עודפות היא סימן מוסכם בין סופר לקוראת שלו: ברגע זה אני מפסיק לצייר לך את העולם כמו שהוא, אם עשיתי את זה אי פעם, ואני מתחיל להתעסק ברטוריקה ובאסתטיקה, וכאן את צריכה להפסיק רגע עם האמפתיה והלב ולהניע את השכל. כי בשביל עודפות, שהיא בעצם חזרה עם כוונה, צריך יד עליונה, ובשביל יד עליונה ולא נעלמה צריך אמנות, לא חיים.

זה היה ככה תמיד, נדמה לי. במעשיות ובסיפורי עם, כאשר מגיעים לרגע שבו חוזרים על אותו דבר שלוש פעמים, אפשר לדעת שכאן תיכף יסתתר המשל, שכאן מפסיקים לספר סיפור מעשה תמים, ומגיעים למסר שאותו רוצים להעביר. בבדיחות, אותו דבר, רק עקום.

ברומנים של המאה ה-19, שמטרתם המוצהרת היא להעביר פיסה מהחיים אל הדפים, העודפות, כמו הטפט המפורסם של בלזק שתיאורו משתרע על כך כך עמודים (לא קראתי את העמודים האלו. אל תסתכלו עליי. עם כל אהבתי לבלזק, כל מה שאני יודעת על קטע הטפט המפורסם בא מתיאוריות של ספרות), נועדה כדי להדגיש את הרטוריקה של הרומן, את העובדה שכאן ישב בנאדם, גזר בגזירות קטנות וקפדניות חיים, על כל פרטיהם, והעביר אותם עבורך הקוראת אל הדפים.

דבר דומה קורה, אני חושבת, בזרם התודעה (לא מספיק מבינה בזרם התודעה, אני מודה, זה לא הז'אנר הנגיש ביותר בשבילי, אבל שוב התיאוריות של הספרות אומרות ש), שם העודפות מוגשת בצורת בריחה אל מחוזות אחרים, שלכאורה לגיטימיים במחשבה אבל לא לגיטימיים באמנות, כאלו שהיו נחתכים בעריכה, לו היו עשויים על פי קונבציות הרומן.

עודפות ישראלית. גרבוז (מתוך המגזין לאודיו וידיאו וצילום דיגיטלי)

בפוסטמודנרניזם עושים את זה אחרת, נדמה לי. דרך אחת היא באמצעות שבירת הסיפור ומרכיביו לחלוטין, ואני לא רוצה לדבר עליה עכשיו, כי אני פחות אוהבת אותה. אני רוצה לדבר על משהו אחר. על ריבוי סיפורים. אני חושבת על שלוש דוגמאות. הדוגמה הראשונה היא ה"הרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". מייקל שייבון מספר שם אולי טריליון סיפורים (הספר לא לפני, אז מהזיכרון): האסקפיסט, והסיפור על המלחמה והמוצב בשלג, והסיפור של ההתבגרות שלהם בניו יורק, והסיפור על ההפיכה שלהם לאנשי קומיקס, והאיש ההוא הגדול והבלונדיני שאחר כך מתברר שהוא הומו. כל סיפור כזה לוקח את הקוראת למחוזות חדשים, וכל סיפור כזה גם מזהיר את הקוראת: אל תפתחי בי אמון יותר מדי, אני סתם מפריח פה בועות סבון קלילות, אפשר לנפץ אותן, אפשר לייצר אותן, זה הכל בר החלפה, בר השגה, בר מוות.

ג'ונוט דיאס, שבבירור הושפע משייבון, עושה דבר דומה ב"חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", רק שהוא הולך צעד אחד קדימה, ומשלב בין טריליון הסיפורים, שמסופרים גם מטריליון נקודות מבט, על אף שמפי אותו מספר, גם פרטים היסטוריים אמיתיים. בעזרת המשחק (סליחה, אבל הכל כך גימיקי) שלו עם הערות שוליים שמפוזרות בנדיבות לאורך ספר הפרוזה הזה, הוא מייצר קשר בין הסיפורים של הדמויות המרכזיות והשוליות בספר ובין ההסטוריה האמיתית של הרפובליקה הדומיניקנית. בעזרת העודפות הזו של הסיפורים הוא אומר לקוראת שלא רק בועות הסבון שהוא מפריח ניתנות לניפוץ ביד פשוטה, אלא ממש מצייר סביבה עיגול שובר אור, ואומר לה שהיא בעצמה וההסטוריה שלה והמיתוסים שלה גם הם ברי ניפוץ.
הדוגמה השלישית היא ישראלית. כולל הכל, כמה מפתיע. מחזות, מכתבים, סיפורים קצרים, תסריטים, הגיגי המחבר, כל הצורות הרטוריות מגוייסות וכל הקירות המדומיינים נשברים על ידי הפנר כדי לייצר תחושה של עולם מלא בסיפורים, שבו הכל, כולל חייו האמיתיים, שכמובן מצביעים גם על חייה האמיתיים של הקוראת, כולל חיי קרוביו, כולל העבר הרחוק, העבר הקרוב, והעתיד הלא-ידוע, הם כלי משחק בידי מחבר אלמוני, היושב ברמת אביב וטווה את סיפוריו, כשזגוגית החלון וקירות הבתים מפרידים בינו לבין החוץ.

 

עודפות אמריקאית, נו, קצת מגמתית. ראושנברג (מתוך  netlex focus)

וזו דרך מגניבה בעיניי, ריבוי הסיפורים. רק שמעניין שכשעושים את זה סופרים אמריקאיים, הם עושים את זה בעזרת קומיקס והומור. וכשעושה את זה סופר ישראלי, הוא עושה את זה באמצעות תסריט על השואה, סיפור על שחקנית בתיאטרון יידי נכחד שמתה על הבמה, ותסריט ועל ערבי שמתפוצץ בסמוך לאולם קולנוע. ואני חושבת עכשיו שאולי בגלל זה הספרות שלנו קצת מבאסת, כי רק לעתים נדירות מאד מאד היא יוצאת רגע מהשואה ומהערבים ומפסיקה לקחת את עצמה כל כך ברצינות.

אני בערך באמצע של "כולל הכל" של הפנר, שדחיתי ודחיתי את קריאתו, כמו שאוכלים את הווניל אחרי השוקולד בקסטה, כדי לשמור את הטעם הטוב לסוף. ידעתי שהוא יהיה תענוג כולל, ורציתי לא לקרוא אותו. לשמור אותו לרגע של ייאוש מספרות ומהעולם. אבל הייתי בספריה והיו לי חמש דקות לבחור ספר. והוא תמיד שם. ברשימה. אז לקחתי.

ואי אפשר לתאר את ההתרוננות. את המשפטים שם, הווירטואוזיים, ארוכים כמו הגלות, שמכילים עולם ומלואו וארצות ובירות וערי חוף וערי פריפריה, והכל חולף בהרף עין של משפט, האותיות מחוללות עם הפסיקים, ועברית עם צרפתית, עד שמגיעה הנקודה, קטנה אך החלטית, וכל המשפט משתחווה בקידה מסולסלת ומצועצעת ומפנה את מקומו לבא אחריו.  (×–×” ניסוח פלגיאטי אידיוטי, כמובן, אני לא הפנר ועד שלא שילבת איזה אחולשלוק עם ×’×¢×™ קאקען ותרגום קטן בצד, אינך קרוב למיצוי היכולות שמעניקה לך העובדה שאתה גולה).

יש שם דיוקן של דור, שבא משם או שהוריו באו משם, והוא גדל בריאלי בחיפה ושוב גולה בלונדון או בפריז או במינכן, ושפתו היא ארבע שפות, והוא כולו × ×¢ בין הפוריטניות הלאומית הקפוצה והמיליטריזם שבירושלים–חיפה-תלאביב ובין הבדידות ההקרבה והזעם הקדוש של אלו שעזבו. ואת חושבת לעצמך שאיזה מצחיק ×–×”, שאת בת הדור שחושב שהוא גילה את העולם שמחוץ לישראל ואת הגבולות הפתוחים ואת הקוסמופוליטיות, בעודו חומק מהסלונים של הוריו, עם התומאס מאן ודוסטיובסקי, ובלזק ושרלוק הולמס. 

את גם חושבת על הפנר, על איך היית רוצה להכיר אותו. רעה לעט. את חושבת על מחשבה שעלתה בדיון לפני זמן מה. מה היה קורה אם הייתה כסית. האם היית הולכת להציץ על טשרניחובסקי. האם היית מזדיינת עם יונתן גפן? האם היית לוגמת גם את 50 גרם וודקה. או רק מעפעפת בביישנות. וחשבת אז, באותו דיון, על כמה שאי אפשר להעריץ יותר איש. וכמה זה חבל. והנה, את מעריצה את הפנר. את רק מחכה לרגע בו תוכלי לתפוס איתו שיחה, כזו מתמשכת, שבו תוכלי לראות את האגואיסטיות, החטטנות, הקנאה, המרירות, ההזדקקות, והבושה שהם מרכיבי יסוד בכל אדם שיוצא מדפי הספרות. ואת רוצה להוציא אותו מהם, לשאוב אותו אל החיים שלך, לשתות איתו קפה.

ואת חושבת שהנה, תכתבי סוף סוף את הפוסט שלך על האמון שדורשת הספרות מקוראיה, ואיך במשך השנים האמון הזה פוחת, חולף, משנה צורה, מתבגר, כי הפנר הוא דוגמה מצויינת. ואת יודעת שלא תכתבי. גם לא הפעם. כי הפנר זה לא בשביל דוגמא. הפנר זה בשביל התרוננות, והנה היא, כבר פה. הגיע הזמן להמשיך לקרוא.

שהם משרים, פרק שעליו כבר דיברתי, והפנר, שעליו תיכף אדבר, אם כי כבר השפרצתי עליו ניטים בעבר, זה מה שהופך אותם למסוכנים כל כך לשלווה הנפשית. אולי זו העובדה שמהעמוד הראשון בספר הקוראת (זו אני) יודעת שניצב מולה אדם שיודע היטב את מלאכתו. הוא לא ייקח אותה למחוזות הציפייה מבלי לדעת איך לטפל בה שם, הוא לא יבטיח סוף רע אם הסוף יהיה טוב, והוא לא יתחיל בסגנון לשוני בלי לדעת איך לזקק אותו. וככה, כשהאדם שמולה (זו שוב אני) כל כך יודע, קל לה יותר להתמסר, ולהתמסר, זאת כולם יודעים, פירושו להיות נתונה יותר לחסדי הספרות.

עליזה
עליזה הוא ספר כתוב לעילא שכולו, כך נדמה לי, על היחסים שבין הספרות ובין המציאות. אומר הפנר, באמצעות עליזה, גיבורת הספר:
"אבל הרומנים המודרניים האלו שאמא בולעת בשקיקה הם באמת עניין מסובך. הם מסוכנים מפורנו, אופרות סבון ושירי ילדים. ×›×™ באלו האחרונים תכף רואים שזה לא באמת ('לשפן יש בית'?), שזה פופקורן רך. ×™×¢× ×™ וכאילו וכל המילים המסתייגות ומזכירות לקרוא שלא ידאג, שזה לא רציני. ואילו ברומנים הרציניים, הגדולים, ×”'ריאליסטיים' – וי, סכנה! שם ×–×” כאילו hard core, אבל ×–×” לא. על שולחנם אין תחת וכולם חושבים שכן: שהנה החיים, שככה ×–×” ×”×™×”, ×›×™ ×–×” ×›×” משמעותי. ולא. לא ×›×›×” ×–×” ×”×™×”. וזה לא בגלל ×–×” ש'חוץ מטקסט אין שום דבר'. יש, אבל לא פה. פה (וזאת הסכנה) ×–×” באמת טקסט. רק" (עמ' 126).
ולכאורה, אפשר לסכם את הספר בזה, ולחסוך את יתר 460 העמודים. אבל למרבה המזל, הפנר מפרט. הפנר משחק.

רבקה
יש למשל את רבקה, אמה של עליזה, שהיא כל כולה טקסט. היא חיה בשביל האמנות, וכל אירוע בחיים שלה ישר היא מוצאת לו מטאפורה מתחכמת, והיא עושה חוגים בבית אריאלה, שאותם היא אוהבת יותר מהכל. ובחוגים האלו, בגלל שהיא טקסט, וזה יהיה משונה אם טקסט יחבר בעצמו טקסטים אחרים, רבקה לא כותבת. היא רק מתקנת ספרים של אחרים, כולל למשל את הסוף של אללים, של הפנר כמובן. והיא כל כך טקסט עד שעליזה אומרת עליה: "היא כמו ספר. כשהיא תמות, יאכל אותה עש"
ומה יש להפנר להגיד עליה: שהיא נשמה טובה אבל שוכחת. אוהבת שכולם שמחים וצוחקים, באמת אוהבת, אבל שוכחת לזכור. היא טסה בעולם ושוכחת כמה אחים יש לה ואם הבן שלה חי או מת. כי ככה זה טקסטים: יש דברים שהם מספרים ודברים שהם שוכחים. כמו רבקה:
"היא גם לא זעפה כשהתלוצצו על 'החורים בזיכרון שלה'. ×›×™ ×–×” ×”×™×” נכון. לבקי היתה אמנזיה סלקטיבית מלידה. לא 'זיכרון רע'. בנושאים רבים ×”×™×” לזה זיכרון מצוין. והיא גם היתה תלמידה טובה. רק כל הזמן, פה ושם, היא איבדה פלחים רחבים מכל מה שקרה, בצורה משונה ובלי שום הגיון או סיבה".  (עמ' 11).
וצריך לזכור את זה, כשחושבים על טקסטים, שהם שוכחים. מתכוונים לטוב (אולי. לא תמיד), אבל לא יכולים לספר הכל.

פסקה קטנה בשביל איתמר
ב"עליזה", למשל, לא יכול לקרות מצב שבו יהיו קודל ודודל ואף אחד לא ידבר על זה, כי "עליזה" כל הזמן מזגזג בין הספרות ובין הכביכול מציאות. יש, נגיד, את אוֹרי, שהוא האח של עליזה, שאותו היא אוהבת יותר מכל, ויש את אוֹרי (פסח), שהוא חבר של עליזה מהצבא או משהו. אז כל פעם שעליזה מדברת על אוֹרי (פסח) הוא מופיע ככה, אוֹרי (פסח), עם הסוגריים, כדי שנדע שכולם יודעים וגם היא יודעת שיש לה שניים: אחד שהוא הנורמה ואחד שצריך סוגריים.
אין טעויות. ואין צירוף מקרים. הכל מכוון. פה זה ספרות.

ופסקה קטנה בשביל רמירז
ואם יש דבר שהספר הזה טוב בו הוא סיפור בתוך סיפור, כמו שאתה אוהב, וגם אני. החלק האחרון של הספר הוא כולו חלום בן שישה שבועות שעליזה חולמת. ובחלומה מגיעה החבורה, כולל עליזה, לשבט אפריקאי. ראש השבט למד פעם באוקספורד, והוא פרסם שם רומן בפסבדונים. הפסבדונים שלו הוא גרין גרהם, כמו ההוא, אבל הפוך. וגיבור סיפורו הוא ראשונברג, הצייר הנודע. וראושנברג מגיע לאפריקה, ולוקח כדור נגד מלריה. ואז הוא קורא בהוראות שכדור נגד מלריה יכול לגרום לדיכאון. ואז, איך שהוא קורא, הוא מרגיש שזה כבר קרה לו, הדיכאון, ואז, כמו באגדה "פגישה בסמרה", הוא בורח מהעולם אל תוך עצמו ולא מדבר שבע שנים, כדי לברוח מהדיכאון.
אז יש פה חלום שבתוכו ראש שבא אפריקאי (מוהינדר) עם פסבדונים של סופר כותב ספר על צייר מפורסם שפועל על פי אגדה שעל פיה נכתבו שני ספרים מפורסמים. זו לא סתם ספרות. זו מטא מטא מטא ספרות. ובגלל שהפנר מתעקש כל הספר להסביר לנו שאסור לנו לסמוך על הספרות הזאת, הוא שם בפיה של לוסי, שהיא אחת מהחבורה, את המלים הבאות:
"הוא לא כתב שום רומן. הסיפור שהוא סיפר הוא קרא. הוא רק שינה לצרכיו וערך בו שינויים. וריאציות. ×–×” נהוג אצלנו לספר סיפורים פעם שנייה ושלישית ומאה ואלפיים שלושה – ולספר כאילו הכל לנו ×–×” קרה. גם לכם בעצם ×–×” קורה. גם הסיפור המקורי הוא בטח וריאציה שגרהם גרין עשה למשהו שהוא (עוד כשהוא ×”×™×” ילד) הוא קרא". (עמ' 416).

ועוד ועוד
הספרות טובת לב אבל שוכחת. בספרות אין צירופי מקרים. אסור להאמין לספרות. הוא חוזר על זה שוב ושוב, באלף אמצעים רטוריים: שמות הפרקים שחוזרים על עצמם, השימוש המתוחכם בעליזה (מארץ הפלאות) וברמיזות לקרול, דיוויד, ידיד המשפחה, שמופיע משום מקום וחוזר אל שום מקום ובדרך עושה אלף מניפולציות על כולם, והוא בטוח שהוא שינה את חייהם אבל בעצם לא עשה כלום, שהוא עוד משל על הפנר עצמו ועל הסופרים כולם. שוב ושוב, כדי שנזכור.

 

אברהם הפנר, התינשא לי?
אז זה מה שהוא עושה, הפנר, הוא מנצל את הכוח שלו כמחבר, ולא הכוח בעיתונים איפה שהשם שלו הוא החשוב, אלא הכוח בתוך הספר שהוא יצר, כדי להסביר לנו שאסור לנו להאמין לו. ואסור לנו להאמין לספרות. ואפילו אם הספרות מצביעה על כל הכשלים בחיים, והיא יכולה לייאש אותנו ולהעציב אותנו (שפע של דמעות, אגב, ב'עליזה'), אסור לשכוח שהיא רק ספרות: פיקציה יפה.

כמו שבעלי האחר אסא אמר: "בסופו של יום את חיה באמת והדמויות של פרק לא. ובזה טמון הבדל שאי אפשר לגשר עליו לעולם. תהום מופלאה שהלעג של פרק פשוט לא יכול לזנק מעליה בעזרת שום טריק רטורי ושום אבחנה שנונה. הוא יכול רק לעשות דאווינים מהגדה השנייה בעזרת רדוקציות שנבחרו בקפידה בכדי ליצור אפקט מסויים בקורא".
והוא, כלומר הפנר, לא משחק בין הספרות למציאות רק כדי להוכיח שהוא יכול ולהאדיר את שמו, כמו רוב-גרייה ושאר החארות היהירים שעושים פוסטמודרניזם קלוקל וכל היום מלקקים לעצמם את הזין, אלא כדי להזהיר באמת את הקוראת (זו אני, פעם אחרונה) לבל תאמין.
אברהם הפנר, התינשא לי?