ארכיון תגיות: פוליטיקה

ספרות התלונה – תוספת צנועה לפרויקט הסיפור הקצר

הסיבה בגללה איננו משכילים למצוא פיתרון לבעיות כמו הסכסוך היהודי ערבי או העוני, או כל בעיה אחרת המפליאה מכותיה בארצנו דומה מאוד לסיבה בגללה כותבים אנשים סיפורים כמו אלה של עגל- שפילמן וחבריה.

זוהי הסיבה שחרטה קמטים נפוחים מחשיבות עצמית סביב עיניהם הבוהות של אבאמ-נצורים לאין ספור והסיבה שגרמה לאנשי רוח בכל העולם להפנות את תשומת ליבם ואת מלוא כושרם האינטלקטואלי בשלושים השנה האחרונות לשרטוט מדוקדק ואנאלי של כל מה שאיננו אפשרי.

הסיבה הזו היא חוסר חזון ופחד. ואולי ראוי להתחיל בכיוון ההפוך: פחד שמוביל לחוסר חזון.

המאה שעברה הייתה גדולה מכדי להעניק לה כותרות. כל מי שמבקש לאפיין אותה על ידיזרם כזה או אחר של חשיבה חוטא בעיוורון. אולם מה שברור הוא שבמקום כלשהו באמצעה, אחד הדברים שקרו היה שזרם ההשכלה, אותה האמונה המערבית ביכולתו שלהאדם לברוא לו מחר טוב יותר בכוח תבונתו, התנפץ על שובר גלים רעיוני כלשהו.

מההיה שובר הגלים הזה? לא לחלוטין ברור. מלחמות העולם שיחקו בו תפקיד. ההתפכחות הקולוניאליסטית גם היא לא הדירה ממנו רגליה. כישלון הפרויקט הקומוניסטי, שרבים תלו בו תקוות לגאולה חומרית של ממש, היה מכה קשה.

הקטסטרופות הגדולות של המאה העשרים הפחידו אותנו, כתרבות. הן נתפסו ככישלונה של ההשכלה, ככישלונו של האדם החושב. זהו השלב בו עלתה ההגות הפוסטמודרנית על בימת ההיסטוריה האקדמית. הגות שכילתה את ימיה בחזרה על אמיתויות פילוסופיות שהיו נדושות כפי שהיו נכונות. שהיו אמיתיות באותה המידה שהיו בלתי חשובות.

ומתחתלכל האמירות הפוסטמודרניות, מתחת לכל הנפיחות האינטלקטואלית, בצבץ המניפסט המכוער והפחדני של הצייטגייסט: איננו יכולים לדעת מאומה, איננו יכולים לעשות מאומה, איננו יכולים להשיג דבר בעולם, מלבד להזיק לעצמנו ולשכננו. מוטב שנעזוב את הניסיון העקר להבין ולהנדס את עצמנו ואת חברתנו. זה רק מוביל בסופו של דבר למקלחות הגזים.

לא כולם קלטו את הבשורה על פי דרידה ופוקו כפי שהם "התכוונו" אליה. בני אדם הם יצורים שאינם מסתדרים היטב ללא תקווה למחר טוב יותר מהיום והחלק הזה מהבשורה, הדטרמיניזם האיום, עומעם מעט. כך יכלו אקטיביסטיות פמיניסטיות לנסות ולהשפיע על השיח התרבותי בעודן מצטטות את פוקו שהצהיר שבני אדם לעולם אינם משפיעים עליו, אלא לכודים בו ללא תקווה ומושפעים ממנו בלבד. אבל בני אדם רבים הבינו גם הבינו את מה שהפילוסופים שלהם שידרו ממעמקי מגדל השן. הם הבינו שהפילוסופים שלהם אמרו להם שלמעשה אין ערך למחשבה הרציונלית, אין ערך ללמידה, אין ערך לניסיון לחקור ובטח שאין תקווה לבן אדם אחד להבין ולתקשר עם רעו שמעבר לגדר התרבותית או המגדרית.

ומתוך המציאות האינטלקטואלית הזו, עלתה ובאה הדומיננטה הספרותית השלטת של זמננו, ספרות התלונה. בני אדם הסבורים כי הם אינם אלא מריונטות על חוטי השיח התרבותי אינם מסוגלים לעשות דבר מלבד להתלונן על מקומם בו. ולכן זה מה שהםעשו, בקול גדול.

הם התלוננו על אי שוויון בין גזעים ואי שוויון בין המינים ואי שוויון בין המפגר והגאון. הם התלוננו על אי השוויון של בן התרבות המערבית עם בני התרבויות האחרות ואי השוויון של בעלי איבר מין קטן עם בעלי איבר מין גדול. התלונה לבשה צורות ומסכות רבות אבל למעשה הייתה קבועה וניתן אף לנסח אותה כדלקמן: לבני האדם בתרבותנו נדמה שההבחנה ההירארכית בין [הכנס את הקטגוריות שברצונך להתלונן עליהם] היא תקפה, אבל למעשה, היא איננה, וזה ממש נורא שבבורותם בני האדם לכודים בתוך האשליה הזו.

אמרו ולא יספו. לא ניסו ליצור בדמיונם מציאות בה הדברים עליהם הם מתלוננים נעשים כהלכה. לא כתבו ספר מדע בדיוני על כוכב רחוק ומופלא שבו היחסים בין המינים הם מעוררי השראה, לא כתבו פרק לסדרת הטלוויזיה מסע בין כוכבים, העוסק בגזענות או בפיצוץ אוכלוסין או בכל בעיה אחרת. לא עשו דבר מלבד להביע תלונה. לא עשו דבר כיוון שאי אפשר לעשות דבר, אי אפשר לדעת שום דבר,לא באמת. הכל הבל הבלים.

אבל ההבלים הללו, כפי שמודיע גיבורו של רוג'ר זלאזני בסיפורו הכביר והבדיוני מאוד, "ורד לקוהלת", הם מקורו של כל מה שאי פעם עורר בנו השראה. הם שהביאולנו את האיליאדה והאודיסיאה, הם שבנו את הפירמידות, הם שגרמו לנו לבנות טיל מטומטם שהגיע לירח. ההבלים הללו הם מקורן של אמנויות הלחימה הסיניות ושל היוגה ושל המאבק הפמיניסטי וגם, למרבה הצער, מקורן של מלחמות העולם ומחנות ההשמדה שלנו.

אינני מציע שהתלונה איננה דבר חשוב. לתלונה שמור מקום קריטי בכל תרבות שהיא.התלונה היא, במקרים רבים, המוצא האחד לתסכולו של פרט הכלוא במערכת בלתי צודקת. זוהי היכולת של אדם לקום ולהצהיר שמשהו לא בסדר במצב העניינים כפי שהוא. ג'ורג' אורוול, למשל, בילה זמן ניכר מזמנו ככותב פוליטי וסופר, בייצור של תלונות רבות השראה.

התלונה חשובה היא, אבל לא ניתן בעזרתה בלבד לשנות את העולם. לשם כך דרוש חזון. וחזון פירושו בדיון. חזון פירושו החופש להזות הזיה על מצב עניינים שאיננו בנמצא ולהאמין שניתן לקיים אותה הלכה למעשה בעולם. להאמין ביכולת שלנוכחברה לארגן את עצמנו מחדש בסידור טוב יותר, צודק יותר.

והציווי לכתוב על הכאן ועכשיו, לכתוב על מצב העניינים הקיים, הוא למעשה הציווי שלא לשגות בחלומות. שלא לעסוק בדבר מלבד בצורה בה הדברים מתרחשים כעת.

הסופרים, במשך זמן רב, היו שרי הבדיון בתרבותנו. להם ניתן החופש לחלום, לשגות בהזיות, לחיות בעולמות דמיוניים ומוזרים, ולהעשיר את חיי כולנו בחלומותיהם המטורפים. להם ניתן החופש לעשות זאת בדיוק כיוון שלא הם אלה שמחליטים את ההחלטות. חייו של איש אינם תלויים ביצירתו של הסופר או המשורר. לא ישירות. ובתור אלה המופקדים על הבדיון, הם היוו מאגר בלתי נדלה של רעיונות,פרספקטיבות אלטרנטיביות והמצאות.

הציווי החמור לכתוב פוליטיקה הוא הציווי החמור לצמצם את מאגר האפשרויות. זה נעשה מתוך מחשבה על ספרות כמעצבת חברה, כמעצבת מציאות.

זה נכון, היא אכן מעצבת חברה, היא אכן מעצבת מציאות. ודווקא משום כך ראוי לנו לשאול האם אנו מעוניינים במציאות המבוססת אך ורק על תלונות. מציאות המבוססת אך ורק על מה שנראה לנו כאפשרי ברגע זה ממש. תרבות היא, בין היתר, סך חלומותיה. וכרגע, החלומות שלנו קטנים מאוד.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם תפקידה החברתי של הספרות הוא רק לומר "ראו, כך זה. האין זה מגעיל?", או גם לומר "ראו איזה חלום יפה ופרוע, האם הוא אפשרי? למה לא?".

כאן ועכשיו

כדאי להתחיל כבר בציון עובדה: יש כיבוש. לא "כיבוש" כמטאפורה או כסיסמה שחוקה, אלא בהוראתה המקורית של המילה, עם כובש עם אחר, גוזל את אדמתו, ולשם שמירה על אדמה זו, גוזל גם את חייו.

כדאי לומר גם שיש פערים חברתיים, ויש עוני, ואשכנזים-מזרחים, ותרבות הגירה ועובדים זרים. ואף אחד מאלו אינו מצחיק, ואינו ראוי להתעלמות.

***

כי מכאן יוצאת הקריאה החמורה הזו, לכתוב על הכאן והעכשיו. כתיבה שאינה פוליטית, אומרים ב"הארץ" וב"מטעם", היא כתיבה אסקפיסטית, וככזו היא אינה מוסרית. ההתעלמות מהכיבוש אינה עמדה ניטראלית. ההתעלמות מעלימה.

קשה לבטל את הטענה הזו כלאחר יד, וודאי שהיא מגיעה מהמקום הנכון (אם כי לפעמים יש להתאמץ ולהיזכר בכך, כשמביטים בהתנהלות של יצחק לאור). יש יותר מיסוד סביר להניח, אם להשתמש בביטוי זהיר במיוחד, שספרות ופוליטיקה קשורות זו בזו, ומשפיעות זו על זו. אם כך, הכתיבה הספרותית היא מעשה פוליטי, וכמעשה פוליטי עליה להשתדל להיות המעשה הנכון.

אבל כל מי שצחק מהפרודיה של יואב ומיטל, מרגיש בעצמותיו שמשהו בטיעון הזה מקולקל מאוד; שהדרישה לכאן ועכשיו אולי מייצרת לנו אינספור מעשים פוליטיים, אך מעט מאוד אמנות; ושכתיבה, למרות הכל, היא לא ואינה יכולה להיות רק מעשה פוליטי.

אם להשתמש לרגע באנלוגיה מופרכת, ניתן להשוות את הכתיבה לדיבור. מכאן, הדרישה לכאן ועכשיו היא דרישה לדיבור חוזר, אינסופי, על אותם הדברים. דיבור שעוצר רק כדי להשתיק את זה שהעז לחרוג מסך הנושאים המותר, ולומר "אני רעב".

כאמור, זו אנלוגיה מופרכת, שכן כתיבה אינה דיבור. היא מתוכננת יותר, מוקפדת יותר, ואולי אפילו משפיעה יותר. אבל כדאי לחשוב רגע כיצד היתה מתקבלת וירג'×™× ×™×” וולף, לו הוציאה את "אל המגדלור" היום. וכדאי גם לזכור הבדל נוסף בין דיבור לכתיבה, שמאפשר את השימוש בוולף כדוגמא – סך הזיכרון. כתיבה נשמרת. איני בטוח כמה מהכתיבה שמיוצרת היום, תישמר כך. ×–×” נדוש אמנם, אך נדושותו של טיעון אינה עדות לפגמיו – לבסוף, בתום העכשיו ×”×–×”, מה יוותר מאותה ספרות פוליטית? יוותר גוף טקסט, עצום בהיקפו, שכבול לעכשיו שתם, ולכאן ששינה את היקפו. לכשתצליח הספרות במעשה הפוליטי, באם תצליח, אין לה עוד, מעצם הגדרתה הראשונית, שום תפקיד. מלבד, אולי, עדות.

***

אבל לא די בכך. ניתן עוד לטעון, נכון יהיה לטעון, שאין זה משנה. שעתה, בכאן ובעכשיו הללו, יש כיבוש ופערים וכו'; ושעתה, כאן ועכשיו, אסור לנהוג אחרת, יהא רצוננו בנצח גדול ככל שיהיה.

אני לא בטוח שאני יודע באמת איך להשיב לטענה זו (הלכה וירג'יניה וולף), מלבד אולי בטענה פרגמטית. בסופו של דבר, כל המאמץ הכביר שהושקע בהפניית האמנות לעבר הפוליטי, לא עזר בהרבה, ועדיין איננו מועיל. יתרה מכך, גם לו היה מושקע מאמץ זה בכתיבת טורי דעה פוליטיים, איני בטוח שהוא היה מועיל הרבה יותר. דומה שהספרות כיום כבולה אל הפוליטיקה בקשר עבות יותר מהקשר של הפוליטיקה אליה, וכי אנשים נוטים להיות מושפעים יותר מההטיה של כתבות חדשותיות מאשר מהטייתם של טורי דעה.

אחת הסיבות לכך, מן הסתם, היא שבני אדם מצפים למצוא מניפולציות בסיפורים, ומצפים למצוא הטיה בטורי הדעות. ההקשר כופה קריאה חשדנית, וזה סביר והוגן. אבל יש גם סיבה נוספת – הקהל מוטה בעצמו. איני יודע כמה ימנים נמנים על קוראי "מטעם". לעזאזל, כמה אנשי "מרכז", יהיו אשר יהיו, קוראים את כתב העת ×”×–×”? אז אולי נוצרה כאן אמנות מגויסת לרוב, אולם היא מצליחה לגייס רק מתוך שורותיה.

גם כאשר לוקחים בחשבון יוצאי דופן כ"אוהל הדוד תום", יהיה מופרז להניח שספרות מגויסת היא כלי פוליטי אפקטיבי במיוחד. ברוב המקרים, ספרות כזו נוטה לחמם את ליבם של המשוכנעים ממילא; וברוב המקרים, נדמה כי הקורא נהנה יותר ממוסריותו הוא, מאשר מקריאת הסיפור עצמו. ברוב המקרים, כאמור. לא בכולם.

אמנם, ייתכנו סיפורים פוליטיים טובים. "1984" קופץ לראש מיד, ויש גם מי שאוהב את סוויפט. אבל בדרך כלל, ככל שהסיפור נענה יותר לצו הפוליטי, כך הוא נעשה סיפור טוב פחות. מבין כל המרכיבים, שמייצרים "ספרות", מסר הוא רק מרכיב אחד, לא תמיד מרכזי. הציווי "כתבו פוליטי!" תובע מהיצירה להתארגן מחדש סביב המסר, ומעטים הסופרים שיודעים לעשות זאת. לו היה לאורוול רק מסר, היה כותב מאמר.

ולמען האמת, לא זו בלבד שספרות פוליטית נוטה להיות אמנות גרועה מאוד, היא גם מעשה פוליטי ירוד למדי. למה, לעזאזל, לא לכתוב מאמר? אם נגזר עלינו לכתוב על הכאן והעכשיו, למה להעלים אותו בתוך הפואטי? איני מכיר ולו סיפור אחד, שמצליח להסביר את בעיות הניאו-ליברליזם. לכל היותר, אפשר למצוא סיפורים טובים על "עוני" או על "פערים חברתיים". ועוני, אמנם, הוא מצב מתסכל, אבל ממעשה פוליטי אני מצפה ליותר מאשר הצבעה על עוול, אני רוצה הצבעה על פיתרון.

אין בכל זה כדי לטעון שספרות פוליטית היא תמיד גרועה ולא אפקטיבית. ישנן, כאמור, דוגמאות סותרות, ולעתים יש לא מעט בעצם ההצבעה על העוול. אולם מבין הפעולות הפוליטיות, שפתוחות בפני האזרח, אמנות היא פעולה בעייתית, לכל הפחות. ולעתים קרובות מדי נדמה כי הבחירה באפיק הפעולה הזה, נועדה יותר למירוק המצפון מאשר להשגת שינוי אמיתי בעולם. לחלק מהאנשים, כתיבת ספרות קלה יותר, מתגמלת יותר, מפעולה פוליטית של ממש.

***

בסיפור "דין וחשבון לאקדמיה" לקפקא, עומד רוטפטר הקוף בפני חבר אקדמאים נעלם, ומוסר לו דין וחשבון. רוטפטר, קוף שאולף היטב, טוען כי הוא אינו יכול להיענות לבקשת האקדמיה, ולספר לה על עברו הקופי, שכן עם התקדמות האילוף, הלכו ונסגרו חדרי הזיכרון מאחוריו.

במקום תיאור עברו הקופי, מספר רוטפטר לאקדמיה את סיפור אילופו, וכיצד הוא הפך לקוף מחונך כל כך. עומד קוף בפני האקדמיה, ומספר סיפור שלא חפצה בו, שככל הנראה הוא מספר תמיד, גם בהופעותיו על "בימות הבידור של העולם התרבותי". ולמרות שהוא חושש, ולמרות שהסיפור הזה עלול לערער את מעמדו, ולמרות שיכול היה להימנע מכך, הוא בוחר לספר אותו שוב ושוב. קוף של סיפור אחד, סיפור בחירתו במוצא על פני חירות.

נהוג לומר שהכיבוש משחית. ובכן, הכיבוש הפך אותנו לרוטפטר הקוף.

אני ממש שונאת לעשות את זה

באמת, ממש ממש שונאת. למעשה, החדירה הגסה שלי לתיבות המייל שלכם כואבת לי באופן אישי. אבל כשמשווים את הכאב שלי לכאב האומה, ברור לי ×›×™ אני צריכה לשלוח לכל מי שנמצא ברשימת התפוצה שלי את המייל ×”×–×”. אין לי שום כוונה לומר לכם למי להצביע. אלו עניינים שנמצאים בין אדם לבין פנקס הבוחרים שלו. רק הצביעו. לכו אל הקלפי והצביעו. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לכם. קיבלתי לפחות חמישה כאלו בשבוע האחרון. גם בלוגרים מתייחסים לעניין. למה הדבר דומה? לאנשים ששמים מדבקה שכתוב עליה "שלום" על האוטו שלהם. אני חשה חובה לומר, ולא שאני רוצה לומר, אבל משהו בי ×›×” בוער, שאני חייבת לומר: ×–×” טיעון כל כך טריוואלי, שהוא מביא לי את האמאמא של הקריזה. אנשים שלא רוצים להצביע ×›×™ הם חשים שאין מועמד ראוי או מפלגה ראויה לא יילכו להצביע בגלל שאתם תפנו אליהם ממעמקי הרגש שלכם. ×›-ו-ל-ם יודעים שזה חשוב להצביע. אין אחד שלא. אנשים שלא מצביעים לא עושים זאת ×›×™ הם חושבים שזה שטויות, הם אינם מצביעים משום שבדמוקרטיה הזכות שלהם היא גם לא להצביע. אחוזי בחירה נמוכים מעידים על משהו, ואני לא מתכוונת לאדישות הבוחרים או ל"מערכת בחירות מנומנמת". ממעמקי הלב הישראלי שלי, אני קוראת אליכם, אחים כפויים שלי – די עם ×–×”.