הפוסט של איתמר עורר ויכוח בתגובות. אני ואיתמר התווכחנו גם במסנג'ר. לפניכם קטע. me: יש פה עניין של ביקורת ביצוע תחשוב על ×–×” כעל פיצה (אני רעבה) נגיד שאני אומרת שהרוטב מצויין ורוטב מצויין הוא בסיס מעולה לפיצה כפי שחוקי ×–'אנר מוגזמים הם בסיס מעולה לסרט ובכל זאת, הגבינה פוזרה בקמצנות כך גם שבירת החוקים המגדריים ×–×” לא אומר שזה הדבר המרכזי בסרט ×–×” פשוט אומר: הצלחת מאד בא', פישלת בב'. itamar: אחלה אנלוגיה. אבל (באמת אחלה אנלוגיה) me: ~קדה בתודה~ itamar: שניה, חשתי שלא ראית את הסרט? me: אמרתי את ×–×” כן, לא ראיתי itamar: אוקיי, ×–×” קצת להתווכח על הריח של הדלק, אבל יאללה itamar: אני טוען: ההגזמה והאינטרטקסטואליות המופגנת מסמנות שיש בסרט ×”×–×” יותר מכפי שנראה לעין. מצד אחד הוא "שטוח" מאוד, במופגן (עלילה, דמויות וכו'), מצד שני יש בו עומק אסתטי מרהיב באמת. itamar: עכשיו, אפשר לבוא ולטעון "הסרט שטוח" אבל יפה, ואפשר לטעון שהיופי ×”×–×” ביחד עם השטיחות המוגזמת, מסמנים לקורא, שיש בסרט יותר מכפי שנראה על פני השטח. בבירור, לא כל הקוראים קלטו או קנו את הסימון ×”×–×”. בבירור, חלק מהקוראים כן. השאלה היא מה עושים עכשיו. me: אני מסכימה שהסרט יש זו יותר משטיחות ועכשיו, אנחנו פונים היישר לקוראים המתוחכמים ואז, אנחנו משחקים עם החוקים עד כאן נכון? itamar: נכון נכון, סוקרטס me: LOL itamar: me: ובכן, אנחנו בוחרים עם אילו חוקים לשחק נגיד, יכולנו לקחת נשים שישחקו את הגברים ולהיפך. זו עדיין הייתה פרודיה וזה עדיין ×”×™×” סרט יפה – חשוב על נשים חשופות ×—×–×” בחולצות לבנות קרועות עד כאן נכון? itamar: נכון מאוד me: אני אומרת: הפרודיה הזו יפה חבל שלא שיחקת עם חוקים ×–'אנררים אחרים זהו itamar: או. בשביל ×–×” הכותרת של הפוסט שלי היתה הכותרת של הפוסט שלי. אני חושב שהסרט ×”×–×” הוא לא פרודיה באמת, הוא פסטיש. ואני חושב שפסטיש אינו "חיקוי ריק", כמו שאוהבים להציג אותו, אלא שיש בו הצהרה לגבי אמנות וסגנון. דווקא אם היו עושים את מה שהצעת, ומחליפים את הגברים בנשים, האמירה של הסרט היתה מתפספסת (מעבר לזה, מילר לא ×”×™×” מאפשר לצלם אותו). דווקא הייצוג הכאילו מדויק של ייצוג כאילו מדוייק הופך את הסרט ×”×–×” לחזק כל כך.

פרק ראשון ובו יסופר על מה הסרט

גרייס (שאותה מגלמת הפעם ברייס דאלאס הווארד, בתו של הבמאי רון הווארד) מגיעה עם אביה (שאותו מגלם ווילם דפו שהחליף את ×’'יימס קאן) והגנסטרים שלו לאחוזה באלבמה בשם מנדרליי. גרייס נחרדת לגלות ×›×™ בשנת 1933, 70 שנה לאחר ביטול העבדות בארצות-הברית, מתנהלת האחוזה כאילו הזמן עצר מלכת – השחורים ממשיכים להיות עבדים והגברת הלבנה ממשיכה לשלוט בבית. גרייס מחליטה להחדיר את הדמוקרטיה אל האחוזה. אביה מזהיר אותה מפני הנטייה שלה לרחם ללא כיסוי על ציפורים חינניות ונוסע לדרכו, לא לפני שהוא מותיר בידיה כמה גנסטרים עם רובים. את הסיפור מלווה קולו ×”×—×™× × ×™ של וויליאם הארט, בתפקיד הקריין השנון והיודע-כל.

פרק שני ובו דיון בשאלת העבדות

השאלה המרכזית המוצגת בסרט היא כמובן השאלה האם תצליח גרייס במשימתה לגאול את השחורים. גרייס היא דוגמה ומופת לליברל הלבן הנאור, שמבקש להשפיע מטובו על העולם האחר, שעוד לא השכיל להבין את פלאי הדמוקרטיה. לא קשה להבין כי המקרה של גרייס אינו רחוק מהמקרה של ג'ורג' בוש, אשר מתעקש להגיע לאחוזות רחוקות כדי להסביר לכולם מהי הדרך הנכונה לחיות. מי שראה בעבר סרטים של פון טרייר יוכל לנחש את האכזבה הצפויה לגרייס, ומי שלא ראה, שיילך לראות.

פרק שלישי ובו כמה מילים על רצון טוב

גרייס מוכת הכוונת הטובות עושה ככל שביכולתה כדי ללמד את השחורים דמוקרטיה מהי – היא מעבירה להם שיעורים בבחירה חופשית, היא משתתפת בעצמה בעבודה הקשה, היא כולאת את הלבנים בכלא שהיה שמור פעם לשחורים, היא מאפשרת לשחורים לנצל את המשאבים שהיו שייכים פעם ללבנים. אולם כל אלו מובילים למסקנה אחת בלתי מפתיעה – קל יותר להוציא את השחור מהעבדות מאשר את העבד מהשחור. במיוחד אם עושים הכל תחת עיניהם הפקוחות של קני הרובים.

פרק רביעי ובו צצות שאלות על פון טרייר ונשים

כמו בכל סרטיו של פון טרייר, גם הפעם הגיבורה בסרט היא נערה בעלת עור צח להפליא. לעיתים נדמה ×›×™ זהו הקריטריון היחיד של טרייר בבואו לבחור את שחקניותיו. בחירה זו משפיעה כמובן על אופי הגיבורות – הנשים בסרטיו של פון טרייר הן לעולם שבריריות, ושבויות לנצח בעולם שחוקיו נקבעים בידי אנשים אחרים. במנדרליי, האישה הלבנה שבויה, בין השאר, גם באונו הבלתי ניתן למעצורים של הגבר השחור הפראי, אשר בו היא חייבת לחשוק, לפי כל הסטריאוטיפים המוכרים. כאשר גרייס מגלה את המחברת שהותירה אחריה האדונית, שעל פיה יישק דבר באחוזה, נדמה לרגע ×›×™ אולי פון טרייר החליט לחרוג הפעם מהקונספציה שלו. אולם הצופות מוחזרות לקרקע המציאות הפון-טריירית בהמשך, כאשר מתברר מי עומד באמת מאחורי המחברת האדומה.

פרק חמישי ובו תעלה השפה האסתטית של הסרט

מנדרליי מתפרש על פני 139 דקות של תיאטרון. כמו ב"דוגוויל", פון טרייר משתמש כאן במרחב אחד בלבד, שנראה כמו בית בובות גדול, שקיר אחד שלו פתוח לעולם. העולם, שמזכיר שוב את עולמו של ברכט, מוסדר באמצעות הכיתובים על המפה, שמשמשת כרצפה. את מה שלא עושה תפאורת התיאטרון המנוכרת, עושה הסאונד המופתי, שמסייע לצופים להשלים פערים.

פרק שישי ובו השאלה הגורלית – יותר טוב מדוגוויל?

דוגוויל היה הסרט הראשון בטרילוגיה ונהנה מהילת הראשוניות. מעריציו הרבים של דוגוויל לא יזכו כאן, כנראה, לחוויה המטלטלת שאפיינה את הסרט הראשון. אולם מדובר כאן בסרט נפרד, בעל קיום עצמאי. נכון, התפאורה מבוססת על אותו רעיון, הקריין הוא אותו קריין ופון טרייר הוא פון טרייר. בהבדל אחד מרכזי: בסרט הקודם ניקול קידמן נאנסת ובסרט הזה ברייס דאלאס הווארד מצליפה בשוט.

פרק שביעי ובו פרטי טריוויה זולים

מנדרליי הוא אמנם הפרק השני בטרילוגיה של פון טרייר העוסקת בארצות-הברית אולם הבמאי הדני מעולם לא ביקר בעצמו באימפריה – משום שהוא סובל מפחד טיסות. כמו כן, הסרט אמנם מדבר על ביטול העבדות במדינה, אולם שחקנים שחורים אמריקניים סירבו להשתתף בסרט, בטענה שמדובר בנושא רגיש מדי, ולכן נאלץ פון טרייר להשתמש בשחקנים בריטיים. וזהו אינו הנושא הרגיש היחיד בסרט – במהלך צילומי הסרט הוצא להורג חמור אמיתי, עם נשמה ונשימה, בטענה שהחוק הדני מאפשר זאת. בלחץ ארגונים לזכויות בעלי חיים, הוצאה הסצינה הזאת מהסרט. כמו כן, אור מעדכן מזירת הקרב, ×›×™ גם סוס נשרף במהלך הצילומים.

פרק שמיני ובו סיכום – ללכת או לא?

מנדרליי הוא כמו סירופ לשיעול – ×–×” לא טעים במיוחד, אבל ×–×” הופך אתכם לבריאים יותר. אם אתם מחפשים סרט שיפעיל את בלוטות הדמע שלכם או יספק לכם שעה וחצי של בידור קליל, תתרחקו ממנדרליי כמו מסיפור אימה. אם אתם רוצים סרט שידבר אל המוח שלכם, ואולי אפילו יפעיל אותו, לכו עכשיו.

(נכתב במקור עבור המגזין "חיים חדשים")

 

ראיתיאת הסרט על אבידן, ואין לי מה לומר על הסרט על אבידן. כלומר, מן הראוי היהלעשות את הסרט על אבידן, ואולי אף ראוי היה לעשותו כך.

כך. כפי שאולי ראוי לעשות למשוררים מתים. הסרט על אבידן דיבר על אבידן, ואבידן, במיוחד אבידן המת, הוא איש שיש לדבר עליו.

ננסה שוב:

באחתהסצינות בסרט מצוטטת סצינה אחרת, סצינה שקיבעה לנו את אבידן השמן, לוגםמים בקושי כפרסלי אלוויס. מצלמת החדשות נכנסה לבית, לראות איך מוזנחיםמשוררים שמנים, והחלה את מסעה במסדרון במבט לריצפה. המצלמה נכנסת, ואנורואים את רצפת השיכון. על הרצפה זרוק גיליון של "מאזניים". המצלמה מתעכבתעליו לרגע, וממשיכה הלאה. לא צריך יותר מזה כדי שנדע שבדירתו של משורראנו.

למה אין לי מה לומר על הסרט על אבידן. אולי כי הסרט כולוהרגיש קצת כמו הרחבה של אותה התעכבות, ולאחר מכן העליה האיטית מגיליון כתב העת לעבר משורר שמן-מה-יש-לו-בחייו. אבידן שמסומן פעמיים, כמשורר (כתב עתמונח ברישול על הרצפה) וכשמן, כרגע לפני (אבידן מונח ברישול על הכיסא, לא מתבונן במצלמה, לוגם מים בקושי).

כך בנויה טרגדיה. מעבר מאושר לאומללות, עם היבריס והכל. ובטרגדיה הזו פחות חשוב המשורר, חשובה הדמות,חשוב ההיבריס, חשובה כורסת הזיונים, והלגלוג של נתן זך. קריאה באבידן, כמעט תמיד, כרוכה בדמות שאותה עיצב. "ערב פתאומי" אינו שיר על אדם זקן, הוא שיר על איש צעיר שחושב על אדם זקן. הסרט הפך את היוצרות, הוא משתמשבשירת אבידן כמו "מאזניים", כדי להגיע לפריים ההוא, של האיש השמן.

נ.ב.
הצילום מאת משה בן ברוך.

שלום לך, סוזן אדם

 

אני חושבת שאני רוצה להיות חברה שלך.

 

אתיודעת, תבואי אליי אחר הצהריים, נלך לאורך חוף הים, הנעליים בידיים, ונזכרבקול בימים ההם – כשיכולנו להוריד את הבגדים ולהיכנס למים, או לעמוד ערומהמול גבר בשמורת דן.

 

אחר כך נשב כמו מבוגרות באחד מבתי הקפה ונשנא את הבורגנות ונכמה אל השיגעון. ולהיפך.

 

 

 

 

שתינו נבין כמה טוב ונוח להשאיר פיסת שיגעון תחומה בשרשרת, מציצה אל השפיות.

 

לא נדבר על סקס. על סקס אנחנו מסכימות. רק מדי פעם יחלוף על פני אחת מאיתנו חיוך, כשכפות הרגליים היחפות שלה ייתקלו בדגדוג החול.

 

ואז אחת מאיתנו תשאל: "תגידי, כשקוראים ספר, והוא עושה לך נעים בבטן, אבל כלום בראש, זה טוב?"

 

שתינו נהרהר מעט, נלגם בנחת מהמילקשייק, ולפתע נגיד ביחד: "כן, הבטן לא פחות חכמה".

 

 

 

או שאולי אני בכלל צריכה להיות חברה של מַיהמִיה?

 

 

 

(התמונה של sophie calle)