אני לא בטוח שהיום הייתי מצליח לקרוא את יוליסס. קראתי אותו פעם, בצבא. ישבתי עם שני הכרכים, ההוצאה הישנה, במשך שלושה חודשים, עובר מכרך א' להערות השוליים שנמצאו בכרך ב'. זו היתה קריאה איטית, מתסכלת, אבל יכולתי לה. יכולתי גם ל"אינאיך הלאה" של בקט, שקראתי בסופ"ש שמירות אחד ברמת-דוד. כיום אין לי שמירות ארוכות בצבא או לילות בהירים שלפניהם אין דבר מלבד ימי תיכון, אבל הזמן הוא לא באמת מה שהשתנה. הוא חסר, כדרכו, ונמצא, בדרכו, כל הזמן. הפנאי, הפנאי הנפשי, חסר ממנו.

עוד אחזור לזה.

[]

אפשר לדמיין ציר פשטני שעליו ניתן למקם כל יצירת אמנות על פי קריטריון אחד – המידה שבה המוען שאף להתאים את היצירה לקהל הנמענים. זו פשטנות איומה, ואני יכול להעלות לפחות שלוש הסתייגויות חריפות, אבל היא גם יעילה, לפחות לצרכי הפוסט הזה. כי, לפחות בחלקה, מידת התובענות של כל יצירה נובעת מהציר המדומיין והבעייתי הזה, וכי נראה לי שרגילים להתייחס אליו במובלע גם כקריטריון שיפוטי-אסתטי כמידת ה"מסחור" של היצירה.

הציר הזה נוח, ואפשר למקם עליו בקלות יחסית יצירות שונות, אבל הוא כמובן בדוי לחלוטין. ראשית, "קהל הנמענים" הוא מונח יפה, אבל הוא מסתיר את השאלה באלו נמענים מדובר. יצירה תמיד מותאמת לנמענים מסוימים, במידת מה, ולא תמיד אתה, הקורא, הוא הנמען שלה. מה גם שיצירות רבות, אולי רובן, לא מותאמות במכוון לקהל מסוים, והן פשוט נוצרו מתוך תפיסה אמורפית, כללית, של מה "נכון" ו"יפה". גם המונח "ממוסחר" לא מתייחס באמת ליצירה שמותאמת לקהל נמענים, אלא ליצירה שמיועדת לקהל גדול ובעל תביעות נמוכות. וכמובן, יצירה יכולה להיות תובענית עבורך גם אם אתה הנמען האידיאלי שלה.

אבל אם נניח לזה רגע, ההפשטה הזו גסה מספיק בשביל להיות מעניינת. בקצה אחד של הציר אפשר למקם בנוחות את יצירות הנוסחה, היומית, רומן הטיסה, ובקצה האחר אפשר למקם את היצירות האוטיסטיות הגדולות של תקופתנו, את פיניגנס ווייק, את בקט המאוחר, את מרינה אברמוביץ. ואחרי שממקמים את כל אלו, אפשר לזרוק לרגע את הציר, ולתהות כמה מרומני הטיסה, נניח, ואלו חלקים מהם, נוצרו כנוסחה מחושבת, ואילו חלקים מהם נוצרו פשוט מכיוון שהאדם שיצר אותם היה, ובכן, טיפוס לא מעניין כל כך. כלומר, כמה המחבר היה מותאם לנמען, שופר אלמוני של התרבות שיצרה אותו ואת הספר שלו. ואפשר גם לתהות לאלו נמענים התכוון ג'ויס, ולאיזה סוג קריאה חתר בקט, ואיך כל אלה היו חלק מהפריחה האזוטרית של המודרניזם. וכל זה מגניב מאוד.

ההפשטה הזו מתפרקת בעיקר משום שהיא מתוארת מהכיוון הלא נכון – מהאופן שבו היצירה חוברה. מהכיוון של הקורא, של הנמען, ההפשטה עדיין רלוונטית. מבחינתו, יש ערך לשאלה עד כמה היצירה מותאמת לו. כמה מעצמו הוא ימצא בה, ומתי הוא ימצא בה כל כך הרבה מעצמו, עד שהיצירה תפסיק להיות מעניינת.

[]

יש בזה משהו, לא? אני לוקח ספר חדש ליד, וחלק מההתרגשות היא מכך שאני לא יודע מה אני אמצא בו. לא יודע במובן העמוק. זה לא קורה עם כל ספר. זה לא קורה לי עם ספרי עיון, זה לא קורה לי עם מותחני ריגול, אבל עם "ספרות" כן. אני יודע שעד שאעבור מספר עמודים, לא אוכל לדעת אם הספר הוא חבר שלי (כהגדרתה המצוינת של עדיה), ואם הוא חבר, אם הוא מסוג החברים שאני רוצה ויכול לשמוע כרגע. וקל לי, יחסית, לסווג כך ספרים. יש את הספרים שאני יודע מה הם יתנו לי, ויש ספרים שאיני יודע, ושלעתים, בגלל זה, אני חושש לפתוח. יש ספרים שיתנו לי עוד מאותו הדבר, וזה בדיוק מה שאני מבקש מהם, ויש ספרים שישברו אותי לגמרי. יש לה-קארה ויש פינטר.

אז אני לא יודע אם הקריאה לאיטיות היא פשוט התנגדות לשם התנגדות, אבל אני יודע שיש הרבה דברים שניתן להתקומם נגדם בתרבות שלנו, והעובדה שנבחרה דווקא המהירות אומרת משהו. ואני יודע גם שהמניפסט לכתיבה משתהה נראה לי יותר כמניפסט בשבח התובענות מאשר כמניפסט בשבח האיטיות, ותובענות, במקרים רבים, היא רק נגזרת של אחרות.

זה מוזר לכתוב את זה. אין לי שחפת או עליית גג, ורוב המשוררים שפגשתי היו רחוקים מאוד ממה שהייתי מכנה גאונות. רחוקים מאוד. אבל אני מזדהה עם הקריאה ליצירה תובענית, ואני מזדהה אפילו עם עבודות ה-Long Duration של אברמוביץ. לא בגלל שכל יצירה תובענית היא גם יצירה מתגמלת, כמו בגלל החשד שיצירות מתגמלות הן גם יצירות תובעניות, לפחות במובנים מסוימים. ואני מרוצה מזה שישנה אברמוביץ ששמה שערי ענק לפני היצירה שלה, שערי הסיפור-שלא-נגמר כאלה. זה עושה אותי אופטימי.

בציר המדומיין ההוא, של התאמה לנמען, נראה לי שאברמוביץ עובדת בעיקר עם עצמה ולמען עצמה. ואתה יכול לקחת בזה חלק, אם תרצה, אבל אתה לא חייב. כנ"ל ג'ויס, כנ"ל בקט. אני מרוצה מהם, גם אם אני לא בטוח שאוכל לחלוק עמם שוב חדר. וזו, בעצם, הנקודה שפתחתי בה. אני לא יודע אם העולם באמת נעשה מהיר יותר, אבל שינוי כלשהו התרחש, לפחות עבורי, והוא קשור למהירות פחות מכפי שהוא קשור לפנאי נפשי. בגיל מסוים, עם לחצים מסוימים, קל יותר לחפש יומית. אפשר לשקוע לתוך "יוליסס", מנסיון, אבל פשוט יותר לראות את "מצ'טה". ואיכשהו, לוקח לי יותר ויותר זמן להתחיל לקרוא את הפוסטים בבלוגים האהובים עלי, ואני עובר יותר ספרים לפני שאני מעז לפתוח ספר כבד, שאולי יהיה מתגמל ואולי לא.

ובעצם, כל זה הוא סוג של הערה בשולי הפוסט של קרן.

המניפסט לכתיבה משתהה הוא נחמד בעיניי. הוא היה נחמד כשהוא נכתב, ב-2008, כשהאויב העיקרי של ההשתהות היה הציווי של גוגל לכתוב עוד ולכתוב מהר, והוא עוד יותר נחמד ב-2010, עם טוויטר ופייסבוק ואפילו טמבלר (אהוב נפשי! אני מתה על טמבלר!), עם הפיד האינסופי הזה, שאתה יכול לבהות בו שעות, וכל הזמן קורה בו משהו, מישהו אומר משהו, מישהו מגיב מישהו שם תמונה, שולח לינק למקום אחר, ואתה נסחף שם פסיבי על הנהר הלכאורה סוער הזה (וזוש כתבה על זה יפה מאד).
מצד שני, להתנגד לכך שדינמיקת הרשת משתנה לכיון טקסטים קצרים יותר מרגיש לי אנכרוניסטי. כן, אפשר לצרוך טקסטים כאלו. אפשר להתמכר לטוויטר. אפשר לרפרש את פייסבוק. אבל הרשות לגמרי נתונה. אנשים עדיין כותבים בלוגים עם פוסטים ארוכים. ונכון שפחות ופחות בארץ, אבל בעולם עדיין יש עיתונות איכותית. עדיין יש רומנים מופלאים עם מאות עמודים. שלא לדבר על סדרות טלוויזיה, הרומן החדש. ולהתנגד להתחדשות זה כמו למות.
ובכל זאת, תרגמתי אותו לעברית. תרגמתי אותו כי הרגע הזה שבו מישהו צועק: עמודו, הוא רגע חיוני, במיוחד כי הוא רגע או מספר רגעים בודדים שנמצאים מול הזרם האינסופי שפוסע לכיוון אחר. במיוחד כשהוא מתנגד לתרבות שנעה בקצב באמת משוגע.
וזה קצה אחד של המחשבה שלי על השתהות. אסור לשכוח אותה, את ההשתהות.
כשהייתי בברלין, קניתי ספר שיחות עם מרינה אברמוביץ, אמנית המיצג שהיא אולי האימא של כל אמניות המיצג (אפשר לקרוא עליה עוד בעיר האושר). בספר היא מדברת שוב ושוב על כמיהתה לעבודות long duration. כלומר, לא עבודות שנמשכות חצי שעה או שעה, כמקובל בתחום הנימוס וקוצר הקשב, או אפילו כמה שעות, כמקובל בשוליה האוונגרדיים של האמנות, אלא עבודות שנמשכות ימים על גבי ימים או שבועות על גבי שבועות. לשיטתה, העבודות האלו מסייעות בידה להעביר לקהל את הרעיון המרכזי שלה: הכי חשוב זה גוף, וגוף זה משהו שקיים בכאן ועכשיו. רק אם מתנתקים מהעולם מספיק זמן אפשר להתנתק מהשאון הכללי ולחזור להקשיב לגוף.
העבודה האחרונה של אברמוביץ היא עבודה כזו, long duration, כמו שהיא חלמה עליה. קוראים לה the artist is present, ובמהלכה יושבת מרינה במוזיאון המומה בניו-יורק. היא יושבת ליד שולחן, מוקפת באלומת אור, ומולה יש כיסא ריק. כל מי שרוצה מוזמן לשבת מולה כמה זמן שהוא רוצה, כל עוד הוא נשאר בשקט ומביט בעיניה. זה אומר שבמשך כמה חודשים היא ישבה במוזיאון מתחילת היום ועד סופו. והיא גאה בזה מאד:
The piece I'm doing now in MoMA, during museum opening times, is going to be 586 hours. Every day. 10 hours on Friday and 7.5 hours on the rest of the days! Tuesdays are closed. I think I might even have to do Tuesdays, because sometimes it's opened for disabled people.
ואני פשוט לא מצליחה להבין את זה. אני לא מצליחה להבין את ההתעקשות על איטיות. את ההפיכה של האיטיות למשהו שהוא ערך בפני עצמו. למשהו שהוא תנאי מקדים להיפתחות התודעה. את הרגע הזה שבו אומרים: רק אם נעמוד ונתנגד בכוונה לקצב של העולם, נתנגד לשם ההתנגדות, ונעבור את הרגע הזה ביחד, רק אז נוכל להתחיל להגיע למקומות אחרים, שעד עכשיו לא הצלחנו להגיע אליהם.
וזה הקצה השני של המחשבה שלי על השתהות: אסור להמליך אותה, את ההשתהות.
וביניהם, היא מעסיקה את מחשבתי רבות: האיטיות. ההשתהות. וכמה ממנה צריך או רצוי או כדאי ועד כמה היא חשובה כלשעצמה וכמה היא חשובה רק כהתנגדות וכמה היא תמיד רק נציגה של התנגדות לשינוי.