פתאום נראו לי הערות שוליים (בספרים מסוימים) כאינדיקטור ברור לגסיסתו של החולה, ועוד יותר מכך – לאורכה של הגסיסה. פריחה מתמשכת של הערות, שלא מטעם המחבר, שמנסות לקרב אל הקורא את המתרחק תמיד, את שחייב להתרחק תמיד. ויפתה המטאפורה בעיני, ונזכרתי בהערת שוליים, דווקא בתרגום האחרון ל"דון קיחוטה": "אירוניה".

כתבת השער של גיליון נובמבר של "העין השביעית" עוסקת בסמים במערכות העיתונים. המוטו של כתב העת ×”×–×”, כפי שעולה מעמוד הפירסום העצמי שנמצא בו, הוא: "העין השביעית הוא במה לעיתונאים המוטרדים מהרמה המקצועית ומהאתיקה של התקשורת הישראלית. זהו כתב העת היחיד שבו תמצאו התבטאויות מעמיקות על הקשר בין פוליטיקה לתקשורת, על מאבקים בין עיתונים, על יחסי מו"ל-עיתונאי, על ניגוד אינטרסים, על זכות הציבור לדעת ועוד." אם כך, שוקי טאוסיג, שכתב את הכתבה, ודאי מוטרד מהקשר בין סמים לבין הרמה המקצועית והאתית של עיתונאים בישראל. מהו נושא הכתבה? כותרת הכתבה היא "מפירים את קשר השתיקה" וכותרת המשנה המבהירה היא: "למרואיינים שלהלן יש מכנה משותף: חווית העיסוק שלהם בעיתונות כוללת גם שימוש בסמים. הם מוכנים לדבר על כך רק בעילום שם". אומרים שכותרת של כתבה והמשנה שבאה בעקבותיה אמורים למשוך את הקורא לקרוא את הכתבה. הכותרת פעלה את פעולתה. קראתי את הכתבה. בעיקר כדי להבין איך יכול להיות שבכתב עת שאני מעריכה – ואפילו מנויה עליו – עושים כתבה על נושא שכזה, שבמקרה הטוב הוא משעמם כמו תחת ובמקרה הרע, מראה על תפיסה בעייתית של מקצוע העיתונות.

ובכן, ראשית אפשר לשים לב לצורה הגרפית של הכתבה. זו אינה בנויה מטקסט "רץ", אלא מעמודות שונות, שבהם מספרים מרואיינים שונים על חוויותיהם כעיתונאים וכאנשים שנתקלו בשימוש בסמים במערכות התקשורת השונות (הרדיו לא מיוצג. ×–×” ודאי אומר שברדיו לא עושים סמים). כמו כן, שוקי עצמו מדבר רק במסגרת אפורה, המובלטת משאר הכתבה. כלומר, המרואיינים (×’'×™, ודאי ×”×™×” קשה להשיג מרואיינים שידברו על נושא כל כך כאוב) עונים לשאלותיו, אולם הוא נמנע מליצור מכך נרטיב, והוא שומר את הפרשנות שלו למסגרת נפרדת. עימוד ×›×–×” מייצג לא רק את תפיסתו של שוקי בנוגע לכתבה, אלא גם את תפיסתו של עוזי בנזימן, עורך העיתון. ומה אומר העימוד: אנחנו מביאים לפניכם את הדברים כהוויתם. אנחנו מחזיקים בידינו אספקלריה, אשר זורקת אלומת אור למשהו שקורה כרגע בחברה. רוצים פרשנות למה שראיתם? לכו למסגרת האפורה. אם במקרה לא תקראו את הכתבה ×”× "ל, אסכם עבורכם את דברי המרואיינים: יש סמים במערכות התקשורת. בעיקר מריחואנה. לפעמים מעשנים בחדרים מיועדים לכך, ולפעמים בחוץ, בסימטה (שימוש מצחיק במילה אשר קשורה יותר בשיקאגו מאשר ברחובות תל אביב). הדבר נוגע לכל המעמדות בעיתון – גם לעורכים. אנשים מסויימים מאד גם עושים קוק. (או כפי שזה מוצג בכתבה – "עושים ×›×›×” באף" (המרואיין מדגים מחיטה באפו ש.ט.)) ועכשיו לפרשנות: למה ×–×” חשוב שהם עושים סמים ולא מוכנים להתראיין על כך בשם מלא? לא בגלל הבעייתיות שביחס הכפול לחוק. ולא בגלל שסמים ×–×” רע. אלא בגלל שהשימוש בסמים מעוות את הדיווח העיתונאי האובייקטיבי שאליו הם נדרשים. כלומר, עיתונאים שעושים סמים ומסתירים זאת, ייטו להתייחס לסמים בשמרנות, כדי להסתיר את העובדה שהם בעצם עושים סמים בעצמם, ולא רואים עם ×–×” שום בעיה. ×–×” כל כך התבטאות מעמיקה, שבא לי לטבוע בתוכה. מיטל שרון עורכת עיתון, עישנה כמה ×’'וינטים אבל ויתרה מפאת כאב ראש שבא בעקבותיהם, מעשנת קופסת סיגריות ליום, שותה אלכוהול כמה פעמים בשבוע, אשכנזיה, גדלה בעיירת פיתוח, לוקה בתזונה בעייתית ולא בריאה, בעלת קשרים חברתיים ורומנטיים, מחזיקה במשפחה גרעינית במבנה מסורתי ומתפקד, בעלת הכנסה ממוצעת במשק, בעלת דעות פוליטיות מוצקות ומתגוררת במרכז תל-אביב. אני מצטערת, ומכה על חטא, כל אלו ודאי משפיעים על הדיווח העיתונאי האובייקטיבי שלי. עם קוראיי הסליחה. שמור בטל

לאשר טוקבקרים יכול לעלות לך לראש. בהתחלה אתה מזדעזע, חשיפת היתר צורבת ממש, ואתה פוסע בעור אדמומי במשך חודש. אחר כך מתרגלים. אני לא זוכר מתי ×–×” קרה, אבל בשלב מסוים, מוקדם למדי, הטוקבקרים נעלמו, והפכו למעין בִּיצה עכורה, שאפשר לנגן בה כרצונך. שינוי מילה מוציא מהם אדוות זעם, התפעלות, או את ×”"×—×—×—" הנמתח ×”×–×”. לא אנשים, אלא דעות, שמצאו להם אנשים שידבררו אותם. אתה כבר יודע את כל המהלכים מראש, אתה רואה אותם מקפיצים את הסיסמאות שלהם, ואז עונים לעצמם בסיסמאות מנוגדות, חגים בבטלה סביב איזה אירוע, ואומרים עליו את כל מה שכבר אמרו עליו, כאשר הוא התרחש בעבר – אירועים תמיד כבר קרו בעבר, בווריאציה זו או אחרת – וכל מה שעוד יאמרו עליו כאשר הוא יתרחש שוב. חסרה לי מטאפורה. לא בִּיצה, ×›×™ אם גירוסקופ, שלעולם אינו יוצא מהקווים. מכל אירוע ניתן תמיד לצאת לאותם מהלכים לוגיים, רטוריים, אמוציונלים, שלעולם אין לחרוג מהם. ואז אתה מגלה שהטוקבקרים לא שונים בהרבה משאר אנשי מדור הדעות. הם עושים זאת בפחות עידון אמנם, אבל המהלכים אותם המהלכים, הדוגמאות אותן דוגמאות, ההנחות אותן הנחות. הגירוסקופ ×—×’ סביב עצמו, וגבולות הדיבור נותרים כשהיו. מחר יכתבו במדור הדעות בעיתון על ועדת החקירה הפרלמנטרית שאמורה להיאבק בשחיתות השלטונית. לא בגלל שיש לה חשיבות, אלא בגלל שהיא אירוע, אירוע מהסוג שמותר לכתוב עליו. בין השאר, יכתוב מישהו שאין לה חשיבות. אחד אחר יכתוב שזו לפחות התחלה. מישהו, הטיפש שבהם, יהלל. ביום אחר יקום אמסטף, ויכה באיזו אביבית גנות, ובמשך שבועיים נשמע על אמסטפים. לא רק במדורי הדעות, אלא גן בחדשות עצמן: אמסטפים לאין מספר יקומו וינשכו, ויבעלו, ויזילו דמעות פיט-בול. אחר כך ×–×” ישעמם, ואיזה חייל יכריח פלסטיני לנגן בכינור במחסום, ואנו נוצף בכתבות על התעללות חיילים בפלסטינים במחסומים, כמו התאחדו חיילי צבא ×”×”×’× ×”, וקמו על הפלסטינים לכלותם, רק היום, פתאומיים לעד. * אבל המיאוס לא שם. שם מותר, אפשר לסבול. המיאוס ×–×¢ במוספי התרבות, בוויכוחי הסרק הממוחזרים, בשיחות גילמן אינטלקטואליות למחצה. "הארץ" התהדר בפולמוס על "הו" לאחרונה. הירשפלד ומנור התכתשו, ומהר מאוד מה שנותר מהוויכוח ×”×–×” הוא ויכוח סרק ישן, שממאן לגווע, על משקל, טוב ורע. ×–×” לא פולמוס, ×–×” חיקוי של פולמוס, ויכוח שהיה מגוחך עוד לפני מאה שנה, וככל שהוא חוזר כך הוא נראה יותר לגיטימי, מקבל הצדקה מעצם החזרה. אם מישהו מתווכח, הרי שוודאי יש בכל ×–×” טעם. הוויכוח אותו ויכוח, רק השמות התחלפו. ואי שם, בהתחלה, מישהו אמר משהו עם טעם. מישהו העלה נקודה שיש לדון בה. אבל הבִּיצה התעוררה, והחלה לכסות. גירוסקופ באיזון מושלם. אלה לא אנשים שמדברים שם, אלה דעות שחיפשו להם בני אדם; שברי רוחות ממלמלות את הצייטגייסט. ואולי אני צריך חופש. [התמונה: גוגל]