Sometimes I wonder

If you're mythologizing me like I do you

It's better when we do

I don't want to know the real you

קווין בארנס

פעם, לא כל כך מזמן, האנונימיות לא היתה רק בשוליים של הרשת, בטוקבקים ובפורומים נידחים. פעם היא היתה הבון-טון. זה היה לפני שעיון בארכיוני השטאזי שנקרא גוגל נהיה הדבר הראשון שעושים אחרי שמישהו מציג את עצמו בפניך. לפני שנוסד משרד הפנים הבינלאומי שנקרא פייסבוק וכולם נדרשו להתפקד בו כדי להתקיים בוירטואליה.

מדברים הרבה על הסכנות של האנונימיות, איך אפשר להשתמש בה לרעה, כמה קל להשתלח בחסות הניק, להתחזות, להוליך שולל. בסדר. מה שמדברים עליו הרבה פחות זה האפשרויות שהיא פתחה. למשל היכולת לבחור צד מסוים של האישיות שלך, אולי אפילו צד שאף אחד לא ראה אף פעם עד עכשיו, ולפתח אותו עד הקצה. להחצין רק אותו, לבנות סביבו פרסונה שלמה.

כי בסופו של דבר, זה מה שהיתה הרשת האנונימית, לפחות בחלקים מסוימים שלה. מופע של ישויות מוקצנות, טוטליות, משוחררות מכל המורכבות הדיפלומטית האפרורית של "החיים האמיתיים". מקום של ארכיטיפים. ארץ יצורי הפרא, והפלא.

בספר בשם The Magicians, לב גרוסמן מתאר (ספוילר) את החוויה של קוונטין, בחור צעיר שמגיע לארץ הפלאות שמתוארת בסדרת ספרי פנטזיה לילדים שהוא סוגד לה: "כל פרט קטן נראה בהיר להפליא ורווי משמעות, כאילו העולם סביבם היה מורכב, פשוטו כמשמעו, ממילים ואותיות, חקוק באיזה כתב גיאוגרפי מאגי". (/ספוילר)

מעבר לכך שברמה הכי פרוזאית "עולם שמורכב ממילים ואותיות" זה תיאור די מדויק של האינטרנט, לפחות בתקופות צרות-הפס שקדמו לפליקר וליוטיוב, יש במשפט הזה גם אמת פחות פרוזאית על האינטרנט האנונימי. למשך זמן קצר – קצוב מראש, כנראה – היו לאינטרנט איכויות של עולם פנטזיה: מקום שבו, כמו בספרות פנטזיה במובן המקורי שלה, כל דמות, מקום או פעולה הם התגלמות של רעיון או של אידיאה. מקום שבו הכל דחוף וקיומי ומיתי מכדי לבזבז מילים על האיכויות הדהויות שמרכיבות את האדם הממשי שברא את הניק. גיל, כתובת, מקצוע, מצב משפחתי – כל זה טפל בעולם שבו, כמו בפנטזיה או בלא-מודע, לכל פרט צריכה להיות משמעות. למשך זמן קצר האינטרנט היה מקום כזה – העולם שמעבר לארון הבגדים.

לא היה סיכוי שזה יחזיק, והסיבה היא כלכלית: כמעט תמיד מגיע הרגע שהאדם הממשי מתקנא בניק שלו ורוצה נתח מהרווחים. לאו דווקא רווחים כספיים (אם כי בסוף גם זה הגיע), אלא קודם כל רווחים חברתיים, תדמיתיים. לניק יש חברים ואוהדים, והאדם מאחורי הניק רוצה לעצמו את החברות ואת האהדה. וכך פרטים ביוגרפיים מטפטפים פנימה, ומה שהיה פעם בריכה צלולה נעכר בבוץ של המציאות. היום האינטרנט הוא כבר לא אלטרנטיבה לעולם אלא המשך של העולם.

הפוסט הזה נולד משיחה עם מיטל בחוף גאולה. סיפרתי לה שאני פותחת בלוג, והיא אמרה שזה נורא 2010 מצידי (שלא לומר 2003) כי היום כולם עושים פייסבוק וטוויטר. יש לי פייסבוק די רדום ולרגע או שניים היה לי גם טוויטר, אבל ככלל אני מסרבת להיסחף בגל הזה. המציאות השתנתה וניקים אנונימיים זה פאסה, אבל אני מסרבת להיכנע לקוטב ההפוך, שבו המפגש בין ניקים אנונימיים התחלף במפגש בין כרטיסי ביקור. כי במובן פרדוקסלי מסוים, איכשהו דווקא האנונימיות, המידע המסונן והחלקי, העניקו לרשת את הרב ממדיות של המפגש פנים-אל-פנים. במציאות פוגשים אדם והוא חידה. לוקח זמן עד שמקלפים את השכבות וחושפים מיהו (או שלא). ברשת, האנונימיות היתה מה שאיפשר חשיפה איטית, הדרגתית כזאת. יותר מאשר בחיים, היא אפשרה לפגוש תעלומה ולא כרטיס ביקור. המסתורין הזה אבד לעד, אבל אני רוצה להשאיר לפחות אותה מידה של אניגמטיות שישנה במציאות.

הפוסט עלה גם בבלוג מתי נגיע?

מי ממציא בדיחות? אני זוכר שהשאלה הזו הטרידה אותי בתור ילד. בימינו, כידוע, סטנדאפיסטים וקומיקאים כותבים לעצמם בדיחות, ולעיתים גם גונבים אותן זה מזה. אבל מי המציא את הבדיחה על הרבי והעז? או זאת עם השלג הספרדי? או ההיא עם השפן שאין לו כובע? או פילטר בסיגריה? איך בכלל ממציאים בדיחה?

כל השאלות האלה קפצו לי לראש כשהתחילה מלחמת החפירות הנוכחית, במסגרתה אלי לוין, שחר ואיתמר שאלתיאל, התחילו בדיון על יצירת ממים. הם בוודאי לא הראשונים לכתוב על כך, אבל במקרה שלהם זה מעניין במיוחד כי בניגוד לדיון מנקודת מבט חיצונית (כמו למשל מה שהיה למוטי פוגל ולמאיה קוי ולאחרים לומר), השיחה הזו יוצאת מממיסטים סדרתיים, ובחלקה גם מכוונת אליהם. במה שאלי כינה בלעג ידידותי "יורים ובוכים", איתמר ושחר שואלים את עצמם ואת קוראיהם מהו התפקיד החברתי שממלאים הממים בחיינו. לא פחות מכך הם תוהים באיזו מידה זו פעילות שמתלווה אליה אחריות מוסרית, שבסיכוי מסויים עשויה להיות עצומה, כמו במקרים שתיאר איתמר, שהפכו אנשים פרטיים לדמויות ציבוריות נלעגות.

נדמה לי שלולא הייתי עוסק בזה בעצמי, לא הייתי רואה טעם לכתוב פוסט על המשמעות של יצירת ממים בעיני, אבל כיוון שאני כן – אני כן.

סטטוסים זה כבר לא מה שהיה פעם

אחת לכמה זמן מתפרסמת רשימת הסטטוסים הכי מצחיקים, הציוצים הכי מפילים וכך הלאה. זה תמיד נחמד, אבל כמו כל טקסט, סטטוס דורש התקרבות מצד הקורא, ולא רק כי הפונט קטן. שורה או שתיים של טקסט דורשות הפעלה אחרת של הדמיון, והשנינה המגולמת בהם קשורה למילוליות שלהם, למשחקי מילים, ולצחוק שמונע מתחכום במקרה הטוב, או מהתחכמות במקרה הפחות טוב. לעומתם, תמונה עם טקסט נותנת לכל העסק איזהשהו גוון רגשי, והגיחוך עולה משיפולי הבטן. אם סטטוסים הם אמירה שנונה שנזרקת בחברה מהוגנת, ממים הם הבדיחה הגסה על ראש הממשלה, שבמיטבה מערבבת מסר פוליטי עם חוסר אונים ועוטפת אותם בצחוק משחרר שנובע מכך שמישהו אמר משהו שאסור להגיד.

המם כפעולה פוליטית

זה די מובן מאליו, אבל למרות שהרבה ממים נולדים בגלל שאנחנו רוצים להצחיק את עצמנו ואת החברים ולצבור פופולאריות בקרב הנוער, אחת ההצדקות שאני נותן לעצמי היא שזו דרכי לקחת חלק פעיל בזירה הציבורית. למרות שאני קורא לא מעט, אני ממעט לכתוב פוסטים כמו זה (!) כי בדרך כלל אני מרגיש שאין לי משהו מספיק מורכב להגיד. מנגד, אני מרגיש לעיתים קרובות שאני רוצה לתקוע את האצבע במקום מסויים ולהגיד – תסתכלו לכאן, זה חשוב! כוחו של מם, כשהוא פוגע בנקודה נכונה, גדול יותר משל פוסט בבלוג, רהוט ומחודד ככל שהפוסט יהיה, ולו מפני שבניגוד אליו, מם תובע כמעט אפס תשומת לב וריכוז. במקרה של מם טוב באמת, הוא עובר מיד ליד מהר ובקלות, והדאחקה המוצלחת תגרום גם לאלו שמפספסים את האירוניה להעביר אותו הלאה. יומרני ככל שזה יהיה, אני רוצה לחשוב שלמם הזה יש איזשהו קשר לתפוצה של סיפורו של סא"ל אייזנר והקת בשיניים. שלא תבינו אותי לא נכון, הסרטון המקורי היה העיקר, והסיפור הזה היה מופיע בכותרות כל העיתונים היום בבוקר גם לולא המם, אבל אני רוצה לקוות שהמם גרם לו להגיע לעוד ועוד אנשים לפני שהדבר קיבל מיסגור תקשורתי, והעמיד אותם מול מצב שבו הם צריכים לגבש דעה עצמאית מול סיפור חדשותי, גם כשלא כל העובדות ידועות. אפילו אם הדיון הוא על כך שלא כל העובדות ידועות, זה עדיין מעלה את השאלה המעניינת: מדוע כשזה מופיע בערוץ 2 אנחנו מניחים שדווקא כן כל העובדות ידועות? במה נעלות ההנחות שעושה רוני דניאל באולפן על אלו שעושה חבר הפייסבוק בתגובה מספר 12 לסרטון ששותף? אמרו את זה קודם, לפני: האנשים שיודעים מה הם ממים, ומזהים את ביץ' פליז ואת דושבאג סטיב, הם מיעוט מבוטל בציבור הישראלי. אבל זה לא משנה, זו האבן הקטנה שאני זורק למים, והמילה "אני" כאן היא חשובה.

כאן / בקרון הזה / בין הערסים לכלבתות

ממים, לצורך הדיון הזה, הם בדרך כלל צירוף כלשהו של תמונה וטקסט, אשר הדאחקה שעומדת ביסודם היא לעולם סוג של אינטרטקסטואליה שמדגדגת כאן וכאן באותו הזמן, וזה סוד הצלחתה. מאז שהדפוס הפך לנחלת הכלל, כמות המידע הנגיש תמיד היתה בלתי נתפשת. הדבר נכון עשרות מונים בתקופה הנוכחית, שבה אני מקבל ידיעות ישירות על הנעשה באיראן דרך הסטטוסים של ד"ר תמר עילם-גינדין, על סוריה דרך חברת פייסבוק אחרת, על טכנולוגיה ופמיניזם דרך בלוגים, ואין לזה סוף. אני פותח את הרידר שלי, שבמסגרתו אני מנוי רק למה שבאמת באמת באמת מעניין אותי, בניגוד לעיתון יומי, שקל לזרוק לפח אחרי שקראתי שתי ידיעות. ודווקא משום כך זו חוויה משתקת פי כמה לראות שיש 100 פוסטים שלא נקראו, ואני משוכנע שכולם מעניינים אותי ואני רוצה לדעת, ומרגיש צורך להישאר מעודכן. זה עולם שבתוכו הכנת מם היא פעילות שבמהלכה שטף המידע עוצר לרגע, ועכשיו אני זה שמייצר מידע ומצרף משמעויות. זה הרגע שבו אני אוסף את המידע שאני קולט, ובוחר ממנו שתיים-שלוש פיסות רלבנטיות. כשזה מצליח להצחיק עוד כמה אנשים, אני מרגיש שהצלחתי למקם את עצמי בתוך הרוח מחרישת האזניים של המידע, לעמוד לכמה שניות על קרקע בטוחה ולתקוע דגל. הוא יעוף עוד שניה אבל זין על זה. וכשאני מצליח להבין מם של מישהו אחר, גם זה אישרור למקום שלי, ואני חווה תקשורת עם מישהו אחר, שחולק איתי קשת של הקשרים תרבותיים, ואני קצת פחות לבד. רגע אחר כך הטקסטים, התמונות והוידאו מאיימים שוב להטביע את התחושה, שאני מסרב לוותר עליה, שאני פתית שלג מיוחד ומקורי. זה ילדותי לאללה, אבל זו אולי המשמעות העיקרית שיש ליצירת ממים בעבורי.

אז מי ממציא בדיחות?

היום כנראה שכולנו ממציאים בדיחות, לפחות מי שיש לו תוכנה לעיבוד תמונה וקצת מרץ, אנחנו האנשים האלה באינטרנט שלא מקבלים על זה כסף אבל חייבים עכשיו להיכנס ביאיר לפיד, אז יאללה בדיחה. אלו כמובן לא הבדיחות הנרטיביות שסיפר הדוד המצחיקול. אלו תמונות עם טקסט, קצת ציטוטים מתמונות-עם-טקסט אחרות, קריצה בצד למביני עניין, ופה ושם סלף רפרנס. זה קצת כמו בישול, וכשמכירים מספיק מרכיבים, זה הרבה יותר קל מלהמציא בדיחה מאפס. זה צירוף חפוז של דברים שמשמש להביע משהו אחר מהדברים עצמם, כמו פרשנות, או ביקורת, או סתם להצביע עם האצבע על נקודה ולהגיד – כאן זה כואב לי, תסתכלו, תעצרו רגע. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה אמנות, באמת שלא.

שמישהו אחר יכתוב על זה פוסט.