ארכיון תגיות: פרודיה

מעתה אמור: דבר אליו

נתבקשתי על ידי רעי המלומד, מר שאלתיאל, להוביל אותנו לעבר ההוכחה המוצקה לכך שכוס הוא פאלי. ובכן, נתחיל בהבהרה. הכוונה כאן היא לאותו כוס, בשורוק רבתי, אשר הגדרתו במילון ההוה היא "פות, איבר המין של האישה (המוני)" ולא לאותו כלי המכיל נוזלים. הנה נתרווח במקומותינו, נזרוק הצידה את עיתוני השבת ונצא למסע. כדי להבין מהו פאלוס, אפשר להיעזר במה שאנחנו רואים סביבנו. מהו הסימן הגרפי של הפאלוס? לעד יהיה זה קונסטרוקט השלוח אל על, בזיקפה תמידית. אחד הדוגמאות המצויינות לכך הם בניינים גבוהים. הנה, למשל, בנייני התאומים.

שני פאלוסים ענקיים ובובה

 

כבר כאן אפשר להבחין במוגבלותה המצערת של נקודת המבט שלנו. כאשר אנחנו מסתכלים אל הבניינים, אנחנו לעולם מגיעים מנחיתות מבט. אנחנו בדמות הבובה, אשר מביטה אל על. אולם מה רואה האדם אשר בא מן החלל החיצון, האם עבורו הבניינים אינם פאלוס, משום שאינם מזדקפים אל על? ובכן, לא. גם היצור התבוני מן החלל ודאי יראה בבניינים סימן פאלוסי, על אף שאינם גבוהים ממנו.

כך אנחנו יכולים להוריד מן השיח את דרישת ההזדקרות.

עם מה נותרנו, אם כן? עם קונסטרוקט שלוח. האם ייתכן כי אותו קוסטרורט שלוח יישלח לעומק? מדוע לא. הבה נתבונן באותם מגדלי תאומים, אחרי שהאחים המוסלמים ביצעו בהם את מעשיהם.

 

 

במרכז התמונה, פאלוס פעור

למה התקבעה המחשבה כי קונסטרוקט חייב להזדקר אל על. בכל אשמה התרבות המערבית, והתאומים הם סימן ברור לכך. הרי מנקודת מבטם של המוסלמים הקיצוניים, הפאלוס העומקי של בנייני התאומים הוא סימן ברור לגבריותם, בדיוק כפי שהפאלוס המזדקר הוא סימן ברור לפאלוס המערבי. כמובן, שלא כולם במערב אשמים באותה מידה. יש גם את אלמודובר, האיש שיצירותיו מעזות ומפרקות את המבט הקונבנציונלי. הנה הוא, בסרטו המופתי "דבר אליה" העז ושבר את ההגמוניה הפאלית המזדקרת. אותו מאהב מתכווץ אשר קופץ אל מעמקי הכוס של אהובתו מוכיח לנו שוב כי הפאלוס הנשי מזדקר גם הוא, רק לעומק.

זו האישה בעלת הכוס הפאלי של אלמודובר

 

מערבי אחר אשר מעז הוא קורבה, אשר בתמונתו השערוריתית "מקור העולם" מראה לנו שוב את עומקו של הכוס ואת יכולותיו. הכוס הזה, אשר מטריד את המבט, אשר מעמיד את הצופים בו בעמדת נחיתות, מבצע שוב את אותה הזרה מתבקשת, ומוכיח כי הכוס הוא לא רק פאלי בעומקו אלא גם פאלי באישיותו. כמו הבניינים הגבוהים לשעבר במרכז הסחר העולמי, תמונתו של קורבה מעוררת בצופה יראה, בדיוק כמו כל פאלוס ראוי.

מקור העולם

אם לסכם את דברינו עד ×›×”, הכוס הוא פאלי משום שהוא קוסטרוקט שלוח ומשום יכולתו לעורר אימה. אולם מסענו טרם נגמר. לעיתים, מה שמסמן את הפאלוס אינו דבר סטטי אלא תנועה. לרוב, זוהי תנועה החוזרת שוב ושוב, מלמעלה למטה או למטה למעלה, אשר מעוררת בדימיוננו דבר מה, אשר מזוהה במחשבה המערבית עם הפאלוס. לעזרתנו באה בת נוספת לעם הצרפתי – לוס איריגאריי. במסתה "מין ×–×” שאינו אחד" כותבת איריגאריי ×›×™ הדגדגן, אותו חלק של הכוס, הוא "פין זעיר שנעים לאונן עימו כל עוד חרדת הסירוס אינה קיימת" (רסלינג, 2003, עמ' 15). כלומר, גברים אמיתיים, כאלו שאינם מושפעים מלחצים אדיפליים המופעלים עליהם לאחר היכנסם לסדר הסימבולי, היו יכולים בקלות לראות את הכוס כפאלי. למרבה הצער, אין בנמצא הרבה גברים כאלו, ולכן מציעה איריגאריי הסבר נוסף לפאליותו של הכוס. "האישה, היא, נוגעת מ-עצמה וב-עצמה (…) ללא כל צורך במתווך בטרם ניתן להבחין בין אקטיביות לפסיביות. האישה "נוגעת מעצמה" כל הזמן…" (שם, עמ' 16). כדי להבין זאת, יש לחשוב, × × ×™×—, על אישה בשעת הליכה. אותו ×—×¥ השלוח למעלה ולמטה כאשר מדובר על הזין, נשלח כאן קדימה ואחורה. שפתי הכוס אשר נוגעת זו בזו מבצעות גם הן תנועה מונוטונית, דו-כיוונית, שאפשר בהחלט לראותה כשלוחה של תנועה הפאלית המסורתית. ובכן, יש לנו הזדקרות, יש לנו הון סימבולי ויש לנו תנועה. מ.ש.ל.

כאב ראש הוא כמו כף

הדיון האחרון שהיה פה על סאטירה, עורר בי רצון לתרגם לנוחותכם קטע שכתב דונלד הופמן, שמציג את עצמו כפרופסור למדעים קוגנטיביים. כידוע לכל, אחד האספקטים החשובים בדיון על סאטירה, הוא דיון על גבולות המקום בו התפרסמה היצירה. אין דין הכותרת "חבר, אתה חצר" במדורי הדעות של העיתון כדין הכותרת "חבר, אתה חצר" בעמוד הראשי של אותו עיתון. ולכן, אני חשה חובה לספר שהקטע הבא לקוח מאתר שנקרא "הקצה". לפי עמוד ה"אודות" של האתר, מדובר באתר של קבוצה שנודעת בשם "מועדון המציאות", שאמור לכלול כמה מהמוחות המעניינים ביותר בעולם. מטרת המועדון היא לקדם דיונים בנושאים אינטלקטואלים, פילוסופיים, אמנותיים וספרותיים. כל שנה מעלה המועדון שאלה שנתית. והפעם השאלה היא "היסטורית המדע רצופה בתגליות שנחשבו בזמנן מסוכנות מבחינה חברתית, מוסרית או רגשית; המהפכות הקופרניקית והדרוויניסטית הן הברורות ביותר. מהו הרעיון המסוכן שלך? רעיון שאתה חושב עליו (לא בהכרח רעיון שאתה המצאת) שהוא מסוכן לא משום שהוא נחשב כשגוי, אלא משום שהוא עלול להיות אמיתי?

כף (כאב ראש) בתוך צלחת (כאב בטן). צילום: coveman

ובכן, מה אומר מר הופמן? "×›×£ היא כמו כאב ראש. זהו רעיון מסוכן בכסות כבשה. הוא מאכל את האונתולוגיה התשושה, משמר נטורליזם מתודי ומעורר השראה לבחינה של אונתולוגיה חדשה, אמצעי חזק מספיק כדי לקיים את הצעד הבא של החיפוש שלנו אחר התיאוריה של הכל. איך ×›×£ וכאב ראש יכולים לעשות כל זאת? × × ×™×— שיש לי כאב ראש, ואני מספר לך על כך. × × ×™×— שזהו כאב ראש מהדהד שהחל בעורף ונדד כדי לכתר את המצח והעיניים שלי. אתה מגיב באמפתיה, נזכר בכאב ראש דומה שאתה חווית ומציע שתי תרופות. אנחנו דנים מעט בכאבי הראש ובתרופות שלנו, ואז עוברים לנושאים אחרים. כמובן שאף אחד חוץ ממני לא יכול לחוות את כאבי הראש שלי, ואף אחד חוץ ממך לא יכול לחוות את שלך. אולם הבעיה הזו לא הציבה שום מכשול בפני השיחה מלאת המשמעות שלנו. אתה פשוט הנחת שכאבי הראש שלי דומים שלך, ואני הנחתי את אותה ×”× ×—×” לגבי כאבי הראש שלך. העובדה שאין "כאב ראש ציבורי" – אין כל כאב ראש אחד שאנחנו יכולים לחוות במשותף – היא פשוט לא בעיה. ×›×£ היא כמו כאב ראש. × × ×™×— שאני נותן לך ×›×£. אנו מניחים ×›×™ ×”×›×£ שאני חווה במהלך ההעברה הזו היא ×–×”×” מספרית לכף שחווית אתה. אולם ×”×”× ×—×” הזו היא שגויה. אף אחד חוץ ממני לא יכול לחוות את ×”×›×£ שלי, ואף אחד חוץ ממך לא יכול לחוות את ×”×›×£ שלך. אולם זו אינה בעיה. מספיק לי להניח שחווית ×”×›×£ שלך דומה יחסית לשלי. עבור תקשורת יעילה, אין שום צורך בכף ציבורית, בדיוק כפי שאין צורך בכאב ראש ציבורי. האם קיימת "×›×£ ממשית", חפץ פיזי משוחרר מתפיסות שמדמה בין חוויות ×”×›×£ שלנו? ×›×£ כזו, לא רק שאיננה נחוצה, היא בלתי סבירה. בלתי סביר שהחוויה הוויזואלית של ההומו סאפיינס, שעוצבה כדי לאפשר הישרדות במגוון מסויים של מקומות, תדמה, באופן פלאי, את טבעה האמיתי של מציאות משוחררת ממחשבה…" בניגוד למקרה היפני שהביא איתמר, כאן אנחנו יודעים יותר על כוונת המחבר, על הסביבה התרבותית שלו, ובעיקר על השאלה שבעקבותיה הוא העלה את הפסקאות המשעשעות האלו לאתר. ובכל זאת, האם ייתכן ×›×™ זו אינה פארודיה? אזהרה: למתרגמים שבינינו, התרגום הוא לנוחיות הדיון בלבד, ואינו מועמד למבחן תרגום. אנא שיקלו היטב לפני שאתם מעירים עליו הערות, ונסו לחשוב האם ההתקטננות אכן חיונית לדיון.

בעיית תקשורת

נכתב למען פרויקט בנימין.

התפילה

אין שום דרך לא פומפוזית, מלבד אולי זאת, להתחיל רשומה על תפילה. ובכל זאת, גרעין הרשומה הזו הוא טכני בעיקרו – התפילה כצורת תקשורת. ואולי, בניסוח אחר, התפילה כבעיית תקשורת. התפילה, במרבית המקרים, מקורה באדם ותכליתה באלוהים. האדם ממען את השדר אל האל. אל האל, שאחת מתכונותיו המהותיות היא כל-ידיעה. כלומר, התפילה, כמו המנחה, אינה נחוצה למעשה. היא כמעט ביטוי של זלזול. אי אפשר לטעון ברצינות שהיא ממלאת פונקציה תקשורתית כלשהי מבלי להפחית בכוחו של האל. אם כבר, ואולי, התפילה ממלאת פונקציה תקשורתית כלפי המוען דווקא, וגם זו אינה פונקציה תקשורתית של ממש, אלא יותר תרפויטית. האדם מתפלל למען עצמו, כדי שיוכל לדמות אל שיכול להקשיב. לַמְנַצֵּחַ אֶל-הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד. אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהוָה בִּינָה ×”Ö²×’Ö´×™×’Ö´×™. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי ×›Ö¼Ö´×™-אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל.יְהוָה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ-לְךָ וַאֲצַפֶּה. ×›Ö¼Ö´×™ לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע. לֹא-יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן. תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ-דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְהוָה. וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל-הֵיכַל-קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. יְהוָה × Ö°×—Öµ× Ö´×™ בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי הושר (הַיְשַׁר) לְפָנַי דַּרְכֶּךָ. ×›Ö¼Ö´×™ אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר-פָּתוּחַ גְּרֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן. הַאֲשִׁימֵם אֱלֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ ×›Ö¼Ö´×™-מָרוּ בָךְ. וְיִשְׂמְחוּ כָל-חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. ×›Ö¼Ö´×™-אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְהוָה כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ. (תהילים ×”' – ממכון ממר"א. סתם ×›×™ ×–×” יפה) ואולי זו הסיבה לקישוטיות שבכל התפילות הללו. החזרות והתקבולות שב'תהילים' אינן בהכרח הגבהת משלב לכבוד האל, אלא ביטוי, כמעט הסוואה, לחוסר הטעם שבזה. בבחינת 'איני יכול לומר דבר, ולכן בניתי לך צעצוע יפה'. ואולי לא. סביר להניח שלא. סביר להניח שכמו מרבית הצורות החברתיות, שלובשות הדתות הגדולות, התפילה ×›×–'אנר נוצרה בחצי מחשבה ובחצי אינסטינקט וביותר משני שליש ארעיות היסטורית.

התחת

'תפילה' של מן ריי יכול להיקרא כפרודיה. הגוף העירום נמצא בתנוחת כריעה, אבל הידיים לא במקום הנכון. הידיים קמורות כידי מתפלל, אבל הן מכסות על פי הטבעת, והן, כאמור, לא במקום הנכון. אבל זו לא פרודיה. יש יותר מדי אינטימיות ופחות מדי קומיות, ויש משהו עצוב בתחת המצחק הזה. מה שכן, ריי לוקח את התפילה, ומפשיט ממנה את מרבית תכונותיה. ניתן לקרוא, אם רוצים לתמלל בכוח, את שם התמונה כך: "גם זו תפילה". יש לזה אימפקט, אבל אני לא בטוח מה עוד ניתן לומר על כך. ותומר ליכטש, בשיחת טלפון פתאומית, מציע שמדובר בעצם בפרודיה, אבל לא על התפילה כפרקטיקה אלא על ציור של דירר, "Study of Praying Hands". גם שם, כמו אצל ריי, הידיים מרפרפות זו על זו, וגם שם הביטוי הדתי משמש כצידוק להסתכלות על הגוף. ראו את הוורידים.

האלוהים

התפילה היא, כמובן, סימפטום של מגיפה אחרת –ידיעה. אותה בעיה שנמצאת בלבה של עקדת יצחק, שפותחת אותה: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם" (בראשית כב'). זו גם אותה בעיה שמייצרת ארבע פרשנויות שונות למילה "נִסָּה" במשנה, פרשנויות שלא מניחות אי-ידיעה. יש כאן הזדמנות של ממש להיאחז ברצף הטקסט, ולפתוח בדיון רציני על הגילומים המפוארים של הפרדוקסליות האלוהית. לדון בתפילה כביטוי לכשל-תפיסתי, סינקדוכה לאופן שבו הדת מקרקעת את האלוהי, ומלבישה אותו בלבוש צר, של עניים. ואפשר גם להמשיך הלאה, אל תפילת הניו-אייג', זו שעושים מול המראה, ולא ברור למי היא מיועדת. אבל ×–×” לא בשבילי. דרוש מישהו עם יותר ידע, ועם יותר תעוזה.

המסאי

בנימין ×”×™×” איש ×›×–×”. בתחילת כתיבת הפוסט הקודם שלי ניסיתי לחקות אותו. זו הסיבה שבסוף הפסקה הראשונה מופיעה המילה "אדם". אחר כך ירדתי מזה, ורק המילה נשארה בתור הד לפומפוזיות של אנשים אחרים. אני לא לועג, הפומפוזיות הזו חסרה לי. בתחילת "אספקטים של הרומן", מדבר איאן מ. פורסטר על טבעה של הלמדנות. הלמדן האמיתי, הוא טוען, "בוחר נושא ראוי ומשתלט על כל עובדותיו ועל העובדות העיקריות של נושאים שכנים". למדן מסוג ×–×” "יכול לעשות ככל העולה על לבו. הוא יכול, אם נושאו הוא הרומן, להרצות עליו לפי סדר הזמנים, שכן הוא קרא את כל הרומנים החשובים של ארבע מאות השנים האחרונות, וגם רבים מן הבלתי חשובים, ויש לו ידיעות נאותות במחקר השוואתי הקשור ברומן האנגלי". אנחנו, רובנו, למדנים מדומים מאוד. לבנימין, ולא רק לו, לדור ×”×–×”, היתה התעוזה המפוקפקת של הזינוק מן המקרה אל רצף הזמן, אל התבנית ההיסטוריציסטית הגדולה. מי יכול היום לעשות זאת, מבלי לחוש כמו מנוול ושרלטן? יותר מכך. חישבו על המסות הארוכות ההן, שבהן דוגמא הוליכה לטיעון, שהוליך הלאה, בסדר גדול ומחושב היטב. אני, אם אני כותב ארוך, אני כותב בפרקים או בסעיפים ממוספרים. בין לבין – זינוק.

הצחוק

חוקרת אחת, ששמה נשכח ממני כרגע, כתבה פעם שלו בטהובן היה כותב היום את הסימפוניה החמישית היא היתה נחשבת לפרודיה. לא ניתן לכתוב כך היום מבלי להיחשד בגיחוך. אפשר לומר את אותו הדבר על בנימין, אבל הפרודיה הזו על המודרניזם, על ההיסטוריציזם, נראית מעט כמו הפרודיה של מן ריי על התפילה. אין בזה שום דבר מצחיק ושום דבר מגוחך, יש בזה רק משהו שאתה חש בשכלך שאמור להיראות מצחיק, ואמור להיראות מגוחך, אולם למעשה הוא כולו עצב גדול.