1.
"מאחורי סירים לדגים, סירי קוסקוס, קערות נחושת להכנת ריבה, מחבתות, סירי חרס מוערמים זה על זה, עשרות קופסאות שימורים, צנצנות מרמלדה ריקות, אספקה של מים מינרלים, של לפתני תפוחים, של אפונה וגזר, של גלילי נייר משי, של קצוות חוטים, של בקבוקים של יין ושל מי דלוחין שונים, נמצאו, במרתף ששימש כמזווה, תמימים כמו פעוטות בני יומם, הבקבוקים הראשונים ביותר שלי"
(איך רוקנתי את בית הוריי, הוצאת רסלינג, בתרגום קרן שמש, עמ' 51)

2.
שני הוריה של לידיה פלם, מחברת הספר "איך רוקנתי את בית הוריי", מתו בטווח זמן קצר. בהיותה בת יחידה, נותרה לידיה עם המלאכה הבלתי נסבלת כמעט של לרוקן את בית ההורים. המלאכה הזו מסתירה מאחוריה, כמובן, רשת שלמה של משמעויות ומערכות יחסים, שנוצרות לאורך השנים בין אדם לחפציו. הניסיון לארגן מחדש את החפצים הוא באופן מובן למדי הניסיון לארגן מחדש את מערכות היחסים האלו.

או כמו שהיא עצמה כותבת: "פעם היה המוות ניסיון שחווים במסגרת קהילה; הדת והמסורת הכתיבו מחוות, תמכו באדם האבל. אולם כיום שייך האבל רק לתחום החיים הפרטיים. כל אחד קובר את מתיו בעודו ממלמל טקסים אישיים ומזדרז למחוק את סימני אובדנו במסגרת החיים החברתיים: לא עוד שחור ולא קרפ, לא עוד רעש ולא דמעות, לא נותר שום דבר רשמי, שום סימן חיצוני של אומללות, בקושי יום אחד של היעדרות והחיים שבים למסלולם. כל אחד ואחד מוצא את עצמו לבדו" (עמ' 14).

 

ריקון הבית הופך לטקס האבל והנטל שמשימה מסדר גודל כזה מפיל על כתפי הילדים הוא, כך אני יכולה רק לשער, גדול מאד. מי אתה, פישר קטן, שתחליט מה לעשות עם המקטרת שאביך אהב למצוץ בעודו יושב על הכורסא שלו? והכורסה, מה יהא עליה? והחצאיות שאימך תפרה בקפדנות ובאהבה? ופתקאות ה"אני אוהב אותך" ו"מזל טוב ליום ההולדת החמישים מחבריך" ו"הריני להודיעכם על חתונתי הקרובה", גם הן תובעות הכרעה. וכולם, עד אחרון החפצים, צועקים לעברך: מי שמך?

 

אולם לידיה חייבת לעמוד בנטל הזה, וכך, לאורך הספר המקסים ומגיר הדמעות הזה משנה לידיה את מערכת היחסים שלה עם החפצים, ובכך את מערכת היחסים שלה עם ההורים שלה. המצבה שלידיה בונה להוריה, תהליך האבל שלה, היא בעצם מצבה נעלמת, שבמצב אידיאלי מגיעה לריק, לחוסר גמור. זהו המצב שאליו מגיעה לידיה בסוף הספר, אחרי עשרות עמודים של פירוט דקדקני של גורלו החדש של כל חפץ וחפץ מבית ההורים.

 

 

 

3.
זהו מצב קיצוני מאד, אולם בפני מצבים דומים אנו עומדים מעת לעת. מעבר דירה, הוספת דייר לבית, ארון חדש או פרידה מבן זוג, כל אלו מצריכים גם מאיתנו להכריע את גורלם של חפצים. חפצים שהם אנשים קטנים. חפצים שאי אפשר לנתק בין הקיום הגשמי והמטאפורי שלהם. כל אחד ושיטות ההתמודדות הפרושות בפניו במקרים שכאלו: דחיסת ארגזים עד אין קץ, מיון, השלכה לפסולת, נתינה לחברים, מכירה.

 

אנשים יוצרים מערכות יחסים כל הזמן. אנשים קונים חפצים כל הזמן. ובהתאמה, מספר החפצים שיש לנו קשר רגשי אליהם גדל כל הזמן. נדמה לי שהאבסורד הזה גדל בהתאמה לכוח הקנייה. אני די בטוחה שלכל אחד מהוריי היו פחות חפצים בגיל שלושים ממספר החפצים שלי. נכדיי הוירטואליים ודאי יגררו אחריהם מחסנים שלמים של מחשבים ישנים, מכנסי ג'ינס, חולצות טריקו מתחכמות, ספרים, ואינספור פתקאות שאני שומרת, אלוהים יודע למה, מהתכתבויות ביני לבין חברותיי בחטיבת הביניים. כמו גם ארגזים על גבי ארגזים של שלטים רחוקים, כבלים, מכנסי ג'ינס, ספרים, וחולצות טריקו מתחכמות של הוריהם, צאצאיי.

 

אולי יש דרך לשנות את זה? אולי הגיע הזמן להכריז על נתק ולהחזיר לחפץ את חפציותו? ולזרוק. פשוט לזרוק? כי על חוסר השימושיות של החפצים האלו חבל להכביר מלים. אנחנו לא שומרים אותם כי אנחנו משתמשים בהם אלא כדי שישמרו עלינו מפני השכחה והניתוק. אולי הגיע הזמן לעשות כמעשה לידיה, לערוך את הטקס ולהפוך את המצבות למצבות נעלמות?

 

או: אשליות של פרספקטיבה שארכיטקטורה יוצרת

1.

במאמרו "אבל ומלנכוליה" מפריד פרויד בין שני סוגים של התאבלות: ההתאבלות הרצויה, וההתאבלות שאינה רצויה, זו שאלו שמבצעים אותה "חשודים בעינינו כבעלי רגישות חולנית" (חולה על היופימיזמים של פרויד).

אם נשרטט זאת באופן גס, בתהליך האבל הרצוי, המתאבל עובר תהליך כלשהו ביחסיו עם המת. בתהליך הזה, המת הופך מסובייקט לאובייקט. כלומר, מאדם שמולו המתאבל מכונן את עצמו לאובייקט בלבד. במצב הלא רצוי, לעומת זאת, המתאבל אינו מצליח להפוך את הסובייקט המת לאובייקט, והוא ממשיך לנהל אתו מערכת יחסים ולהשקיע בו ליבידו. למצב הזה קורא פרויד מלנכוליה.

אפשר כמובן להתווכח עם פרויד על ההבדל בין מצוי (מה שהוא טוען שהוא מתאר) לבין רצוי (מה שמבקרים רבים, מכל מיני כיוונים, אומרים שהוא מתאר), כמו גם על המחשבה שיש איזה תהליך מוגדר ולינארי בעל גבולות סופיים. אבל נניח לזה כרגע. ניקח לעניינו את האבל התקין מצד אחד ואת המלנכוליה מן הצד השני.

2.

המוזיאון היהודי בברלין, בעיצובו של דניאל ליבסקינד, הוא מוזיאון מונומנטלי. הכל בו בנוי ממטאפורות גדולות מהחיים. שלוש דוגמאות:

1.ליבסקינד צייר על מפת ברלין את האיזורים בהם חיו יהודים. לקח את השרטוט הכללי של הבניין, דימה אותו למפת ברלין, ושרטט בו את ה"חלל" של היהודים. כלומר, יצר חורים במקומות שבהם גרו פעם יהודים ואינם עוד. בחורים שם ליבסקינד חלונות. והנה לנו מטאפורה נאה: היהודים המתים מאירים את המוזיאון שמנציח אותם.

במותם,כמו שאומרים, ציוו לנו את אור היום. (צילום: המוזיאון היהודי)

2. ההולך במוזיאון מטייל לאורך שלושה צירים: ציר ההמשכיות, ציר ההגירה וציר השואה. וכל מילה נוספת מיותרת.

3.בחצר המוזיאון נמצא גן הגירוש. בגן יש 48 ( נו, באמת!) עמודי בטון ובהם צומחים עצי זית (נו, באמת 2!). העניין הוא שהעמודים אינם ממש אנכיים לרצפה, וכך, כשאתה הולך בגן, אתה מרגיש תחושה של שיפוע. השיפוע, ילדים, הוא מה שחש העקור מביתו, המגורש, הנע ונד. אין לו אחיזה יציבה בקרקע. כל שיש לו הוא להביט אל השמיים ולחלום על היום בו יוכל סוף סוף לנטוע עץ זית.

חייבים, אבל ממש, להפסיק עם עצי הזית. זה כל כך בריסטול שחור עם טוש זהב (צילום: המוזיאון היהודי)

3.

ברובע היהודי הישן בברלין, בגרוסהמבורגר שטראסה, ניצב בניין דירות שנהרס בהפצצה אווירית בפברואר 1945. בשנת 1990 ביצעו האמן הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי והסטודנטים שלו מחקר על האתר, ומצאו כי בבניין התגוררו יהודים. הם החליטו להנציח את "החלל". הם הותירו את המקום כבניין דירות רגיל למראה עם שלוש "כניסות". "הכניסה" האמצעית גולחה, והותירה רק לבנים שבורות בדפנותיה. החלל וההרס. כל שנותר הוא שלטים על דפנות ה"כניסות" הקיימות ועליהם שמות המשפחות שהתגוררו בבניין.

מלבד זאת, בברלין כולה יש לוחות קטנים מוזהבים על המדרכה לפני בניינים מסויימים. הרוכן אל הרצפה ומנסה לקרוא, מגלה כי מדובר בלוחות שמנציחים יהודים שפעם התגוררו באותו בניין, ונספו. שם, תאריך לידה, תאריך גירוש, תאריך מוות. עשרות. ואולי מאות. בכל העיר.

 

4.

מה ההבדל בין המוזיאון המונומנטלי של ליבסקינד לבין "הבניין הנעדר" של בולטנסקי ולוחות ההנצחה?

הראשון הוא מקום של אבל "תקין" ו"מסודר". מקום קבוע שמייצר אובייקט. היהודים המתים תחומים בו ואינם מציקים לנו עוד. נבוא, ולא נשכח. נבוא, ונפנים את הלקחים שהמטאפורות הארכיטקטוניות מורות לנו להפנים. נבוא, פעם בשנה, פעם בשנתיים, שש פעמים בשנה, ונמלא את חובנו להנצחה ולזיכרון.

השני, לעומת זאת, מייצר מלנכוליה. זה איננו עוד מקדש מקובע שמייצר אובייקט רחוק. הילדים הולכים על לוחות ההנצחה ושואלים: אמא, מה יש פה? הבניין המת מייצר חלל אמיתי ברחוב. ממש מעל בית הקפה שבו שותים את משקה הבוקר. אלו שכבר אינם, נוכחים. היהודים המתים הם סובייקט שמתערבב ומטמיע את חותמו ברקמת העיר המתחדשת.

5.

כשהיינו בברלין, טיילנו במקומות האלו עם דיטה, חברה של ההורים שלי ובעלת עוד כל מיני תארים מקצועיים שקשורים למערכת החינוך הישראלית. והיא אמרה לי שכל הזמן לא מניחה לה השאלה איך אנחנו ננציח את הפשעים שלנו. בסדר, יעברו חמישים שנה, מאה שנה, אבל מתישהו אנחנו נצטרך להכיר במעשים שלנו ולהצטער עליהם. איך אנחנו נעשה את זה?

ובכן, דיטה, אין לי מושג. אבל אני מקווה מאד שאנחנו נשכיל לייצר מלנכוליה. לוחות מוזהבים ביפו ובור ענקי במרכז אוניברסיטת תל אביב, בין גילמן לסוראסקי.

6.

מלבד זאת, אני סבורה שמשרד החינוך צריך להעביר את הכסף שהבטיח לנכים. באמת!