אני בן 45 ואף פעם לא חציתי אוקיינוס בחיים שלי. לא בטיסה ולא בשייט ולא בשום צורה אחרת.
המקום הכי רחוק שאליו הגעתי היה וויילס שבאיים הבריטים.
אף פעם לא הרגשתי צורך להוציא הרבה כסף כדי לנסוע רחוק ולראות מקומות רחוקים.
גם אף אחד לא שילם לי כדי שאעשה את זה.
היו פעמים שבהן אנשים רחוקים הגיעו אלי.
לדוגמה, לפני כמה זמן הגיע לארץ רוברט סקובל.

הוא הגיע כחלק מקבוצה של בלוגרים שהובאו לכאן כדי לסקר את הצד ההייטקי של מדינת ישראל.
ביום שנפגשנו זה היה סוג של מסיבה באיזה פאב בנווה צדק. כולם רצו למכור לו משהו, שיראה את מה שהם עושים ויכתוב על זה.
אני רק רציתי לפגוש גוף מול וגוף,  פנים אל פנים, את האדם שאיתו אני מתכתב כבר כמה שנים. נראה לי שגם הוא רצה אותו דבר.
הוא היה עייף.
בסוף הצלחתי לגרור אותו משם.
בדרך למלון, הרגשתי שכל מה שאני יכול לתת לו זה קצת שקט בכל המהומה המעייפת והמזיעה הזאת ורק ללכת אחד לצד השני.
נפרדנו בידידות.
ועוד אחד.
השבוע היתה פגישה של קבוצת שקוף על הגג של נתי יפת.
באתי. ישבתי. אמרתי שלום לאנשים אבל לא השתתפתי בשיחה. יותר מלשמוע ולהשמיע באתי כדי לאשר את קיומם הפיזי של נתי יפת, הגר שקד, הארון תחאוכו, יריב מוהר ואחרים – שאותם לא פגשתי מעולם פנים אל פנים, גוף מול גוף.
חייכנו אחד לשני ואמרנו שלום. ולא יותר.
לאט לאט אני אוסף אישורים לקיומם הפיזי של אנשים שאני פוגש באינטרנט.
הרבה פעמים יש לי יותר לדבר איתם כשאנחנו לא נמצאים באותו מרחב פיזי.
אני לא מרגיש צורך להוציא הרבה כסף ולחצות אוקיינוסים כדי להיות באותו מרחב פיזי עם אנשים, דברים ונופים.
השהייה הבו זמנית במרחב הפיזי היא בשבילי בונוס, לא העיקר.