ארכיון תגיות: אורנג'

המאוים

» מעין המשך, מבולבל ולא קוהרנטי, לפוסט ×”×–×”

"חברים" מפחידה אותי. נדמה לי שפלאי אמר לי את זה פעם, אבל היא מפחידה אותי כבר זמן רב. משהו בעולם של הסדרה הזו מרגיש לא נכון, כאילו אני מציץ לשיחת סלון צבועה, ובכל רגע המסכות ינשרו. המסכות ינשרו, והחדר יתמלא בחייזרים עוינים. זה כך, למען האמת, גם בקומדיות מצבים אחרות. יש איזו מוקפדות, איזו היחפזות לפאנץ'-ליין, שממלאת אותי בתחושת מאוימוּת,ב-unheimlich אסתטי.

אני יודע, אלו הם כללי ×”×–'אנר. אני יודע, אנחנו מוכנים לוותר על היגיון וסבירות בתמורה לחופן אפקטים רטוריים. אז אולי "חברים" מפחידה אותי ×›×™ האפקטים הרטוריים לא ממש פועלים, ×›×™ היא לא מצחיקה כל כך, וכל מה שנותר ×–×” רק מודל העולם המשונה ×”×–×”, שבו לכל משפט יש תגובה מנוגדת לו, השווה לו בעוצמתה; לכל שיחה שמור הכוח להביך את בעליה; לכל מבוכה בין שני אנשים יש עד נוסף, שבדיוק התפרץ – הם תמיד מתפרצים – לחדר; שבו התספורת של רייצ'ל מוקפדת תמיד, למעט במקרים שבהם היא אינה מוקפדת, ואז היא אינה מוקפדת בהקפדה יתרה.

מרתה סטיוארט מפחידה אותי יותר. גם אודטה. יום אחד צפיתי בחמישייה הקאמרית אצל סבתא שלי. היא קראה לי לאכול, ומשום שאצל סבתא לא אוכלים ליד הטלוויזיה, זנחתי את החמישייה. עברו כמה דקות עד שהבנתי שאני לא שומע את החמישייה עוד, אלא את אודטה. זו לא החמישייה שעשתה חיקוי מדויק, זו אודטה שנעה לפי הכללים של החמישייה. אלו כללי המציאות של תוכניות האירוח, זו הפיזיקה המיוחדת שלהן. כל שיחה תתארך כפי שקבע פתיל החיים שהוקצב לה מראש; כל בדיחה תיענה בצחוק, כל אנקדוטה בעיניים צמאות. הגיהינום אינו הזולת, הגיהינום הוא הזולת בתכנית של אודטה.

בסלון של סטיוארט

ב"חברים" יש ז'אנר, ויש לו כללים ואפקטים, והעולם מתעקם אליהם כמו אל חור שחור קטן. כללי הז'אנר אינם מערכת חוקים שמולבשת על החוקים של העולם, כללי הז'אנר הם חלק מהעולם עצמו. כך גם בסלון של סטיוארט ואודטה, רק ששם ישנה יומרה לאמת. בסרטון הזה, אם תצליחו לשרוד אותו, מרתה סטיוארט מכינה ידיים מגבס. באמצע ההכנה היא מצביעה על אחד מאנשי הצוות, שמחזיק שלט: "מהרי". אי אפשר לזרז את התהליך הזה, היא מצחקקת. אשליית המציאות נשברת, אך רק כדי לחזק אותה שוב. יש מאחורי הקלעים, מסכימה סטיוארט, אבל אצלנו בתכנית האמת חשובה יותר.

אבל מרתה סטיוארט היא מיתוס, משוחק בידי אדם. תחקירנים קטנים אוספים טיפים ליצירת עוגות ופיצ'פקס, וסטיוארט מעלימה אותם, הופכת אותם לקול אחד, מדברר. נורא מכך, סטיוארט, עקרת הבית המושלמת, אינה קיימת. היא פנטזיה, געגוע לימים אחרים, שבהם עקרות בית מושלמות חלקו מתכונים ופיצ'פקס זו עם זו, במקום לצפות באחרות עושות זאת בטלוויזיה.

אין לי הוכחה, והניסוח המדויק חומק ממני. יש רק את התחושה הזו, שעקרת הבית המושלמת לא היתה צופה במרתה סטיוארט. בדומה לספרי מנהלים, מרתה סטיוארט אינה מוכרת מידע, היא מוכרת את האפשרות להידמות לה; כמו התחושה שאוחזת גברים כשהם נכנסים ל"אייס קנה ובנה", הידיעה שאם תקנה את פטיש האוויר הזה, אולי יום אחד גם תשתמש בו.

הניסוח המדויק חומק ממני. עקרות בית מושלמות, אני חש, לא מזיעות לקראת מושלמותן. סטיוארט היא כולה זיעה, זיעתם של תחקירנים; היא אידיאה מושלמת מדי של מה שאמור, בתפיסה הציבורית, להיעשות בטבעיות. מרתה סטיוארט היא געגוע כה מרוכז, שהיא הפכה לסירופ. ואם שתית מהסירופ, לא תוכל לזכור טעמו של פטל.

דבר מה מת

ואיכשהו, נדמה לי שמדובר במוטיב חוזר. הפרסומת של אורנג', למשל, היא שיר הלל לאיזו אחווה אנושית, כלל עולמית, שיכולה להתקיים רק בעולם אחר, מחוסר טלפונים סלולריים. לא לחינם הפרסומת מתחילה בכפר נידח. רק במקום מהסוג הזה אנחנו עוד מסוגלים לדמיין אחווה כזו. אנשים שם מכירים אחד את השני, מכירים אחד את השני בפניהם. ורק אחרי שהוצג הכפר, אפשר לעבור לטוקיו. שם, בין מאות הפרצופים המחייכים, פתאום משהו ברקמת הסיבתיות נקרע. פתאום אפשר לראות את ההגזמה שביסוד הפרסומת הזו, את חוסר היתכנותה.

חסר הוכחות אנוכי. אבל אני רואה פרסומות, ואיני רואה את אותו "חוסר קשר" מפורסם שבין המוצר לבין הפרסומת. אני רואה, אני מרגיש, קשר הדוק: מוצר שנבנה על געגוע לדבר מה מת; געגוע לדבר מה שאינו יכול להתקיים בעולם שבו מתקיים אותו מוצר, הוא והפרסומת שלו.

ואני חושב על עולמות אפשריים. כיצד אנחנו מעלים בועות עולם בכל דיבור, בכל מחשבה, בכל פרסומת. וכיצד הבועות הללו משקפות את העולם שלנו ומשתקפות בו. ואני חושב על פאול צלאן, שטען שהנאצים השחיתו את הגרמנית, ואז חושב על הפרסום, וכיצד הוא השחית לנו כל כך הרבה עולמות אפשריים; כיצד כל פרסומת שמנסה לנגן על רגש מסוים, על אחווה ועל קשר ועל מבוכה ועל שנינות, ועושה זאת באמצעות סיטואציה מסוימת, גוזרת את עלינו לעד. שוב אי אפשר להשתמש באותה סיטואציה, באותו רגש, בצורה נקיה. נעשינו תרבות של שירי הלל, קטנים ומחוכמים, ועתה לכל סיטואציה מוצמד מוצר, ולכל רגש – מותג. ולכל בועה כזו מנגנון קטן ומסובך, כמעט שקוף, ומפחיד מאוד.

שתי הערות קצרות

1.

יש לי תיאוריה. אני לא בטוח עד כמה היא מדויקת – ההיכרות שלי עם התרבות הישראלית העכשווית הצטמצמה פלאים – אבל היא נראית, לעת עתה, ככזו. וזה די עגום.

בכל תרבות מתקיים יחס כלשהו בין חדשנות למסורת. השוו את מחזאיה של יוון הקלאסית למודרניזם המוקדם או לרומנטיקה. אלו שואבים מתוך אותם סיפורי-על טרגדיות שונות לחלוטין, ואלו מנסים לייצג עולם חדש בצורות חדשות. המטוטלת הזו, נדמה לי, נוטה שוב לכיוון המסורת.

תרבות הקאברים הזו, שנהייתה לנו, אולי, משגשגת על מיני תופעות שנהוג לקבץ תחת "פוסטמודרניזם", ובהן, בעיקר, הפחד לנפנף בערכים אסתטיים כלשהם (ולא סתם כל הערכים האסתטיים שלנו הם פוליטיים). אבל היא גם זוכה לתדלוק נדיב מכוחות כלכליים, בצורה שקשה לדמיין שהתקיימה בעבר. ומתוך פחדנותם, מהניסיון שלהם להרוויח בסיכון זעיר ככל האפשר, נולדת לנו כאן, כל יום מחדש, התרבות הישראלית העכשווית.

מזל שנכנסתי היום לקרוא טור של בן כספית על ג'קו. נכנסתי בעיקר כדי להתעצבן על ב.כ., והתעצבנתי, קשה שלא, אבל גם גיליתי את הקשר בין "אנשי השנה בבידור", ג'קו אייזנברג, "כוכב נולד" ו"טדי הפקות". מזל שנכנסתי. אחרת לא היתה לי דוגמא.

2.

אני לא יודע אם בשדרות רוטשילד יש עדיין את תערוכת התקשורת המדהימה של אורנג'. עשרות מטרים מצופים בתוכן שיווקי כל כך תוכני, כל כך שירות לציבור, עד שעיריית ת"א לא ראתה לנכון לבקש מהחברה לשלם עבור התצוגה.

זה מדהים גם בגלל שהמילה "אורנג'" בקושי מופיעה. לא צריך מלים, הכל ממילא משומן בשחור וכתום. בקרוב, אם ירצה השם, יספחו באורנג' גם את הצבע הכתום, כשהוא לבדו. מיתוג מושלם, כפי שמיתוג צריך להיות, כמו בספרי השיווק שעל מדפי המנכ"לים שלכם, כמו בהמלצותיו של כל גנרל טוב במלחמה על הקוגניציה. שיווק באמצעות מטונימיה.

וזה מדהים ×›×™ ×–×” ממחיש מי הם מלכי העולם הבאים – האנשים שכתבו את ספרי המחזור שלכם. בורחס כתב פעם שכל אינטלקטואל נאלץ לתמרן מתישהו בתוך שיחה בין שתי נשים שמתווכחות איזו מילה יפה יותר: "moon" או "luna". כך גם האנשים שכתבו את ספרי המחזור שלכם. ראו את התערוכה הזו, היא שלהם, כל חרוז וחרוז ממנה.

רשומה זו פורסמה גם ב"חברים של ג'ורג'"