ארכיון תגיות: אונס

כולם היו בניו

אז אתמול, סוף סוף, פורסמה ב"המקור" הכתבה על יצחק לאור. יש בה אונס, הטרדות מיניות חוזרות וניצול לרעה של סמכות. מתוארת גם ההתנהלות החמקמקה של אוניברסיטת תל אביב ובית הספר סם שפיגל, שידעו על המעשים של לאור ובכל זאת העסיקו אותו. וגם, כמובן, התנהלות "הארץ", שבמשך שנים נתן במה לאדם הזה, שהיה צועק "הזדיינת היום?" לנשים שעברו בדסק, צועק מקצה אחד של הדסק לקצהו השני. קשה להניח שמישהו בעיתון פספס את זה.

עכשיו אני כבר לא בטוח למה, אבל אתמול הייתי משוכנע ש"הארץ" יגיב על הדברים במאמר המערכת שלו. עבור "הארץ", הנחתי, יצחק לאור הוא עניין מערכתי. ובכן, לא. העיתון פרסם ידיעה שמסכמת את הטענות שהועלו בתכנית וביקורת טלוויזיה על "המקור". זהו. האתר העלים את הידיעה בעמודים הפנימיים, ואת ביקורת הטלוויזיה שם בדף הראשי ובעמוד המאמרים. הידיעה, כמובן, נעולה לתגובות.

הביקורת הזו, אם כן, היא פחות או יותר תגובתו הרשמית של העיתון. כותרתה: "מה באמת עומד מאחורי הסיפור על יצחק לאור". הכותרת מבלבלת, משום שאין כאן חשיפה חדשה. אף עובדה לא נוספה לדיון. אז מה עומד מאחורי הסיפור? מתח סמיוטי. בי נשבעתי.

אלון עידן, המבקר, טוען שהתכנית נבנית על המתח שבין המושגים "משורר", "איש שמאל" ו"הארץ" לבין הטרדות מיניות ואונס. כלומר, הסיפור נבחר לא בשל חשיבותו, אלא משום שקיים בו "מתח סינתטי" בין האידיאלים של לאור לבין מעשיו. "בהנגדה הזאת מתקיים הכוח," כותב עידן, "היא טוענת את המקרה של יצחק לאור במתח גבוה, שמתפרק והופך מקור לסיפוק: הנה, 'השמאלני' נתפש בקלקלתו; ראו, מעוזי הנאורות שוב הוכחו כמקומות בעלי מוסר כפול".

לא ברור האם עידן חושב שהפרשה הזו, כשלעצמה, ראויה לפרסום. יתכן. בסך הכל, גם "הארץ" לא בוחלים במתח סינתטי. ואולי לא, קשה לדעת. מה שברור הוא ש"הארץ" מעדיף לערוך את הדיון הזה כמטא-דיון. לאור האדם, מסתבר, לא מעניין כמו המושג "לאור". אם דנים במושג, אפשר להשיר את כל חומר הגלם המיותר, כל הנשים המוטרדות או, למשל, דסק חדשות אחד, ולדבר על מה שחשוב באמת – צמצום כוחו של השמאל. רשות הדיבור לאלון עידן:

"במציאות שמיוצרת כעת, דרך סיפורו של לאור, 'שמאלנות' אינה מאפשרת התנהגות בלתי הולמת. יוצא, שכדי שאדם יטען כנגד הכיבוש, למשל, עליו להתנהג בחייו הפרטיים ללא דופי. כדאי לשים לב למטרה האמיתית של המציאות החדשה: לצמצם את כוחו של ה'שמאלן' במאבקו כנגד האלימות, הכיבוש, העוולות. שהרי כעת עליו לפעול בחייו הפרטיים ללא כחל וסרק כדי לטעון איזושהי טענה מוסרית".

הטענה הזו מדהימה. המטרה האמיתית של סיפור לאור ("מה באמת מסתתר מאחורי הסיפור", כזכור) היא לצמצם את כוחו של ה"שמאלן". המרכאות במקור. ישבו עורכי "המקור", ותהו כיצד ניתן לחסל את שאריות השפעתו של השמאל במדינה. ומאחורי פרכה זו, מסתתרת גם טענה אחרת – הימנעות מאונס והטרדות מיניות היא דבר מה בלתי אפשרי, לפעול "ללא כחל וסרק".

מאחורי כל ההתנהלות הזו עומדים בני אדם. את ביקורת הטלוויזיה הזו כתב אלון עידן; היא שובצה במקום בולט באתר על ידי עורכים בדסק האינטרנט של "הארץ"; מישהו בדסק גם היה זה שסגר את הידיעה על לאור לתגובות. זה לא שוקן. והנה, בשנית, כמו אז, מחפים על לאור כל האנשים הטובים.

בסיום הביקורת, מדגיש עידן בפני הצופים כי "חארות יש מכל הסוגים, מכל המינים ובכל המקומות". זה נכון, וב"הארץ" תמיד יהיה להם מקום.

ובימים ההם אין מלך בישראל

רצינו לכתוב פוסט, אני ומיטל, על פיגוע קצב. נפגשנו ב'תחתית', מיטל הביאה לפטופ, אבל בסוף לא כתבנו כלום. כי מה כבר אפשר לכתוב על הדבר הזה, ומה כבר אפשר לכתוב כאשר מיני אושיות אמרו את דברם. אז לא יצא כלום, ועכשיו שתיים בלילה, אבל לכתוב חייבים.

אין לי מה להוסיף בנושא המשפטי. אני עם יוסי. מזוז צריך ללכת. ובכל זאת, שתי נקודות:

1.

זו לא הפעם הראשונה שסניגורים של אישי ציבור הופכים לדוברים, ויוצאים מבתי המשפט אל התקשורת. מאחר שמאבקים משפטיים של אישי ציבור מקבלים בדרך כלל תהודה תקשורתית, נראה שזה חלק מכללי המשחק. ועדיין, עו"ד ציון אמיר הצליח לעבור גם את גבולות הטעם הטוב הנזילים האלה. במדינה כמו ישראל, מדובר בהישג.

הנה ציטוט של יוסי:

"לאורך כל הפרשה, ניהל אמיר מאבק תקשורתי שאין לו דבר וחצי דבר עם יעוץ משפטי. הוא תקף את א' ואת עורכת הדין שלה. הוא שימש כפה של משה קצב; בין השאר, הוא יצא כנגד פרופ' הר-סגור, שהחזיק בדעה לפיה על קצב להתאבד. הוא דרש את ביטול ההליכים נגד קצב בטענה ש'נעשה בו לינץ' תקשורתי', ואיים בתביעת דיבה על אילנה דיין, בשל כתבה קטלנית על השרץ הקטן שהוא מייצג. הוא ×”×™×” חלק מצוות עורכי הדין שיצאו בקו הנפשע של הפצת טענה שא' היא זונה, ואחר כך הכחשת הטענה הזו – לאחר שנספגה היטב בדעת הקהל".

אין לי הרבה מה להוסיף על כך, מלבד להזכיר מישהי, שהציעה בעבר לאלץ את נבחרי הציבור המואשמים בפלילים להשתמש בשירותיה הטובים של הסנגוריה הציבורית. אין שום סיבה בעולם שאיש ציבור ישתמש בעורך דין פרטי, שרק אלוהים יודע מי משלם את משכורתו, ואולי כך לא נאלץ לראות עורכי דין משפילים את עצמם, את החוק ואותנו, כשהם הופכים ליחצ"נים מטעם. אולי סניגור ציבורי, שלא מקבל "שכר טרחה" אסטרונומי, יסרב לשחק במשחק המזוהם הזה.

2.

שמעתי היום את מסיבת העיתונאים שערכה א'. מי ששמע יודע על מה אני מדבר. זה היה רע, רע ומשונה. פתאום היא דיברה על העבודה שהיא הפסידה, ואיזו עבודה נדירה זו היתה. היא דיברה על כמה היא מוכשרת, ואיך "הצרעת הזה" הרס לה את הקריירה. בנקודה הזו היא החלה לבכות.

וזה מוזר. זה מה שכואב לך? אובדן העבודה בלשכת הצרעת?

יש בכך משהו מטריד, ואז הבנתי שכן. זה מה שכואב לה. גם זה מה שכואב לה. מי מכם שעשו לו עוול בעבר, עוול כלשהו, יודע. אתה מחטט בו, מוציא ממנו עוולות קטנים נוספים. וככל שאתה מחטט יותר, וככל שהחיטוט נמשך זמן רב יותר, כך הופכים העוולות הקטנים האלו לשווי ערך. אתה רוצה להסביר למה זה מענה כל כך, ואתה מטיח את כל העוולות הקטנים ביחד. שיידעו: זה וגם זה וגם זה. זה לא רק אונס, זה גם העבודה, והקריירה, ומה שהיא יכלה להיות עכשיו.

מדינה שמתירה לדבר הזה לעבור, בשם שמירה על כבודו של מוסד הנשיאות, אינה ראויה לנשיאות או לכבוד. היא אינה ראויה אפילו לבוז.

 

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור 

המלצה

ברלין 1945. אישה צעירה הולכת מהר לאורך הקיר. היא משפילה את מבטה לרצפה, בתקווה שלא יבחינו בה. לפתע היא רואה חיילים. לבה עוצר מפעום, והיא מחשבת במהירות את האפשרויות שלה. היא מחליטה להמשיך וללכת. מה אתם חושבים? תודו שדמיינתם יהודיה. אבל לפתע היא מבחינה שהחיילים גרמנים, והיא נרגעת. הופסלה, הזרה. זה הדבר הראשון שעושה הספר הזה, "אישה בברלין", שמתאר את חוויותיה של אישה בשנות השלושים לחייה בברלין של סוף המלחמה, ברלין של תוך כדי הכיבוש. קודם כל הוא נותן זץ חד לתפיסת השואה הציונית. כן, אנחנו היינו הכי מסכנים. כן, ציון גאלה אותנו. אבל קרו עוד דברים במלחמה ההיא. מה אומר? בדרך כלל אני מתקשה להזדהות עם הסבל הגרמני. אני יודעת שהם היו רק אזרחים, שזה "קרה להם". אבל איכשהו קשה לי לתת לזה לגבור על הזעזוע ממה שעשו שליחי העם הזה.

רובע שנברג, ברלין

שינקין פינת שנברג אבל האישה הזו, האלמונית, היא כמוני. בדרך כלל, ספרי מלחמה נכתבים על גיבורי מלחמה או על מסכני מלחמה. לעיתים רחוקות אפשר למצוא בהם את עצמך. אתה מוצא בהם סבל, אתה מוצא בהם מהלכי קרב, אתה מוצא בהם אדם שלא מייצג כלום עבורך. והנה היא, עובדת בהוצאת ספרים. היא לא מתייחסת כלל לבעיית היהודים, מתוך איזו פריבלגיה של האדם הארי. כן, היא ודאי שיתפה פעולה עם הממשל בדרך כלשהי. אבל גם אני שירתתי בצבא. היא פשוט ×—×™×”. בברלין המופצצת. היא פשוט נאנסת. בברלין הכבושה. אזהרה: ×–'אנר מאוס מעבר לעיקול אגב, אונס. אני רוצה לשאת פה קריאה נרגשת נגד ×”×–'אנר שאני מריחה מעבר לפינה. פמיניסטיות שואפות להשתלט על העולם. פעם הן עשו זאת באמצעות פרקטיקה פמיניסטית שנועדה לסיסמאות ברחובות. ×–'אנר הצאי מהמטבח. אחר כך הפרקטיקה הזו שעממה אותן, והן גם נתקלו בבעיות שונות אצל נשים שונות, אז הפרקטיקה איבדה מזוהרה, אם ×›×™ נותרה כפרקטיקה דומיננטית אצל חוגים פחות מתקדמים. אז הן המציאו את הפילוסופיה המגדרית. ×–'אנר הגוף המעונה. ואז, הן התחילו להצמיד את המילה "מגדר" לכל מילה גדולה אחרת. הסטוריה ומגדר. מדעי המוח ומגדר. פסיכולוגיה ומגדר. משפט ומגדר. הלהיט האחרון הוא שואה ומגדר. ואני רוצה להזהיר מראש: כן, אני יודעת שנשים נאנסו בשואה. הן נאנסו גם במלחמת העולם השנייה. בכלל, אונס נשים הוא מסימני היכר של כל כיבוש. אבל איכשהו, ראשים שפוצפצו כדי לבדוק אם ליהודים – גברים ונשים כאחד – יש מוך במוח נראים לי חשובים יותר. התמקדות נצחית בחוויה הנשית של כל תחום היא לא תמיד יעילה. ×”×—×™×” הנאצית חושפת שינים כשקראתי את "עיין ערך אהבה" הייתי כבר מספיק גדולה כדי לדעת שהחיה הנאצית היא לא באמת ×—×™×”. אבל בעקבות הספר ×”×–×” התחלתי לשחק את המשחק האשכנזי הידוע: מה את היית עושה בשואה? כיוון שהייתי האשכנזיה היחידה בשכונה בערך (אולי גם בעיר), נאלצתי לשחק אותו עם עצמי. ×›×›×” ×–×”, סבונים נשארים סבונים. בכל מקרה, בכל פעם הגעתי לאותה מסקנה – אין לי מושג. ×–×” ×”×™×” זר מדי, רחוק מדי, גדול מדי, אכזרי מדי, מעורר פלצות מדי. הספר ×”×–×” עזר לי גם בזה. כשמבינים את הסביבה התרבותית שבה חיו הגרמנים – היהודים והארים – באותה תקופה, קל יותר להתייחס, קל יותר להתדיין. במיוחד לאור העובדה שהספר מלא באבחנות תרבותיות יפות. ולסיכום, ציטוט "חוץ מזה זו אוכלוסיית המרתפים הרגילה על כיסאות המרתפים הרגילים, שכל הסוגים כלולים בהם, מכיסא מטבח עד כורסת ברוקד. האנשים: בורגנים זעירים ובורגנים גדולים וקמצוץ של פרולטריון" (אישה בברלין, הוצאת עם עובד, תרגמה את ×–×” יפה טלי קונס)