הבעיה הכי גדולה של מרחבים, ואני מדברת כאן בעיקר על אלו מהסוג הפרטי, היא כמובן הלכלוך. הלכלוך הוא התוצאה של כל פעולה שלנו במרחב; מעשנים סיגריה, משאירים בדל במאפרה וקצת אפר מסביב למאפרה. שותים קפה, משאירים כפית בכיור וכוס על השולחן; מקלידים, משאירים חיידקים מהעולם על המקלדת. ואני לא מדברת בכלל על פעולות מורכבות כמו בישול/אפייה או סקס.

כל רכישה שאנחנו מבצעים מכפילה את הצורך שלנו בניקיון. אנשים שגרים בבתים שהם הבעלים שלהם מקפידים על ניקיון יותר מדיירים בדירות שכורות, אנשים שיש להם ארבעה חדרים מנקים יותר זמן מאנשים שיש להם שני חדרים, אנשים שיש להם אוסף בובות סיניות או אוסף אגרטלים או אוסף ספרים מתאמצים יותר בשעת הניקיון מאנשים שאין להם חפצים כלל, אנשים שגרים בבית צמוד קרקע, עם חצר ושביל המוביל אל הבית, מנקים לא רק את הבית, השם ישמור, אלא גם את סביבות הבית.

כל רכישה מגדילה גם את הצורך בחומרי ניקיון מסוגים שונים. אנשים שמנסים להגן על הספרים שלהם מאבק, ומניחים אותם בספרייה מחופת זכוכית, צריכים לרכוש גם חומר כחול לניקוי זכוכיות. אנשים שיש להם רצפת פרקט צריכים לקנות חומר לרצפות פרקט. אנשים שיש להם שירותים חדשים, צריכים להקפיד ולקנות גם חומר לניקוי קרמיקה. אנשים שיש להם ספות מעור צריכים לרכוש חומר לניקוי ספות מעור. שלא לדבר על המוצרים לעקרת הבית ההיסטרית, שכוללים שילוב של חומרים מסוכנים לאדם עם ריח טוב לכאורה, כמו אקונומיקה בריח תפוח או אקונומיקה פלוס חמצן פלוס חומר הדברה בריח אורנים לרצפה.

הניקיון הזה הוא לא מחוייב המציאות, הוא רק הניסיון האינסופי שלנו לעמוד בתו תקן. תו התקן הזה אינו בריאותי, כמו שאנשים מסויימים, חובבי ניקיון, בדרך כלל מהמין הנשי והאימהי, אוהבים לטעון. משום שאם היה מדובר בבריאות גרידא, היה עלינו רק להקפיד שהאוכל לא יהיה רקוב, ושכל החרקים המגעילים/מזיקים יישארו מחוץ למרחב שלנו, במרחב הציבורי. מלבד אנשים עם צרכים מיוחדים (אנשים עם תינוקות, למשל, שאומרים עליהם שהם אוכלים מהרצפה, או אנשים עם אלרגיות), אבק על החלון או על הספרייה, או פנלים לא נקיים, לא מזיקים לאיש.

תו התקן הזה, כך אני מנחשת, הומצא על מנת להיות מיושם תמיד בידי אנשים נחותים מהאנשים שאמונים על תו התקן, בדומה לדינמיקה שמתרחשת מאחורי כל תו תקן תרבותי. בימים בהם נשים היו הנחותות, הן היו אלה שהיו אחראיות על ניקיון הבית, ועל מירוק כלי הפליז, וצחצוח החרסינות, ועל כריעה על הרצפה לשם שטיפתה. בימים בהם נשים עובדות כמו גברים, אלו הם המהגרים שמוזמנים לאותם בתים שעומדים בתו התקן כדי להעלים במחי ארבע שעות ומאה ששים שקל את תוצאות כל הפעולות שלנו במרחב.

כותבת ארנה קזין (בבל, 2008) בחיבורה היפה "על הנוחות": "כדי להבטיח שנפנים את אשליית הנוחות, התרבות שלנו מצמצמת את תפקידיו של האדם בחברה לתפקידו של הצרכן הנינוח, ומרחיקה מעיניו כל סימן למרכיבים אחרים של קיומו. רבדים של קיום – כמו האדם כעובד, כחלק מהמרקם הטבעי, כיוצרת, כחברה בקהילה, כמחפש, כממציאה – שמתנגשים פעמים רבות ב"אדם כצרכן" ודורשים מאיתנו לצאת החוצה, להתערב בעולם, להשפיע עליו באופן אקטיבי. האדם כצרכן הוא בהגדרה יצור פסיבי שמתכנס בביתו. הוא לא צריך דבר, אלא שישרתו אותו ויקלו עליו את הצריכה" (עמ' 52-53).

במובן אחד, הניקיון הוא פן מסויים של הנוחות. הבורגנות, זו שכל תכליתה היא "עצלות הדובים הנרפית" (קזין, עמ' 37, שמצטטת את המניפסט הקומוניסטי), מתכנסת לה בסלוניה, אלו עם הטלוויזיה במרכז והספות הנוחות, והשלט הרחוק, וכוסות המים המינרליים מהכד שהביא השליח, והסלונים האלו תמיד נקיים מאבק וממוסר חברתי, מדיפים ריח של סיגליות וכוללים בתוכם מיני מתקנים שימושיים שנועדו כדי להשליט סדר במאות החפצים שאותם יש לנקות, שוב ושוב, במחזוריות מייאשת.

במובן אחר, אירוני וקתולי יותר, הצורך המומצא בניקיון הוא העונש שלנו על היותנו צרכנים. אנחנו משלמים על הרדיפה שלנו אחר חפצים לא רק בשעות העבודה הארוכות שאותן עלינו לעבוד כדי שנוכל לרכוש את אותם חפצים מיותרים ממילא, אלא גם בשעות העבודה הארוכות שאנחנו משקיעים כדי לנקות את אותם חפצים או כדי לממן את שכרם של אותם מהגרים/מנקים. ולכן, הדרך היחידה להתמודד עם המטלה המזוויעה והסיזיפית הזאת היא לזכור שזהו הנטל המועט יחסית שעלינו לשאת על גבינו בשם העובדה המצערת שאנחנו בורגנים.

מיטל שרון

ריצתה את עונשה לאחרונה ביום שבת, 21.6.08, למשך שלוש שעות, ואין לה כל כוונה לעשות זאת שוב עד אמצע אוגוסט לפחות.

הערה אפולוגטית: איה סיפרה לי בדיצה שפוקו כבר כתב על ×–×”. לא קראתי את שפוקו כתב, והתעצלתי לערוך חיפוש רציני. אניח, אם כן, שהוא קשקש, ובכלל בכלל לא דיבר על הנושא ×”×–×” מהכיוון ×”×–×”, למרות שהוא מזכיר את המילה "מרחב". מי שיוכיח אותי על טעותי – ינודה.

1.

אני אוהב בתי חולים. עם הסתייגויות, ככולם, אבל אני אוהב בתי חולים. ואני יודע שזו אהבה מכוערת, של מי שלא נעשה עדיין תלוי בהם, של מי שביקוריו בהם היו מזמוז חטוף – שבוע לכל היותר, וגם אז למען הגימלים – אבל זו אהבה יציבה, בינתיים.

2.

אני אוהב אותם בגלל הפונקציונליות. היא חלק מהקירות, מהמבנה עצמו. הכל מתוכנן מראש: גודל החדרים, שאמורים להכיל X מיטות; הרווח בין המיטות, למען האורחים, שמספרם המשוער חושב, כמובן, מלכתחילה; מספר השקעים החשמליים שמאחורי המיטה, בהתאם למספר המדויק של המכשירים החשמליים שעלולים להיות בשימוש; גודל המעליות, שמותאם לגודל האלונקה פלוס שני אנשים; תחנת האחיות, שחולשת על המחלקה כולה; אשכולות החדרים, שבפתחם יש שני חדרי שירותים; גודל חדרי השירותים, שנועד להכיל שלושה אנשים או אדם אחד והאינפוזיה שאתו. הכל מחושב, הכל עוצב לתוך מטרה, והמטרה לוחשת מהעיצוב.

3.

אני אוהב תכנון. הקירות מרמזים לא רק על תכליתם, אלא גם על המחשבה שהושקעה בהם. ומהבחינה הזו, בתי חולים הם הישג אנושי מרשים; אותי, לכל הפחות.

4.

אבל תכנון שמוטבע בקירות הוא תכנון קשיח, חסר גמישות. אם מגיעים יותר מבקרים מהצפוי, לא יהיו מספיק כיסאות. אם יגיעו יותר חולים מכפי שהמקום יכול לאכלס, זקנה תצטלם שוכבת במסדרון. המחסור במיטות הוא ביטוי נוח, אך שגוי. המיטה סינקדוכית למבנה. המחסור המפורסם במיטות הוא מחסור מפורסם פחות במבנים. חלק מבתי החולים בישראל, למשל, שלא היו ערוכים לעלייה של שנות ה90-, נהנים עכשיו מתפוסה של 128 אחוזים.

5.

כאשר בית החולים מקבל אותך, הוא מקבל אותך. אתה נעשה לחלק ממנו. יש מיטה ויש פיג'מה. בית החולים חודר לך לעור, קונקרטית, חודר לך לעור במחט האינפוזיה, וכובל אותך אליה. אתה הופך לתא קטן, יחידה בליווי גלגלים, משוטט במסדרונות. קשה להימנע מהתחושה שהפכת למוצר במפעל, שמקבל אותך, ובסוף התהליך הוא ירק אותך החוצה, כשתתרפא. אם שיחק לך המזל.

6.

כאשר המחט מוחדרת לעור, אתה נעשה מודע לראשונה לגוף. עוד קודם הבעיה שלך קיבלה מחלקה. יחד אתך ישכבו עוד תריסר, וריאנטים אנושיים שונים על אותו איבר ואותה לקות. הנה נלכד לך הגוף ברשת הבניין, הנה הוא מקבל פונקציונליות אחרת. אתה נכנס, ודברים נקשרים סביבך: תנועת הרופאים והאחיות, סדרי בדיקה, ביקורי רופאים, שעות קבלה, שעות אכילה. ובכל זאת, זה לא אישי. אתה שם, כמו רבים לפניך. סדרי הטיפול אינם משתנים, לא בשבילך.

7.

מפעל. כמעט פספסתי את המילה הזו.

8.

אבל גם עיר. לא בית-חולים, אלא ערי-חולים. לך לך דרך ים הדשא אל הרנטגן, וחזור דרך פנימית א', שליד המעבדות, שליד בית-המרקחת, שליד רדיולוגית, שבבניין הלא-סמוך. ערי-חולים. וכמו מושבות המצורעים, הם אוטרקיים. החולה הוא מזונו של בית-החולים, סיבתו.

9.

ולכן בתי חולים הם מושג חזק כל כך. הם זועקים מחלה, מהתכנון, מהמראה, מהגודל. הרפרודוקציות על הקירות לא יכולות להסוות זאת. לבתי חולים יש ריח, יש להם תכונה של התרוצצות, ותכונה של שקט. הם מובחנים מדי. וכך, בתי חולים הם מטונימיה למחלה.

10.

אם אתה בבית חולים, אתה חלק משתי קצוות הסקאלה חולה-רופא. השומר בכניסה, איש הקפיטריה, אנחנו מוכנים לחיות אתם. הם העודפות חסרת החן של המציאות, המעבר המחוספס ממסומן למסמן, מאידיאה לעולם.

11.

גם המבקר. אם אינך חלק מהמחלה או הטיפול בה, אינך שייך. אולי בגלל זה אנשים מתעבים כל כך את המבנים האלה; רובנו לא אושפזנו. אנחנו זרים במקום שיום אחד, אנחנו יודעים, יהיה מוכר מאוד.

12.

בתוך מערכת המושגים שלנו, בתי חולים הם הקצה הרחוק ביותר של סקאלת הבריאות-מחלה. הם המקום שאליו אנו שולחים את החולים מדי. ושם, בבית החולים, בקצה הסקאלה, מתקיימת סקאלה נוספת: חיים-מוות.

אמנם, המוות מועלם. איננו יודעים איך להגיע לחדר המתים. אבל הוא מוסק, הכרחי ונובע. האם תיפלט החוצה, לערי הבריאות? תלוי במקומך היחסי על הסקאלה. קל, בינוני, קשה, קריטי. לעולם אל תהיה בסיפור שמתחיל בבית חולים, למעט לידה; והשתדל להתרחק מסיפורים שנגמרים שם.

13.

אולי בגלל מובחנותם, בתי חולים מעלימים מוסדות ריפוי אחרים. מערכת הבריאות מרשתת את הארץ במרפאות, קופות חולים, בתי מרקחת. אבל אלה דורשים ביקור קצר, טיפול מהיר, נסיעות זריזות. הם לא בולעים אותך. אתה עדיין בעיר הבריאים, בריא עד אדישות. קופת החולים היא מזמוז חטוף, לא סימן. אין צורך בהפניה. תודה.