ארכיון תגיות: אחר

"אחר": המודל העסקי

"'אחר' הוא מגזין מקוון, כזה שפועל אך ורק באינטרנט, ומתעדכן מדי יום. "אחר" הוא אתר שהמודל העיסקי שלו מבוסס על מנויים בתשלום משום שאינו נתמך על ידי בעלי הון: אנחנו נמכור את מיטבנו, איכות, ידע, פרשנות, עומק וכל מה שראוי, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. אנחנו לא נתעשר והקורא לא יתרושש. "אחר" יספק לקוראיו המשלמים תכנים שלא ניתן ליהנות מהם בעברית ללא תשלום; עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה. עיתונות מן הסוג שהיה ואינו עוד". (מגזין אחר, אודות)

הדבר המעניין ביותר ב"אודות" הזה הוא המילה "אנחנו". אנחנו נמכור את מיטבנו, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. זה אמנם לא נכתב בשום מקום, אבל הנחתי שאותו "אנחנו" אינו כולל את רון מיברג בלבד. טעות.

עד כה, כתבתי עבור "אחר" עשרה טורים. עד כה, קיבלתי תשלום על ארבעה מהם. בחודש הראשון, לאחר שלא שילם על כל הטורים שנכתבו לאותו חודש, שאלתי מה קרה. הוא ענה שהמגזין נמצא בקשיים כרגע, ושהוא ישלם את שאר הסכום בעתיד. הסכמתי. על החודש השני כבר לא קיבלתי תשלום בכלל. שלחתי אימייל, הוא לא הגיב. אימייל נוסף, הוא לא הגיב. אימייל שלישי, שבועיים אחר כך, הוא לא הגיב.

ואני לא היחיד, אם תהיתם. פזית בנימין, שעצבה את "אחר" (וגם את "מצית", בזמנו), לא קיבלה עד כה את אלפי השקלים שמגיעים לה. חצי שנה לאחר העבודה. לדבריה, כשהתעקשה על התשלום הוא השתלח בה במיילים וניתק לה בפנים. אני אפילו לא זכיתי לאיזה "לך תזדיין" אחד. סתם להתעלמות. ומה תעשה, תתבע מישהו שיושב במיין?

אני לא יודע אם ×–×” קרה גם עם כותבים נוספים, אם ×›×™ בהתחשב בדלילות הכותבים האחרונה במגזין, לא אתפלא אם כן. לא כל כך רציתי לכתוב את ×–×”. גם בגלל שכך קטן הסיכוי שאקבל אי פעם את התשלום המובטח, וגם בגלל שאני מרגיש כמו טרחן. אבל רבאק. אז דעו, למקרה שתרצו לכתוב גם אתם ב"אחר", למקרה שתרצו לעשות מנוי, לתמוך ב"עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה […] מן הסוג שהיה ואינו עוד". וזהו.

עדכון – ×ª×’ובת רון מיברג, כפי שניתנה לוולווט:

צודק איתמר שאלתיאל בטענה כי טרם קיבל את שכר הסופרים המגיע לו מ"אחר". לצד שאלתיאל הממתין לכספו, קיבלו עשרות כותבים אחרים את שכר הסופרים המגיע להם מדי חודש בחודשו בהיקף ובעלות שאינם מקובלים ברשת.

את "אחר" אני מממן מכיסי הפרטי וממנו בלבד. העלות כבדה והאתר טרם הגיע למצב של איזון כלכלי. לכן אני נאלץ לקיים רוטציה חלקית בין הכותבים. לשלם חלק ולהשלים חודש מאוחר יותר. הכותבים קיבלו עידכון על כך. גם שאלתיאל. הוא יקבל את הכסף המגיע לו במועד התשלום הבא.

מגיעה לו התנצלות על שלא הייתי איתו בקשר מסיבות אישיות ופרטיות לגמרי, שאין להן קשר לאתר. בעוד עשרה ימים יוקרן סרט שביימתי על אדם ברוך בפסטיבל ירושלים, ורוב החודש האחרון הייתי עסוק בהשלמתו ובמילוי חובותיי לאנשים ולגופים שמימנו אותו. כמו כן הייתי בנסיעות, כך שקרה שכמה מיילים הוזנחו.

עיסוקיי אינם מצדיקים את העובדה ששאלתיאל וכמה אחרים מהכותבים שאני נהנה לעבוד איתם, לא שמעו ממני בשבועות האחרונים.

אני בטוח שעם תשלום כספו בשבוע הבא, במועד התשלום, יהיה העניין סגור.

לגבי מקרים ושמות אחרים, לא רשאי שאלתיאל לייצג אותם. לא כל הפרטים נמצאים בידיו.

רון מיברג

עדכון: אתמול, ה-21 ביולי 2010, קיבלתי את 200 הדולר האחרונים שמיברג היה חייב לי. הצ'ק התקבל 17 ימים אחרי פרסום הפוסט, שהתפרסם בעצמו כשבועיים-שלושה לאחר שההמחאות הללו היו אמורות להגיע במקור.

בלוג קבוצתי אחר

אז קראתי במגזין אחר
הייתי חייבת. ולמה הייתי חייבת? בגלל מיברג. ולמה בגלל מיברג? עוד לפני שהתחילה להיכתב מילה במגזין הוא עשה מהלך שהוציא אותי מכליי: הוא יצר אנלוגיה בין מצב חשבון הבנק של מיברג לבין מצב חשבון הבנק של העיתונות הישראלית. הוא אמר שעיתונאים כמוהו, מעמודי התווך של העיתונות הישראלית כמובן, לא יכולים להתפרנס יותר מכתיבה. ולו נמאס מזה, אז הוא הקים מגזין. והמגזין הזה הולך להראות שיש אופציה אחרת.
אז מה? זה מהלך סביר שיווקית. אם אתם לא רוצים את מיברג בגלל כתיבתו השנונה, תרצו את מיברג כי הוא אביר העיתונות הגוועת. זה מגדיל את קהל הקוראים פי כמה ומשחק היטב על רגשות המרמור בקרב קהל מסויים על העיתונות הישראלית. אבל זה מהלך מעצבן. כי מיברג לא עורך מגזין לטובת הציבור והעיתונות. הוא עורך מגזין בנושאים הבאים: אוכל, אמריקה, ישראל, ספרים, קולנוע, תקשורת, מוזיקה, רון מיברג. ככה, יש אנשים שמתעניינים באוכל, ויש אנשים שמתעניינים ברון מיברג. זהו לא מגזין שרון מיברג עורך, זהו מגזין של רון מיברג. וככזה, הוא יכול להועיל או לא לרון מיברג, אבל הוא יהיה גרוע מאד בלהוות אינדיקציה או אלטרנטיבה לעתונות העברית.
ואז התחילו המניפסטים. והתברר שרון מיברג חושב שהמתחרים שלו הם עיתונים אחרים. והוא כל כך טעה, שזה היה כמעט קומי. אין מגזין שמתפרסם היום שמתחרה במגזינים אחרים. כל מגזין מתחרה בכל איש שכותב על נושאים דומים. רוצה פרשן לענייני אמריקה? אתה יכול לפנות לאורלי אזולאי, כתבת ידיעות אחרונות לוושינגטון. אליה יכולת לפנות תמיד, אפילו בימים שבהם רון מיברג היה רלוונטי למשהו. אבל אתה יכול לפנות גם לפופ טארטס. זה אמין באותה מידה, ואפי טריגר כותב מצויין. אתה רוצה לקרוא על מחשבים? אתה יכול לפתוח ידיעות, מעריב, הארץ או כלכליסט, אבל באותה מידה אתה יכול לפוצץ את קורא הרסס שלך בעשרות (ישראליים) או מאות (באנגלית) בלוגים, שישמחו לספק לך כל דבר שרק תרצה בתחום. ולכן, הביטחון הזה, של "אני אעשה דבר טוב יותר מהדבר הרקוב שמתרחש פה במערכות העיתונים", הוא ביטחון חסר בסיס. לא בהכרח בגלל שרון מיברג וצוות הכותבים שלו לא יכול להתחרות בכל האנשים הכותבים, אלא בגלל שהוא אפילו לא מכיר בקיומם.
אז ידעתי שאני צריכה לקרוא באחר, כדי לדעת מה יצא מכל הבלון הנפוח הזה, שאמור היה לקחת איתו את העיתונות העברית לשמיים.

אז מה בעצם הם הקריטריונים?
אם מוציאים ממשוואת העיתון את הדפוס, ואת איכויות העיצוב והדפדוף שהוא מביא איתו, מגלים כי מבחן המגזין הטוב באינטרנט הוא למעשה מבחן הרסס. קוראי הרסס ( או המיילים או רשימת הסימניות או הדלישס, או איך שלא שומרים את המקומות שחוזרים אליהם) של קהל היעד של מיברג מפוצצים. אני מכירה את שלי, ואני מקרה לא קיצוני: יש שם כמה עשרות טובות של בלוגים ואתרים. אם בא לי לקרוא מישהו שאני מוקירה את כתיבתו, אין לי שום בעיה למצוא מלים כתובות. או צילומים מצולמים.
אי לכך, אני שומרת בקנאות על מעוז הרסס שלי. אם לא אשמור עליו, הוא יישטף בזרם המלים הכתובות, כפי שקורה לעיתים. כדי שמשהו חדש ייכנס למעוז שלי, הוא צריך להוכיח את עצמו. הוא צריך להוכיח שהוא כתוב טוב. הוא צריך להוכיח שיש בו משהו על דברים שמקומות אחרים לא כותבים עליהם. הוא צריך להוכיח זווית ראייה חדשה על דברים שאחרים כן כותבים עליהם.
במקרה של אחר, הוא צריך לעשות את כל אלו בריבוע. כי הוא לא רוצה רק להיכנס לקורא הרסס שלי, הוא רוצה להיכנס לכיס שלי. ולכן, הוא צריך להיות טוב יותר מכל בלוג או מגזין אחר שנותנים לי את שירותיהם בחינם.
אני מניחה שיש כמה דרכים להתעלות מעל האתרים הטובים הקיימים, אבל אחת הדרכים המצופות ממגזין היא להביא אותה בסינרגיה. מה זה אומר? שכתבת התחקיר תכסה צד אחד של סיפור ומדור הדעות יביא צד אחר. שיפרסם סדרה של תצלומי אוכל מדהימה, שתלווה בכתבה מעמיקה על מסורת הפודינג בבריטניה. שיתחקה אחר עונש המוות והתפוצה שלו בעולם בכתבה אחת, ויראיין מומחים לטלטולי שב"כ בשנייה (בדיחה פרטית עם איתמר ורוני). יו נואו, שלם שעולה על סך חלקיו.

ים הלנז'רי מתנועע, מתוך אחר (מה באמת קורה עם קרדיטים לתמונות במגזין הזה?)

אז מה יצא מזה?
יש שם טורי דעה נחמדים. בועז כהן על הביטלס עם הילדות שלו, או נילי לנדסמן על שלושים ומשהו. ויש אפילו לפעמים משהו שדומה לכתבה כמו עפרה ריזנפלד על גניבת גשרים בפולין. וזה שוטף וקריא, ואלו אנשים נחמדים. אבל אין שם שום דבר מעבר. טורי דעה ועוד טורי דעה. זה מזכיר יותר מכל את רשימות. כמה כותבים טובים יותר או פחות, שמעניינים אותי יותר או פחות, מרוכזים במקום אחד, ומהגגים את הגיגיהם. בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
הוא ערוך ברשלנות. לא במובן פסיקים וטעויות הגהה (אם כי, גם על זה אפשר לעבוד). במובן העמוק של יד עליונה נעלמה, שמורידה איפה שמיותר ומוסיפה איפה שחסר. יש שם, למשל, כתבה של מיברג על ספרות פילם נואר. יוצא שעל שולחני מונחים כל הספרים שתורגמו לעברית של דאשייל המט (או איך שלא כותבים את השם שלו), אז פתחתי את הכתבה בהתלהבות. רבע שעה מקונן מיברג על זה שלא השכיל לתרגם את "השינה הגדולה" של צ'נדלר מחדש לעברית, אחרי שתורגם בפעם האחרונה לפני חמישים שנה, ועל כך שלא גאל את קוראי העברית משממונם. זכרתי שקראתי את השינה הגדולה בתרגום די חדש ולא הבנתי מה הוא רוצה. האינטרנט גילה לי כי זכרתי נכון: הוצאת כתר, 2005, בתרגום דוד חנוך. ובכל זאת, הכתבה הזאת, שאפילו לא נכתבה עבור אחר, אלא פורסמה במעריב ב-2009, מוצגת שם. למה? כי זהו הארכיון של מיברג? כי לא היו מספיק כתבות על ספרות? כי היה דחוף לקונן על ספר שלא תורגם על אף שכן תורגם? בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
ויש שם המון רון מיברג. המון. והוא כותב על הכל: אמריקה, כמובן, וספרים, כמובן, ואוכל, כמובן. אבל גם על תכניות בישול באמריקה (טקסט תמוה למדי, פה), חזיות (באמת שיש לי אימג'ים דחופים יותר להכניס לראש מאשר את רון מיברג בחנות של ויקטוריה סיקרטס, פה), אדם ברוך (לא קראתי. יש גבול כמה מדברי הגבר הלבן שאיבד את מדינתו אני יכולה לספוג, פה) ועל מה לא. יש אנשים שזה נחמד להם, אני מניחה, אבל אני פשוט לא יכולה לסבול את הלשלשת המילולית והמרירות והשובניזם שלו. בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
מה שכן, העיצוב יפה מאד :).

בקיצור
אתר עם כמה כותבים שאני אוהבת וכמה שלא, שערוך ברשלנות ומכיל רק טורי דעה. קוראים לזה בלוג, לא? בלוג נחמד, אני לא אומרת, אולי אפילו אשים אותו בקורא הרסס שלי. אבל בשביל זה כל הרעש?

פאנל רביעי

בונוס: אורחים חשובים*

החבר ז'דאנוב בנאום מיוחד מתוך הקבר (רונן סוניס)

חברים!

אני, הלא תזכרו, האמנתי בכל מאודי ×›×™ "מי שאינו עִמנו – נגדנו הוא". אתם, המאמינים ×›×™ "מי שאינו חלק מן הפיתרון הוא חלק מן הבעיה", מסכימים אתי הרבה יותר ממה שנדמה לכם. מיהם אותם "סופרים בעיני עצמם" שאינם חלק מן הפיתרון? כולנו יודעים וכולנו שותקים! הלא נבוש?! די למס השפתיים הנפשע לְמה שמכונה בטעות "פלורליזם" ואינו אלא חוסרפרינציפים וחוסרהקפדה וחוסרטעם. לדאבוננו, גם היום חיים ופועלים בינינו זעירבורגנים תפלנים, הנוטלים מן האמנות את האידיאה ואת הערך החברתי, המכריזים על אמנות לשם אמנות שאין לה תכלית ואין לה שחר, המטיפים לאפוליטיות רקובה!

חברים! היטב מכירים אנו את בעבועיה של אותה בִּצָה ספרותית ריאקציונרית, את השירה הנבובה, המחוסרת אידיאה, הטרקליניתאריסטוקרטית, המיסטיתפורנוגרפית, המסתירה את חולשתה המוסרית היסודית על ידי רדיפתה אחר צורות יפות ללא תוכן, הזרה לחלוטין לרוח הספרות הסובייטית, טְפוּ, הישראלית! עולמם הרוחני של אותם אנכרוניסטים הוא אחד השרידים של עולם שוקע, עולמה של תרבותהאצילים האירופית הנושנה. התימטיקה של אותם קוסמופוליטים אינדיבידואלית לפנאיולפנים, והדיאפזון של שירתם מצומצם עד כדי דלות – כפי שקורה תמיד ובהכרח בכל שירה המעזה להתעלם מן העובדה הפשוטה ×›×™ לא ייתכן ביטוי אמנותי אפוליטי במדינתכםבמדינתיבמדינתנו. במדינתנו השסועה. הרי כבר לנין הוכיח בעוז, ×›×™ אין הספרות יכולה להיות בלתימפלגתית.

מי יגלה עפר מעיני?! דברי יפים ונכוחים גם בימינו אלה, שעה שעצמותי ממתיקות את אדמת רוּס הקדושה. חברים! פעם ידעה הביקורת לכרות עצים ולשבור ביצים כשצריך, ומה בכך אם ניתזו איאלו שבבים? זכרו גם היום כי החביתה מקדשת את האמצעים!

 


 

ג'וליה קריסטובה, פקידה פלוגתית (תומר ליכטש)

היציאה מלבנון היתה יציאה מן השיח. מוטב, בעצם, לדסקרס – ראשית לכל – את מושג המארב. אנו אומרים מארב ומיד בונים לנו מבט (gaze) חדצדדי מתוך השיח, אל עבר עמק ובו רועי צאן. המבט הוא מבט מסרס, מבט "דרךכוונת", והכוונת, לא בלבד שהיא טלסקופית, אלא שהיא כוונה. האינטנציה של המבט מבנה את "המארב" כיחידה קולוניאלית כפולה: מצד אחד, פניהשטח – מארב חמוש (armed), כלומר טעון, דרוך, מלא זין. מצד שני, המבט המסרס אינו מוחזר, ובכך יוצר תנועה וקטורית שאינה נפגשת אלא במבנה "אחר" שלמולו ×”"מארב" אינו מצליח להיות "מאהב" אלא נותר "מִכזב" או "תִכזובת". המומנט השני, הקולוניאלי, הכפול, "נבנה על עצמו" במשהו שאפשר לראות ×›"קיפולשמונה" של האימה (angst) מצדו של האורב כלפי הנארב, האוהב כלפי הנאהב. אין לנארב כליאריבה כדי לספק את היצר המארבתני שמתעורר מן המבט, משום שהמבט – השיח שמבנה את ×”"מארב" ×›×›×–×” – אינו מאפשר לו "להביט" בחזרה, אלא מותיר אותו בנקודת "היבט" נחותה. הנארב נהרג, נאהב אך לא "אהוב", כלומר נאהב על ידי האורבהאוהב, אך בלתיאהוב מצדו, וההרג אינו אלא הרס של רגע ללא אהבה. מושג המארב, כפי שאנו יכולים לחלצו מתוך השיח על ×”"×’'אבל", הוא מושג גבולי, "היברידי", של "פנים מוכרות". בציור אנו יכולים לדמות את המארב להעדר המגע בתקרת הקפלה הסיסטינית, ובמוזיקה – לשקט שאחרי מחיאות הכפיים, המופרע במחיאות כפיים אחרונות. הנגנים קדו, כמעט מסתלקים, אך ×”"מארב" המחיכפתי עדיין מחזיק אותם, בניגוד לרצונם, על הבימה, משתוחחים ×–×” בחיקו של ×–×”, בחיפוש אחר האהבה, מתנגדים ל"מארב" הכפיים, כרועי הצאן ×”"מתנגדים" לסירוס של ×”-gaze באמצעות פסיעה סתמית בעמק הנארב. אנו יוצאים מלבנון ולמעשה יוצאים מהשיח. הדיפלומטיה הכדורית, החמשחמישיםוששית של האֵם-16, האם הגדולה מן החלומות, אפשר לומר, היא לא "בריחה" אלא "מנוסה" לא "מפני" אלא "אל חיק" השיח המלחמתי הבא.

*כן, וגם האורחים כותבים פרודיה.

לפאנל השלישי. לפאנל השני. לפאנל הראשון. להכרזה על הפרוייקט.