הסיפור התפרסם תחילה בבלוג של "סולידריות"

ביום רביעי האחרון (14/5) קיבלנו, שישה מחברי  ×¡×•×œ×™×“ריות, מכתבי איום בתביעה משפטית מפחידה בגין “הוצאת לשון הרע” מהיועץ המשפטי של אגודת הסטודנטים, שמאחוריו מסתתר יו”ר האגודה, גיל גולדנברג. את המהלך הביריוני והמופרך ×”×–×” נקט גולדנברג (שאינו חתום על המכתבים, אף שמזכירתו היא ששלחה את המייל) בתגובה לביקורת שהפצנו בפליירים ובכרזות ברחבי הקמפוס על התנהלות האגודה בראשות תא הדור החדש, שלא זו בלבד שחברת הבת שלה, “אאוטקום”, מעסיקה בסינמה סיטי עובדים-סטודנטים בתנאי קבלן, אלא שהיא מנסה גם, כתף אל כתף עם הנהלת הסינמה סיטי, לחבל בהתאגדות העובדים במקום ולמנוע אותה על ידי הקמת ועד פיקטיבי מטעם ההנהלה, התנכלויות ואיומים בפיטורים.

ששת המאוימים – ובהם רועי בל, מור קנדליק החברה בוועדת הביקורת של האגודה, נציג הסטודנטים לבי.איי כללי אסף מנור, נציג תארים מתקדמים בהיסטוריה אלעד שאול זמיר, נציג תארים מתקדמים בפסיכולוגיה וסוציולוגיה ספי סמואלוב ואנוכי – התקשו להכיל את האימה שהיכתה בהם באותו היום למקרא הדוא”ל שלהם. האם ייתכן שגולדנברג, שמתוקף תפקידו מכהן גם כיו”ר הדירקטוריון של חברת “אאוטקום”, בוחר להשתיק את מבקריו ולנסות באופן בוטה כל כך להלך אימים על סטודנטים, בתקווה לדכא את חופש הביטוי והמחשבה בקמפוס? ומרתיח לא פחות: האמנם משמשים שירותי הייעוץ המשפטי של האגודה ורשימת הכתובות של חבריה כדי לרדוף את הסטודנטים המבקרים אותה? מתברר שמשאבים השייכים לכלל הסטודנטים באוניברסיטה מנוצלים באורח שערורייתי לקידום מטרותיו הפוליטיות והאישיות של יו”ר האגודה, וזאת בדרכים שמזכירות משטרים עריצים וחשוכים.

במכתב מזהיר אותנו עורך הדין “לפרסם התנצלות באותן דרכי פרסום בהן נקטתם, וזאת תוך 72 שעות מרגע קבלת מכתב ×–×”, אחרת תאלץ מרשתי לפנות לערכאות משפטיות”. את הרשומה הזאת אני כותבת שעות ספורות לפני פקיעת האולטימטום, ולבי כבד עליי. איש מאיתנו אינו משפטן בהכשרתו (עדיין ), והנטייה הטבעית הייתה לבקש את עזרת היועץ המשפטי של האגודה – אותו ברנש מבהיל שחתום על האיומים שקיבלנו… לאחר קבלת מכתבי האיום עברנו שוב ושוב על הכרזות שהפצנו, בקריאה לסטודנטים לפנות לנציגיהם וליו”ר האגודה ולדרוש שאלה יפעלו להכרה מיידית בוועד העובדים שהוקם בסינמה סיטי ולחתימה על הסכם קיבוצי. למגינת לבנו, התקשינו למצוא על מה להתנצל; לא ברור לנו כיצד האמת על התנהלות האגודה היא דבר מכפיש.

מכתב האיום מכיל מיני פלפולים והתנצחויות בנוגע לגובה שכרם של העובדים, ונטען שהוא “השכר הגבוה ביותר במשק בתחום של בתי הקולנוע”. בנוסף הודף המכתב את הקריאה המתבקשת להכיר בוועד העובדים באמצעות הטענה שהם “מקבלים את כל התנאים המגיעים להם מכוח חוקי המדינה”. אלא שהמציאות חושפת אמיתות ידועות שגם המסמך המשפטי הנחרץ ביותר לא יוכל להסתיר. נדמה שכל סטודנטית עובדת יודעת היטב ש-22 שקל לשעה עבור משמרת של תשע שעות על הרגליים, שמסתיימת ב-4:00 בבוקר ועוד שעה וחצי בהסעה עד הבית – אלה תנאים שקשה מאד לצלוח בהם את שבוע העבודה, ומה גם את הסמסטר. (גילוי נאות: הכותבת עבדה בסינמה סיטי למשך כמה שבועות מתישים להחריד בשנת 2005). אדרבה, בהנחה שמכתב האיום מדייק, אין בטענות שלפיהן “אאוט קום” מעסיקה עובדים “בשכר הגבוה ביותר בתחום” ובהתאם לתנאים הקבועים בחוק, אלא להוכיח עד כמה מצב עניינים מחפיר שבו זוהי הנורמה במשק, מצדיק התארגנות בוועד עובדים.

לבושתנו, אגודת הסטודנטים בראשות הדור החדש, שמתיימרת לייצג את כולנו, מחזיקה בשליטה המלאה על חברת הקבלן שלה, “אאוט קום”, ולמרות זאת אינה נוקפת אצבע כשזו פועלת ביד קשה ובנכלים לדיכוי ניסיון ההתארגנות של עובדי הסינמה סיטי – וזאת, אהה, בניגוד לחוק. ואולי אין להתפלא על כך שאגודה המתנהלת ואף משווקת את עצמה (חשבו על הצירוף “מחלקת הסברה”) במונחים צרכניים במקום דמוקרטיים, נוהגת כך בעובדי הקבלן שלה.

כיצד קרה שבמקום לדאוג לרווחת הסטודנטים, האגודה מרוויחה על חשבונם? איך ייתכן שלמרות המונופול של חברת הבת שלה על השמת העובדים בסינמה סיטי, היא בוחרת לשלשל לכיסה חלק מכספם במקום לסייע להם לפעול לשיפור תנאי העסקתם? גם אנחנו היינו רוצים לדעת, אולם כשחברת ועדת הביקורת של האגודה מטעם סולידריות, מור קנדליק, ניסתה לברר, העלה הניסיון חרס בידיה וכעת מאיימת גם עליה תביעה משפטית.

את מסע ההפחדה שמנהלות “אאוט קום” והסינמה סיטי נגד העובדים המתארגנים, מפעילים כעת גם נגדנו, ולהצדקת האיומים האלימים מוסבר במכתב ×›×™ דברי הביקורת שלנו “גורמים ליצירת תדמית שלילית (של אגודת הסטודנטים – א.מ) בפני קהל הסטודנטים אותו היא מייצגת”. צר לנו על שפגענו בערך המותג שביקש גולדנברג למכור לסטודנטים, אך לא ניתן יד לניצול עובדים, ומה גם סטודנטים. האגודה שייכת בראש ובראשונה לסטודנטים, ××•×œ× דומה שגולדנברג שכח מי כאן עובד בשביל מי. אם תרצו, אין זו אגודה.

 

 

 

 

5. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר שאלתי איפה מקבלים את התואר. אמרו לי קודם צריך ללמוד. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז אפילו נלמד בשביל התואר. ישר שאלתי איפה לומדים. אמרו לי הנה יש פה הרבה כיתות תיכנס אל תוכן ותלמד. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז אפילו ניכנס לכיתות בשביל התואר. ישר נכנסתי לכיתה שהיתה בסביבה וחיכיתי בקוצר רוח שכבר יתחילו הלימודים, כדי שכבר יוכלו להגמר, כדי שכבר יהיה אפשר לקבל את התואר. והנה, נכנס אדם לכיתה, עמד לו ליד הקיר של הלוח, והתחיל לדבר. לא עברו שעתיים והוא גמר ויצא מהכיתה. המשכתי לשבת. נכנס עוד אדם ושוב חזר אותו סיפור. אחרי שעתיים שוב. ושוב. שאלתי מה זה, מתי כבר נתחיל ללמוד. אמרו לי, לא שמת לב, אבל התחלנו, תבוא מחר אולי תבין מחר. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז נבוא גם מחר בשביל התואר. באתי למחרת ועוד פעם אותו דבר. הפעם גם ניסיתי להקשיב ולהבין איפה בדיוק לומדים אבל לא ממש הלך. אמרו לי לבוא גם מחר. באתי, לא מצאתי את הלימודים. כך עברו להם שלושה חודשים, אמרו לי עכשיו יש מבחנים. שאלתי מה פירוש, אמרו לי זה כדי לבדוק אם למדת משהו. אמרתי אני יודע שלא למדתי כלום, אמרו לי שתוק אדיוט תבוא למבחנים ותכתוב כאילו שלמדת. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז נכתוב גם מבחנים בשביל התואר. באתי כתבתי הצלחתי ושוב התחיל סמסטר ושוב אותו הסרט. מדי פעם עוד הייתי מנסה לחפש איפה ומה לומדים, אבל לרוב כבר לא. סתם ישבתי יפה ונתתי לזמן לעשות את שלו. והוא עשה ועברו להן שלוש שנים אפרוריות ובסופן שאלתי אם עכשיו מקבלים התואר. אמרו לי כן כבר קיבלת. שאלתי איפה הוא. אמרו לי יש לך אותו. אמרתי אני מרגיש אותו דבר. אמרו לי לא יכול להיות הרי אתה זקן בשלוש שנים. אמרתי אה.

 

"אני סטודנטית סולידרית": בימים אלה מתנוסס כיתוב ×–×” בגאון על גב חולצתי, אמנם במסגרת קמפיין הבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, אך עם כל המשתמע מכך לגבי תמיכת חבריי ושלי במאבק המרצים לפיצוי על השחיקה בשכרם. עמדנו לצדכם למן יומו הראשון של הסמסטר המושבת חלקית ×–×” השבוע העשירי, ואם ×™×”×™×” צורך להדוף את צווי המניעה האלימים שבהם מבקשים כעת ראשי האוניברסיטאות לשבור את זכותכם הדמוקרטית לשבות, לא נהסס להיאזק לשערי הקמפוסים ולנעול אותם בשלשלאות ב-13 בינואר. ודווקא משום כך אני קוראת לכם, חברי הסגל הבכיר שעתיד ההשכלה הציבורית בישראל יקר ללבם – עצרו את המו"מ עם האוצר בטרם ימיט עליכם ועלינו הסכם כובל והרה אסון! סיימו היום את השביתה.

בשבועות האחרונים השתתפנו באינספור ישיבות לצד מתרגלינו ומרצינו. קיימנו הפגנות, ניסחנו נאומים, ויד ביד עם קומץ פעילי המרצים המתרחב והולך, לשמחתנו, הובלנו קו בלתי-מתפשר של הרחבת דרישות מאבקכם ליתר פגעי הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה. אנחנו רוצים לחזור ללמוד, כמובן, אך לנו ברור שיכולתם של המרצים להתפרנס באופן שיאפשר להם ללמד, להנחות ולחקור כראוי היא מן האינטרס המובהק שלנו, הסטודנטים.

ולכן, כשם שהתייצבתם מאחורינו במאבק הסטודנטים דאשתקד, כשבהיעדרותכם מהכיתות אפשרתם את מאבקנו הצודק – שנוהל בצורה ×›×” כושלת – נגד ועדת שוחט להפרטת ההשכלה, מיהרנו להושיט לכם יד. כאז כן היום, איננו קונים את מתק השפתיים של ועד ראשי האוניברסיטאות, שבעזות מצח אשר עשויה לזכות כל אחד מהם בתואר "פקיד אוצר של כבוד", מתנאים בדאגה מעושה לגורל הסטודנטים. את השביתה שהם מנסים לשבור עכשיו, ממש כמו את שביתתנו אז, יכלו נשיאי האוניברסיטאות למנוע אילו ייצגו מול האוצר את האינטרס של המוסדות שבראשם הם עומדים, ונאבקו לצדכם ולצדנו במקום לחלות את פני הפריץ.

כך דווקא נהגו קודמיהם בתפקיד בשביתת המרצים הגדולה של 94', שהסתיימה בניצחון סוחף שיש הטוענים שהוא שגרם לאוצר להכריז מלחמת חורמה על ארגוני המרצים בסחיטה ובהרעבה תקציבית החל מ-2001. הפעם, זה לא המקרה. השבועות נוקפים, הלחץ גובר, ובשבוע הבא כבר תחלוף שביתתכם מעל רף 74 הימים שהציבה השביתה ההיא. וגרוע מכל: בשונה מאז, הפעם נתונה מערכת ההשכלה הגבוהה במשבר עמוק. אם לא תעצרו במועד את היו"ר שלכם, פרופ' צבי הכהן, הוא יחתום בקרוב בשמכם, בלי ספק, על הסכם שכר קיבוצי חדש שיהיה לא רק מעליב בתנאיו אלא אף יכבול אתכם בסעיפיו וימנע מכם להפעיל עיצומים בעתיד הנראה לעין. וכך תפקירו אותנו, הסטודנטים והמתרגלים, לבד במערכה להצלת האוניברסיטאות מן החנק התקציבי ולמען זכותנו ללמוד וללמד בכבוד.

"הסגל של היום זה לא מה שהיה פעם"

הזמנים ויחסי הכוחות השתנו מאז שנת 94' ביותר ממובן אחד. אתם, חברי הסגל הבכיר, בוודאי תדעו לספר טוב ממני על הפגנות הסטודנטים שנערכו אז נגד מאבקכם, בניסיון לשבור את שביתתכם. כמה מכם אף סיפרו לחבריי ולי כיצד במאבק הסטודנטים של 98' להפחתת שכר הלימוד, התייצבו אותם מרצים להפגין סולידריות עם תלמידיהם באוהל המחאה בירושלים ושם נתקלו, להפתעתם, בדחייה סטודנטיאלית של המחווה.

לטוב ולרע, כיום מצבנו שונה. למרבית הסטודנטים והמרצים ברור כעת שהמטרות הן משותפות, וכי הברית בין הצדדים חיונית ביותר להשגתן. באופן ברור וחד, זה הקול שנשמע ב"שטח". אלא שלרוע המזל, מאבק המרצים מציית לדינמיקה ההרסנית שמנעה את הצלחתם של שני מאבקי החינוך שקדמו לו: מאבק הסטודנטים ומאבק המורים העל-יסודיים, אחריו.

רבות נאמר על האופן שבו מכר אותנו "מנהיג" הסטודנטים ויו"ר התאחדות האגודות, איתיי שונשיין, כשחתם בסוף חודש מאי על הסכם ×”×›× ×™×¢×” עם נציגי הממשלה. דבר דומה אירע למאבק המרהיב שניהלו המורים, ואשר הסתיים לפני כשבוע וחצי ברגע השיא הטרגי, כשרבע שעה לפני הצלצול של יום שבירת צווי המניעה הגדולה, פקו ברכיו של מנהיגם, רן ארז, שבגד אף הוא בפעילים בחותמו בשמם על הסכם מפוקפק. מצב המרצים חמור אף יותר, שכן הכהן, כך נדמה, איננו בדיוק בחור כארז… אך גם בראשכם עומד מנהיג שאיננו קשוב דיו ל"פעילי השטח", וכמוהו כארז וכשונשיין, לא יטרח "להוריד" את טיוטת ההסכם לדיון מקדים באסיפות ארגוני הוועדים שלכם בכל מוסד ומוסד.

וכך מרחף מעל ראשכם ההסכם המסתמן, שעל פי הצעות האוצר שהתפרסמו בתקשורת, ×™×”×™×” גרוע בכל מובן, ואילו לכם לא יינתן אפילו פתחון פה בעניין. במובן הצר ביותר, קשה לראות כיצד יעמוד פרופ' הכהן בפני מכבש הלחצים שבו מנסים כעת לדרוס אותו, ולא יחתום על הסכם שכר שבו תקבלו רק פיצוי עלוב באחוזים בודדים – על אף שאתם טוענים, בצדק, ששכרכם נשחק בעשור האחרון בשיעור של 35 אחוזים. וגם פיצוי ×–×” יימתח לאורך עשר שנים.

דרינק אחרון על סיפון הטיטאניק

מדאיג בהרבה הוא התנאי שמנסים לכפות עליכם במו"מ, הוא "אי-ההתנגדות לעיקרי מתווה שוחט", אותם סעיפים שיותירו אתכם מפוצלים בידי שכר דיפרנציאלי, יובילו לפיטורים של חלקכם – למרות התקנים, וכך נוכל למצוא אתכם בעוד עשור מהיום כארגון חלש ונרפה של פנסיונרים עשוקים, שאינם מסוגלים אפילו להתאגד למאבק על זכויות הפנסיה שלהם, שגם בהן, אין צורך לומר, שואפים לנגוס באוצר.

למדו מטעותנו, אנו שלא ידענו לעצור במועד את שביתת הסטודנטים ואיפשרנו למנהיגנו להיות מובל בידי הפחדות האוצר, עד שנשבר, בנתיב ידוע מראש שזגזג ממחטף למחטף, מהצעת הסכם גרועה לאחרת. למדו מטעות המורים, שנשבו אף הם במזימת האוצר לתמרן אותם למבוי סתום שממנו אפשר, כביכול, להיחלץ רק בהסכם של הרגע האחרון. דווקא לכם, המרצים, אין בעצם מה להפסיד: בתום כמעט 70 ימי שביתה, לא צברתם תמיכה ציבורית ולא עברתם, כציבור, תהליך פוליטי של ממש. את האוצר, כמונו, ובמידה פחותה יותר, כמו המורים, לא הזזתם במילימטר מעמדתו במו"מ. ולכן, לכם יהיה קל יותר לנהוג בתבונה.

מעל לכל, חתימה על הסכם שכר בלבד תהיה בגדר בגידה בנו, הסטודנטים והסגל הזוטר. צדק מי שהמשיל לפניי את מחאת המרצים על שחיקת שכרם לקריאת הנוסעים העשירים על סיפון הטיטאניק השוקעת, שבבגדי פאר נשענים על המעקה ומבקשים לברר בכעס היכן המשקאות שלהם.

אם ברגע הקריטי הזה, שבועות ספורים מתום הסמסטר וכשחרב צווי המניעה מונחת על צווארכם, אינכם יכולים להבטיח שהמו"מ שמתנהל בשמכם יכלול התנגדות לשאר הגזירות התקציביות, דאגו לעצור אותו. אם בנסיבות הקיימות בשטח כיום, לא נותר לנו אלא לעקוב באימה אחר ההתפתחויות שיובילו, בהכרח, לחתימה על הסכם מסרס ומזיק שיאסור עליכם למחות ולשבות למשך עשר השנים הבאות, אנא, גלו אחריות. קראו לפרופ' הכהן לנטוש את שולחן הדיונים, ושובו לכיתות. בזמן שנקנה באופן הזה תוכלו להשיב לכם את אמון הסטודנטים, ללכד את השורות ולהיערך למאבק כולל, משותף וסולידרי שיתחדש לפי לוח זמנים שייקבע על-ידינו, חברי הקהילה האקדמית, ולא בידי צווי מניעה.

פוסט זה פורסם לראשונה בבלוג "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית"