ארכיון תגיות: אקדמיה

קריסטבה מתחרז עם טבע

התיאורטיקנית והפסיכואנליטיקאית המפורסמת, ×–’וליה קריסטבה, ×”×’×™×¢×” לאחרונה לביקור בישראל. במהלך הביקור נפתרה תעלומה האופפת את קיומה של הגברת מימים ימימה. מתברר ×›×™ את שמה הוגים כאילו התחרז עם טבע במבטא ישראלי, ואילו אם נוקטים בגישה הפריסאית, מתחרז שמה עם גבעה.

קריסטבה. סיכוי גדול שהיא בי-סקסואלית

יום חמישי, 18:00, אולם בר-שירה

ביום חמישי הרצתה קריסטבה בפני אולם מלא בלסביות משולהבות. יודעי דבר התכוננו לביקור היטב. זאת לאחר שהפיקו לקחים מביקור כוכב-רוקי דומה שערכה עמיתתה ג'ודית באטלר לפני כשנתיים, שהביא מאות לסביות לצעוק "מדינת משטרה" לאחר שלא הצליחו להיכנס לאולם רוחש התככים.

במשך כשלושת רבעי שעה הרצתה האישה שהמציאה את "הסדר הסימבולי והסדר הסמיוטי" על הנושא "אם יש גניוס נשי". היא עסקה בשלוש נשים: היהודיה המקולקלת חנה ארנדט, הפסיכואנליטקאית הבריטית מלאני קליין והמשוררת הצרפתייה קולט.

את הרצאתה פתחה קריסטבה בחלוקת הפמיניזם לשלוש תקופות: תקופתה של סימון דה בובואר (מבחינה כרונולוגית, מדובר בערך ב-1949, השנה שבה יצא ספרה של דה-בובואר "המין השני"), שבמהלכה ניסו הפמיניסטיות לטעון כי אין הבדל בין נשים וגברים, התקופה השנייה שבה ניסו דווקא להדגיש את ההבדלים והתקופה הנוכחית, בה מנסות הפמיניסטיות לצאת מהבינאריות. ולהלן, "למי אתה קורא אישה? למי את קוראת אתה?"

לאחר מכן ניסתה קריסטבה להסביר מהו גניוס. כלומר, מה הופך אדם לגאון. המסקנה שהגיעה אליה הייתה שאדם שמצליח to surpass oneself למשך תקופה ארוכה, הוא גאון. ובמקרה שלנו, גאונה. השאלה למה הכוונה במילים to surpass oneself לא נשאלה, כיוון שלא ניתן זמן לשאלות.

קריסטבה ×”×’×™×¢×” למסקנה תמוהה נוספת, שקשורה למיניות האישה. לטענת קריסטבה, נשים הטרוסקסואליות צריכות להעתיק את מושא התשוקה מן האם אל האב, אולם גם לשמר את מעמדה של האם, משום שהאהבה הפרה-אדיפלית לעולם לא נעלמת, רק מורחקת מן העין. ולכן, לנשים, קוראים יקרים, יש נטייה גדולה יותר להיות בי-סקסואליות. הגברים חובבי הסרטים הפורנוגרפיים הלסביים שבקהל יכולים לשמוח – נשים רבות יותר יוכלו לשחק בסצינות החביבות עליהם.

לאחר מכן הבהירה קריסטבה מה הם המאפיינים המשותפים לשלוש הגברות שהוזכרו להלן. אחסוך מכם. ורק אסכם במילים שבהם סיכמה את הרצאתה: וכך מתברר כי כולנו גאונים, כל אחד בדרכו שלו.

וואלה.

שוב קריסטבה. הכי אוהבת צרפתית

יום שישי, 10:00, אולם בר-שירה

מושב ×–×” יוחד לספר של קריסטבה, שיצא לאור לא מזמן בעברית, בתרגומה של מיכל בן נפתלי (שספר חדש שלה, אגב, אמור לצאת לאור בקרוב) – "סיפורי אהבה".

את המושב פתחה המשוררת שרון אס, שהקריאה בקול ענוג שיר מספר שיריה שייצא לאור בקרוב (או שמא יצא? כבר התבלבלתי מרוב הוצאות). בשתי גרסאות – עברית ואנגלית. אחר כך עלתה, בצעד איטי מאד ומדוד מאד, עמליה כהנא כרמון, שאמרה ×›×™ לדעתה אין שום הבדל בין כתיבת סיפורי אהבה לכתיבה על כל נושא אחר. מייד אחריה עלה אהרון שבתאי, שדווקא ניסה לדבר על משהו מעניין; מוטיב הערצת האוהב ומוטיב קילוס האוהב בדרמות היווניות, והאופן שבו הם מתבטאים במכתבי האהבה שקיבלה ארנדט – להלן גאונה – משני מאהביה: היידגר ועוד אחד (ששמו פרח מזכרוני). אלא שאז החליטה גברת לובין, אחראית האירוע ובעלת סיכת הכסף הגדולה ביקום כנראה, לקטוע אותו בגסות, בטענה שהזמן קצר. הזמן לא ×”×™×” קצר בשביל רונית מטלון. שהקריאה בפאתוס רב – בעברית ובאנגלית – פרק מתוך רומן בכתובים. הפאתוס, קוראים יקרים, מאט את הקריאה מאד מאד. גדעון אפרת עלה וסיפר – בחיי שאין לי שמץ של מושג על מה הוא דיבר, אני רק זוכרת שהוא אמר שוב ושוב "גר יתום ואלמנה".

אז, או אז, עלתה קריסטבה המכובדה לפודיום. בשעה 12:00 לערך, פתחה ואמרה "אני אדבר בצרפתית". זה היה הסימן למתורגמנית סימולטנית כשרונית לעלות בפנים נחושים. אז החלה לספר על הרומנים שכתבה. כמובן שכל דבר לקח פי שניים זמן. כאן, קוראים יקרים, נשברה כתבתכם האמיצה, ויצאה מן האולם בבושת פנים. גם שעתיים וגם צרפתית? בתחת שלי.

לסיכום, קוראים יקרים, האם ייתכן כי ביקורי האורחים האלו נועדו רק כדי להבהיר שהתהילה היא הגמול לסבל האקדמי?

הסיפור האמיתי והמזעזע של מיטל שרון

זו שנתי השביעית באוניברסיטה. אני מכירה כל פינה במסלול שבין הבניין למדעי החברה, הרוח והיהדות. אני מכירה היטב גם כל מיני בניינים כלבויניקים אחרים. בתחילת שנה, כאשר אני חוזרת לספסלי המוסד, יש בי מן תחושת השיבה הביתה. כל זה נכון במיוחד לגבי ספריית סוראסקי, הספרייה של מדעי הרוח. שעות ביליתי שם. כל פעם בדרך אחרת. שם גיליתי את אימת השקט. שם חוויתי את חדוות חיפוש החומר. שם למדתי לצלם מהר מן הרוח. שם חשתי שבירוקרטיה טובה לכושר של המבורקרט. שם למדתי לשנוא את הספרייה הלימודית, על שהכריחה אותי לעבור בניין. אתמול, עם פתיחת שנת הלימודים, באתי בחדווה ובעזוז למצוא חומרים לתזה שלי. למעשה, כבר מצאתי דברים שהייתי צריכה, ורציתי רק להיכנס לקטלוג הממוחשב, כדי שיגיד לי איפן הן, אותן חוברות ספרות מעופשות. הקשתי במרץ את מספר תעודת הזהות ואת תאריך הלידה שלי. המחשב חשב. זה מה שמחשבים אמורים לעשות. ואז פלט את ההודעה האפורה הבאה: כרטיס הקורא שלך לא בתוקף. וסירב להכניס אותי לקטלוג. ודאי יש פה טעות, חשבתי לעצמי. אני בתוקף, תראו. אני חיה ונושמת. נכון, אמנם עדיין לא שילמתי שכר לימוד, אבל זה לא אומר שצריך למחוק אותי. הקשתי שוב, הפעם בזהירות יתרה. ושוב: כרטיס הקורא שלך לא בתוקף. לא אדם כמוני יוותר. הלכתי למעבדת מחשבים בבניין הסמוך, נכנסתי לקטלוג דרך הרשת, ומצאתי את מיקום הספרים שאני צריכה. כמו כן בדקתי אימייל, וגיליתי הודעה מפחידה עם הרבה סימני קריאה, שאומרת שאני לא בתוקף. צעדתי שוב לספריה וצילמתי את מה שהייתי צריכה. הראיתי להם מה זה. אבל כל זה לא עזר. המיקום שלי בעולם כבר התערער. תמיד כשמדברים על אינטרפלציה של אלתוסר נותנים כדוגמה את השוטר אשר קורא: היי אתה. האזרח הפשוט מסתובב, ובעצם תהליך ההסתובבות הוא מסמן את עצמו ככפוף למרותו של אותו שוטר. כל זה נכון. אבל תהליך אינטרפלציה שמתבצע בינך לבין מחשבים הוא הרבה יותר מפחיד. השוטר הוא אדם. נכון, אדם עם מרות וולנטרית שכרגע הענקת לו, אבל אדם. הוא רגיש למחשופים, לכסף ולאלכוהול. אולי לא בסדר הזה. מחשב, לעומת זאת, אין לו אלוהים. כשאתה פג תוקף, אתה פג תוקף. אינטרפלציה חסרת פנים היא פשוט הרבה יותר מפחידה. אולי בגלל זה, זו האלוהית היא כל כך אפקטיבית.