בעבודתי הישנה והמפוקפקת בקונגלומרט מגזינים אחד, יצא לי להכיר קטגוריה אנושית חדשה-ישנה, הגרפיקאי*. החברה לא היתה ידועה ביצירתיות המתפרצת של מוצריה. היא מוציאה מגזינים סטנדרטיים בעיצוב סטנדרטי; עשויים לפי כל כללי הז'אנר, רק עם קצת פחות השקעה. אבל הגרפיקאי אינו שכיר-יום רעב. הוא אמן. עיצוביו אמנות, חייו אמנות, זעמו אמנות.

בבואך אל הגרפיקאי, קח עמך את החנופה. יש לדעת כיצד לשרבב הצעה לתיקון. התזמון חשוב; פרלוד מחמאות קצר אינו מספק. הצעות התיקון עצמן צריכות להיות מנוסחות בזהירות, שמא תשתמע ביטול ההיררכיה הברורה, המובנת מאליה, שבין הגרפיקאי לבין העורך.

היה בגרפיקאי משהו סתום, מעין הילה של אוטיזם-מרצון, סירוב לדעת. הוא חמד את תפקידו הזעיר, ששיווה לו, בעיניו, שביב מזוהרם של קפקא ופסואה. לא רק שהוא זכה לעסוק באמנותו, הוא עושה זאת בעודו טהור. החיים הם זיהום, ורבים נדבקים במקום העבודה. יש לקטון, להגן על עצמך. לדעת את החיים, לנוע בהם במיומנות, זו מלאכתם של אלו שכבר אבדו. ניסיונו להתחסן, הוא שהפך האמן לגרפיקאי.

החיים הם זיהום. הוא מופץ על ידי בני אדם, על ידי העסקה-הטובה-ביותר-שראיתם, על ידי פרסומות, על ידי חשבונות בנק וכרטיסי אשראי. לא כך האמנות, מלאכתם של החולמים, חלומם של חסרי האחריות. לכן, על האמן להתנזר. לא מהנאות, כי אם מהבנה. הבנה רבה מהדרוש, וקורקעת אל החיים הללו במסמרות. יוותר ממך רק חיוך של סוחר ומליחות של צרכן.

כך נע הגרפיקאי בעולם. הוא מסרב לאחריות, וזו נופלת על הסובבים אותו; הוא סובל מהתפרצויות, אך זו פרי התרעלה ההכרחי של אמנותו. בהתכחשות גאה הוא נושא עמו את גיל הנעורים אל המחר, את המאה ה-19 אל המאה ה-21.

משיכות בחוטים וזחילה על ארבע

"[…] שכן ×–×” לא קל להידחף לחוגי האינטליגנציה הספרותית אם נפל בחלקך להיות אדם הגון. עולם הספרות המודרני באנגליה, בכל אופן החלק האליטיסטי שלו, הוא מין ×’'ונגל רעיל שרק עשבים שוטים יכולים לשגשג בו. מי שהוא סופר פופולרי – מחבר ספרי מתח, למשל – יכול בהחלט להיות ×’'נטלמן ספרותי ולשמור על ההגינות שלו; אבל להשתייך לרובד האליטיסטי, עם דריסת רגל בכתבי העת היותר סנוביים, פירושו להפקיר את עצמך למסעות יחסי ציבור נוראיים של משיכות בחוטים וזחילה על ארבע. בעולם הספרות האליטיסטי אתה 'מסתדר', אם אתה 'מסתדר' בכלל, לא כל כך בזכות היכולת הספרותית שלך כמו בזכות היותך הרוח ×”×—×™×” של מסיבות קוקטייל ומלקק ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים". (אורוול, "מתחת לאף שלך", 170)

הציטוט הזה, אני לא בטוח למה, מסתדר היטב עם דמות הגרפיקאי. דווקא בגלל הסתירה. רבים מחברי האינטליגנציה הספרותית הם טיפוסים דוחים כל כך, אני חושד, בדיוק בגלל המתח המובנה במערכת.

הרצון להיות אמן, בגיל מסוים, קשור כמעט תמיד לסירוב להשתתף בדרכו של עולם. כנער, היכולת להסתדר נראתה לי פוליטית, במובן הרע של המילה. ידע שימושי היה אסור, השחתת זרע. זה עבר לי, במאמץ ניכר, ואני עדיין מנסה ללמוד.

אבל רבים מאלו שהצליחו להשתרבב לתוך אותו חוג בית של האינטליגנציה, נדמה לי, עודם גרפיקאים בלבם. רבים נאלצו ללמוד כיצד יש ללקק את ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים, אולם הם עשו זאת מתוך סירוב ללמוד כל דבר אחר. ×›×™, איכשהו, פוליטיקה היא רע הכרחי כאשר הדברים נוגעים לספרות. זו דרכו של עולם. אבל העולם שבחוץ, האנשים שעמלים להתיר עצמם מכבלי משכנתאות, אלו שלמדו כיצד למכור, לדבר לבוס, לגנוב יום מחלה – מהם יש להיזהר. אלו האנשים שיצילו את האמן כאשר הבנק מתקשר, והם אלו שיסדרו את כל הדברים שהוא מסרב ללמוד. והוא אוהב אותם, בדרכו; הוא אוהב אותם כמו שהוא אוהב דמויות בטרגדיה, מתוך פחד וחמלה.

* היכן שעבדתי רוב הגרפיקאים היו, למעשה, גרפיקאיות, כנראה בגלל השכר הנמוך. אולם מאחר שיש יסוד סביר להניח שהואשם בשוביניזם אם אדבר על גרפיקאיות, אתייחס לגרפיקאים בלבד. ממילא זו קטגוריה על-מינית.

התמונה: מכאן