אז הסתדרנו במעגל והשלב הראשון היה תדריך הבטיחות. ישנם, כך למדנו, שני סוגי בטיחות: בטיחות פיזית ובטיחות נפשית. העניין הפיזי די ברור. אומנם כבר בהסבר הזה נרשמה מערכת הפתיחה של תיאטרון האבסורד הקיצוני שתיכף נהיה עדים לו (עלינו לחבוש קסדה למשל כי gravity doesn’t take a day off), אך הוא יותר נסבל אז אפשר להתקדם. מרכיב שני של שיקולי הבטיחות, כאמור, הוא זה הרגשי. כולנו אנשים שונים מתרבויות שונות, ואם נאמר או נעשה משהו שלא לפי רוחו של האחר, הוא פשוט יישאר עם אותה תחושה רעה ששום פלסטר לא יסייע לרפא. בנקודה הזו מדגישה לורה את עניין ההצבעה, עד כמה מעליבה היא יכולה להיות, בשל ההאשמה הגלומה בה:

"אם אני למשל מצביעה לעבר קארטיב בהאשמה – קארטיב, ×–×” ×™×”×™×” בסדר להצביע לעברך, רק לצורך ההדגמה? –'אתה ממש גרוע קארטיב, פישלת והרסת לכולנו קארטיב', כזאת התנהגות תהיה מאוד לא נעימה עבור קארטיב. כשאני מצביעה לעבר האחר בצורת אקדח, אגב, אני מפנה לא פחות משלוש אצבעות מאשימות לעבר עצמי. אז בואו נימנע מיצירת אווירה כזו, הא?".

עד כאן לעובדות. כעת הייתי מעוניין, אם זה מקובל, להציע משהו מההתרשמות האישית שלי: אאאאהההה!!!!!! מה אתם מפגרים?! מה אתם מטומטמים?! מה אנחנו בגן?! זה היה האינסטינקט, וגם ההמשך המושכל לא היה שונה מדי: אנחנו ישראלים ופלסטינים, מקדם הבגרות שלנו לטוב או לרע גבוה פי כמה מהנהוג ביבשת המופלאה הזו. ביום הראשון להיכרותנו שאל אותי השותף הפלסטיני לחדר כמה ערבים כבר הרגתי; כשהוא יצא להסתובב אמרתי לו שישתדל לא לפוצץ אוטובוסים בדרך (though it is part of our culture, הוא השיב בנימוס בריטי מושלם). כך שפעילות מסוג זה נועדה במקרה דנן לכישלון. הבעיה היא לא במלאכותיות וחוסר התוחלת של פרויקט כזה של תהליך ודינמיקה קבוצתית מהסוג המוצע לנו באדיבות מורמונית, אלא בגודש ובהגזמה.

זה היה הכיוון גם במהלך היום, בין פליאה לתדהמה. כשהיא ראתה שאיננו מפסיקים לצחוק ולכבוש את פרצופינו באדמה, אמרה לורה שזה בסדר וסיפרה שיש ah-ha moments (רגעי הקא-צ'ינג, שהאסימון נופל), וה-ha-ha moments, ושהראשונים לא יבואו בלי האחרונים; כשהפלאנו בדיבורים בינינו ניגשה לשולחן הפיקניק הסמוך וחזרה עם נוצה מפוּספּסת גדולה נטועה בקודקודה, מכריזה שזוהי ה-talking feather ומי שאוחז בה הוא המדבר הבלעדי; כאשר הביע מישהו את סירובו לטפס על החבלים, היא הבינה ולגמרי כיבדה את זה, אך ציינה שישנה אמירה שחוקה וטרחנית אך נכונה, על פיה mister can’t lives at won’t street, ללמדך, במילים אחרות, שהכל בראש. לסיום התווספה גם המלצה אישית לצאת מה-קומפורט זוֹן, תוך הדגמה ושרטוט בחול, כי קורים שם בחוץ למעגל הנוח שלנו דברים מרתקים.

כך בהחלט יכלו להסתיים קורותיו של הבוקר הזה, עם חומרי הגלם הגסים האלה של אמריקאיות מופרכת, שוחרת-טוב ללא סדקים, וזה היה בהחלט מספק. אלא שאז עלתה המחשבה שגם לי אולי כדאי להתגבר על ההתנגדות הלעגנית, הנבוכה, דרכה אכן ראוי ומתבקש היה להשקיף על הנעשה. לצאת מהקומפורט זון שלי, בו אני טוב יותר מכל זה. אז ניגשתי ללורה באחת ההפסקות ושאלתי, באותו טון סולידי וידידותי-להנעים שאיני מורגל בו, איך הגיעה to this interesting business of team building.

היא התגוררה בניו-יורק סיטי. עבדה במרכז הסחר העולמי. ביום הדין איחרה לעבודה, ולכן המטוסים, שכיסחו את מגדלי התאומים ושינו את מהלך ההיסטוריה, לא הרגו אותה. אבל היא נפצעה קשה. ונכוותה. והבינה, אז הבינה, שהחיים האלה לא בשבילה. התפטרה מראיית החשבון הקונגלומרטית בה עסקה, ועברה לחיות את החיים האלה, בטבע, בעזרה לאחרים. אומנם פעם הרוויחה tons of money, אבל היום היא יודעת מה באמת חשוב. במרוצת הזמן התגלגלה לנהל את המקום. היא מצטערת שלא נתנה את דעתה לדברים האלה כשהייתה צעירה יותר. ולכן בין השאר היא כל-כך שמחה לעבוד עם קבוצות כמונו, שמגיעות מרקע בו עוברים על בסיס יומי את מה שלה קרה just once.

הקשבנו מרותקים. הרחק מאיתנו התגוללה ה-talking feather על האדמה.

(פורסם במקור ב-feintuning)

שנתיים אקדמיות אינן קריירה מרשימה מדי. ובכל זאת, כל פעם שקורה לי משהו לראשונה במסגרת העולם הזה אני רואה בכך אירוע קטן. אתמול קרה דבר כזה, כאשר התרגזתי קשות על כותב מאמר. עד כה ידעתי אדוות של הסכמה, הנהונים שוחרי-טוב, חיוכי התפעלות (בעיקר בספרות). גם צקצוקים בלשון ובוז קר ונמוך-עוצמה לא היו זרים לי, בעיקר באדיבות החוג למדע המדינה. אבל מעולם לא היה זה כה אישי, כלומר, לעולם לא חרג מנסיבות ההתקשרות שלי עם הטקסט כסטודנט מוכוון-מטרה (מבחן, עבודה).

לא אתמול. אתמול הופתעתי למצוא עצמי באותה חימה של נבגדות, שזכורה לי מימי חטיבת הביניים, עת ירדו עלי חזק מאחורי הגב או שלא הוזמנתי לבת-מצווה אקסקלוסיבית. כך בעודי קורא קמתי והטחתי את הדפים על גבם; פתחתי שוב וכתבתי בשוליהם: "לא נכון", ו-"אידיוט", מעוטרים בסימני קריאה ושני קווי הדגשה; חיפשתי ביקורות קוטלות באינטרנט (לא מצאתי); בה בעת שמחתי – ×›×™ הספר מספק הרמות מושלמות להנחתה בגוף העבודה ובקצב מסחרר – והתעצבנתי ×›×™ הוא ראה אור ב-harvard press.

 וכל זה על שום מה? אני שואל את עצמי מה עשה לי אותו טיילר כהן מווירג'יניה שהעלה את חמתי. מה אכפת לי אם דעותינו, איך נאמר, חלוקות. כדי לבדוק אם האינסטינקטים שלי סבירים, וכי אני חושב שיש בזה ערך שעליו אדבר בהמשך, טרחתי להעתיק מבחר מקומם-בעיני:

(משפט רקע רלבנטי: העבודה עוסקת בבחינת תרומת או נזק מודל כלכלת השוק באשר לתחום הספרים. שם הספר הנדון הוא in praise of commercial culture, ואידך זיל גמור).

The number of publishers has risen from 357 to more than 49,000 in the US alone. most of these presses are independent small presses or university presses, rather than corporate giants. Many have a life mission of finding neglected works that have been passed over by the larger houses. Editors, who staff independent houses at relatively low salaries, often work out of creative motives, rather than the desire for cash.

 

The most critically acclaimed artist need not earn the most money for a given set of institutuins to deliver the goods. The production of literary masterpiece must start with the burning desire to write one. Writers who give up such desires lightly probable never had a great work to begin with.

 

The publishers advance and alternate sources of support, such as foundations, universities, and part time jobs, increase the artistic interdependence of the writer. somewhat ironically, artists who not care much about money have the best chance in a system based on money. The production of such artists are luxuries that otherwise cannot be afforded.

אני חושב שהכי מרגיזים אותי הטון, המעמד והקשר ביניהם. אם זה היה מזכר פנימי בחברת ייעוץ פיננסי שנשכרה על ידי הוצאה גדולה כדי לצרכי התייעלות, מילא. אם זו הייתה שיחת סלון או אירוע במעוז רפובליקני דרומי, דיינו. אבל זו טענה כנה על בימה אקדמית מכובדה בדבר ערכו של הקפיטליזם לשוק הספרות. ומהו הערך הזה? שהוא מאפשר "חירות" להוצאות קטנות להתקיים, אלה שממילא לא שם אחרי הכסף הגדול אלא מונעות ממשימת החיים הספרותית.

וכשאני קורא שוב אני עומד על הדמגוגיה: "רוב ההוצאות הן הקטנות… מסורות למשימת חייהם ולא מונעות מהכסף". מה מצבן של החברות האלה? איזה חלק יחסי מהשוק הן תופסות בהשוואה למתי-המעט הענקיות? מה יכולת התחרות שלהם עם בתי ההוצאה הגדולים, ההולכים וממזגים אותן לתוכם? התשובות לא בפנים.

לתיאור הכמו-אידילי יש באנגלית הזה מילה פשוטה בהרבה: conglomeratization.

 גם הסופרים, אגב, אליבא דטיילר, צריכים להכיר תודה על העצמאות הגדולה הניתנת להם לממן את החופש היצירתי שלהם, בחצאי משרות או בכתיבת ספרות זולה, ועל הדרך לשפשף את הכתיבה, כמו שעושה ריימונד צ'נדלר (נותנים להם אצבע והם רוצים את כל היד הנעלמה, הסופרים האלה). וסדנת הכתיבה היוצרת של מר כהן הכלכלן נמשכת, בקביעה החד משמעית: אם הם לא מסתדרים במעט הכסף שהם מקבלים, כנראה שלא הייתה יצירת אמנות גדולה בתוכם ממילא.

 גם לאחר הקריאה בספר המתואר נשארתי חצוי ביחס לחוק הספרים ההולך ומפולמס. אבל בעוד השאלה האם לספרות מגיעה פרוטקציה כבעלת סגולות ייחודיות מורכבת ושווה פוסט בפני עצמו, על הצורך בקונטרה למי שמנסה להשטיח את הדיון בה בצורה הזו אין עוררין. כי הבעיה היא לא בעצם הבחירה בראייה כלכלית וולגרית, כל כך שונה מלוקאץ' למשל, אלא בניכוס המטעה שלה כמיטיבה. כך למשל כהן אחינו מחזק את הטענה בעזרת נתונים (מתכון בדוק): ב-1947 רק 85 אלף ספרים פורסמו בארצות הברית; ב-1996 המספר עלה ל-1.3 מיליון. המסקנה: השוק החופשי טוב לספרות.

לא צריך לסיים קורס בשיטות מחקר (מה שזה עתה עשיתי) כדי להבין את הביסוס המופרך. מה אומר מספר הכותרים? מי הרוויח מכך בעיקר? וחמור מזה, האם בוודאות לא קרה שום דבר משמעותי נוסף בטווח הזמן הזניח הזה והכה ניתן למעקב של חמישים שנה?! (למשל, תרבות הנגד, המלחמה הקרה, קנדי, רייגן. גם תחום הספרות לא נותר כה חד-ממדי עם שתי נקודות התחלה וסוף: מכירת ספרים ב-department stores,מלחמות מחירים, חנויות רשת מול חנויות עצמאיות, דיגיטציה)

 אפשר רק לקוות שנערי האוצר וכלכלנים אחרים שמשפיעים על נתחים נכבדים מחיינו הם שוחרי ספרות פחות נלהבים מטיילר כהן מוירג'יניה.