סיגל היא מנהלת בכירה שיודעת לנתח היטב את המצב, לעשות מאזנים, לדבר על שולי רווח והפסד, ולחשב את עתידם של עובדיה. אולם בסתר ליבה, הסיבה המרכזית שבגללה היא באה לעבודה היא רוחב כתפיו של הבוס שלה, איתמר, שבו היא חושקת. לא סתם חושקת, בוערת מתשוקה. סיגל, אם חד הורית, היא בת לאבא מבוגר שיושב בבית אבות ולאם שעדיין בביתה, ובין בני המשפחה פעורה תהום של סוד נורא מן העבר, שאיש אינו שש לדבר עליו, אולם הוא רודף את כולם בסיוטי הלילה. סיגל היא האלמוות.
נעמה היא העובדת של סיגל, אולם היא לא בעמדת מאזנים, היא בעמדת אנשים. וכאשר שוכחים את האנשים שמאחורי המספרים היא מתרגזת מאד ויוצאת למסע שכנועים שסופו ידוע מראש לכל קוראי עיתוני הכלכלה. נעמה היא בחורה שגרה עם נורי, כלבתה האהובה, בבית שבו גרה בילדותה עם הוריה, והיא נתקלת בשכן אחד לא נחמד, מהעבר, ובשכן אחד נחמד, מההווה, והיא עושה מה שהיא צריכה כדי להסתדר עם זה וגם עם זה. נעמה היא הזיכרון.
אביגדור הוא איש מבוגר בעידן של צעירים, ועל אף שאין כל סימן לחוסר היכולת שלו, הוא נאלץ לשלם את מחיר הדינמיות של הדור. אביגדור, האיש שדאג לפרנס את עדה אשתו כל חייו, חושב, בלית ברירה, לבנות את עצמו מחדש בערוב ימיו. הוא חושב על רומן. אביגדור הוא ההמתנה.
אלו הן שלוש הדמויות להן מוקדשים חלקים נפרדים בספרו של אסף שור, סיגל. והן דמויות טובות. חשבו על הסוד הנורא של סיגל, האין הוא ראוי להתייחסות? האין ×–×” מסקרן לחשוב כיצד הוא משנה את ×—×™×™×” ואת ×—×™×™ בני משפחתה, כיצד הוא מנווט את דרכה אל בין כתפיו של איתמר, כיצד הוא גורם לה להתהפך על מיטתה היוקרתית, וכיצד המערכת הרגשית המורכבת הזו פועלת כאשר היא נתקלת במערכת רגשית מורכבת לא פחות, זו של נעמה? מסקרן גם מסקרן. ונעמה עצמה, אינה ראויה להתייחסות, עם היחס החם שהיא מעניקה לבעלי חיים ולעמיתיה לעבודה? עם  העדינות והרגישות שבה היא פועלת עד אשר המצב מכריח אותה לעשות מעשים שסימן שאלה מוסרי גדול מרחף מעליהם? ראויה גם ראויה. וגם אביגדור, בן דמותם של גברים מבוגרים שפרנסו עמודים רבים בספרות הישראלית והלא-ישראלית, האין הוא מעורר את החמלה והאמפטיה של הקוראת כאשר הוא יושב שם, נזכר באביו של קפקא, ומנסה להבין מאיפה הוא ×”×’×™×¢ ולאן הוא הולך. מעורר גם מעורר. כל אדם הוא עולם ומלואו, ובין המיטה שבה הוא ישן, העבודה שבה הוא עובד, האמביציה שאותה הוא מאמץ והדמות שבה הוא בוחר להתאהב טמון כל ההבדל כולו.
ובכל זאת, אסף שור מתעלם מכל אלו. הוא מניח את גרעיני הסיפור, שותל אותם באדמה, ואינו משקה אותם לעולם. במקום להשקות אותם, ולהצמיח מהם פרחי פרוזה נאים ומדיפי ריח הומניות, הוא מעדיף לדבר על הספרות. בשביל שור, סיגל נעמה ואביגדור אינם אנשים, אלא מטאפורות בעלות מטרה – אלמוות, זיכרון והמתנה בהתאמה – שהוקמו מעפר אי-הקיום כדי לעזור לו להבהיר עניינים בוערים יותר. הוא מדבר, למשל, על משבר הייצוג בעולם הפוסט-מודרני שבו איש אינו מאמין עוד למחברים, ×›×™ אין אמת ואי-אמת, וכל דמות היא בהכרח מראה, ישרה או מהופכת, לדמות אחרת, וכולן נותרות ברובד ×”×–×” בלבד, של דפים ונייר ומלים כתובות, שביניהם אפשר למתוח קווים ברורים ואירעיים כאחד. הוא מדבר על עמדתו של המספר יודע-הכל שיכול, באמצעות בחירת השפה שבו הוא מספר את הסיפור ובאמצעות בחירת המקומות שעליהם הוא מתעכב ומפרט ומסביר, לתעתע בקוראת, לגרום לה לאהוב, לחמול ולחשוק או לבוז ולהתנכר, במחי פסוקית לוואי. הוא מדבר על הקשר בין הטקסט לבין הערות השוליים שלו, בין החיים במרחב הפתוח ובין החיים תחת עולן של מסגרות מוגבלות ומדכאות. אסף שור יודע הרבה על ספרות.
כמו בספרו הקודם, מוטי, מתעקש שור לשרבט סקיצות של דמויות על הדף ולהניע אותן במרחב רק כדי לזכות בהזדמנות נוספת ללבן דברים שבין אדם לבין התיאוריה הספרותית שלו. שור, שכאמור יודע ספרות, ודאי גם יודע שיכולת הקמתו של הספר לחיים נותרת לנצח בידי הקוראת. והקוראת הזו בוחרת לסגור את הספר בעייפות גדולה, ולהיזכר בנוסטלגיה בעולם אחר, שבו סיפור ×”×™×” סיפור ודמויות היו ייצוג ייחודי של השקפת עולמו של המחבר על העולם ועל האנשים המורכבים שחיים ופועלים בו. או במילותיו של שור עצמו: "עובדה: ×”× ×”, אדם אחד, אב, בביתו. ביצייה במחבת, עגבנייה, מעט מלח, מעט מאד, ×›×™ לחץ הדם. אחר אינו בביתו, גם הוא אב, אלא שנגמר הבית, אין יותר, מי גר שם, זרים… אלא שאין ×–×” סיפורם. ×–×” הסיפור של סיגל, ×›×™ סיגל שכבה במיטתה ולא אמרה לעצמה דבר, וגם ×–×” שקר. ×”× ×”, כך". 

נכתב במקור עבור טיים אאוט

 

1.
אני מיואשת. אני מיואשת בגלל ספרים כמו "מוטי" של אסף שור (הוצאת בבל). אסף שור יודע לכתוב. אני לא חושבת שאפשר לקחת את זה ממנו. בונה לו שור זה אנטי גיבור, מוטי שמו. מוטי הזה יושב כל היום בחדר שלו וחולם על השכנה. יש לו חבר, מנחם שמו, שהוא גבר ישראלי טיפוסי: אשה, ילדים, בהמיות, ופלרטוטים עם מלצרית. מנחם עושה, מוטי חולם. עד פה, נשמע סבבה. אבל אז מגיע "המחבר", אותה דמות בלתי נסבלת שהפוסטמודרניזם כל כך מחבב, ומתחיל לנאום. עכשיו, אני יודעת, זו זכותו, וחובה עלינו, כיצורים דקונסטרוקטיביים, לפרק. את האמונה בסיפור הבדיוני. את האמונה בפער שבין המחבר למספר. את האמונה ביכולתה של הספרות להשעות את המציאות. לפרק זה חשוב. אבל דחיל רבאק, למה שיהיה לי איכפת ממוטי, או ממנחם, אם בכל שלושה עמודים יש טקסט כזה: "כי עצם הסיפור, המלאכה הזו, נו, זה עסק מפוקפק מאד. לשבת ולהמציא דברים שלא היו, ואחרים יושבים ומתאמצים להאמין בהם לרגע, אולי ללמוד, אולי להתרגש. לכן קשה לי להתחייב לסיפור. למלאכה החשודה הזאת. להתמסר אליו, לעלילתו הסגורה האחת, לדמויות שלו" (עמ' 80). למה שאני אחשוב שהדבר הזה נועד למשהו מלבד להזכיר את העובדה שהספר שאנחנו קוראים עכשיו יש מחבר מאד מודע לעצמו, והוא ישב וסבל בבתי קפה, עם הלפטופ שלו, כדי שאנחנו נוכל לקרוא בדיון. קשה לך? תתמודד. צא לי מהספר.

 

2.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל ספרים כמו "קול צעדינו " של רונית מטלון (הוצאת עם עובד).כל הספר הזה בנוי כמו שיעור בלימודי מגדר. כתיבה נשית, את אומרת קריסטבה? אין בעיה: אכתוב פרקים קטנים, לא לינאריים, הנצמדים לפרטי היום היום, ממש הרקמה העדינה החומר הגס, כמו שם השיעור של חנה נוה. נשים אינן אחד כי אם ריבוי, את אומרת איריגאריי? אין בעיה. אהפוך את הצריף של המשפחה לבבואה של גוף האם ואשנה אותו מדי יום קצת, כדי להחיל עליו את אפשרויות השינוי של הגוף הנשי. בנות מקיימות יחסי אהבה-שנאה עם אמותיהן, דווקא בשל היותן דומות להן, את אומרת ריץ'? אין בעיה. אפיל את זה, כמו שזה, על הדמויות בספר שלי. מגדר זה חשוב. פמיניזם זה חשוב. כתיאוריה. וכפרקטיקה. וכמשקפיים להתבוננות בעולם. אבל אני קוראת פרוזה בשביל ההסוואה, בשביל שייקחו את התיאוריות האלו וייצגו אותן בעולם בדיוני. קשה? תכתבי ספר מסות.

 

3.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל סדרות כמו tell me you love me של HBO. סדרה שלמה, לא בלתי משעממת, שעסוקה בחיי המין של ארבעה זוגות. מעל הכל מרחפת ההנחה שסקס הוא בבואה של מערכת היחסים. והזוגות עושים סקס. כל חמש דקות. בתקריבים שמזכירים יותר מהכל פורנו. לכל זוג יש כיאורוגרפיה קבועה, מדודה, מודעת לעצמה, והכל נגמר תוך שלושים שניות, לא לפני שהאישה גנחה. ואני בעד תקריבים. ובעד סקס. אבל אם כל חמש דקות יש סקס, ובכל פרק כל זוג עושה סקס לפחות פעם אחת, חוץ, כמובן, מהזוג שהבעיה שלו היא שהוא לא עושה סקס, אז עולה בי החשד שכל הסדרה נבנתה כדי ש-HBO יוכלו להתחרות באתרי הפורנו. והם לא יכולים להתחרות בהם. וגם לא צריכים. HBO צריכים לספר סיפור שאני ארצה לשמוע. הם יכולים להשתמש בסקס כאמצעי רטורי או נרטיבי, זה סבבה מבחינתי, אבל הם פאקינג צריכים לספר סיפור.

 

4.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל התערוכה של אוסף דורון סבג במוזיאון תל אביב. התרוקנות, קוראים לה, באירוניה גדולה. כאילו מדובר באוסף של עבודות מינוריות, שמתארות איזה תהליך הזדככות. למעשה, יש שם מספר לא מבוטל של עבודות צעקניות, מודעות לעצמן, שממתגות את האמן, את האמנות, ואת האספן. גילברט וג'ורג', שאני נורא אוהבת, הם מכרו לסבג עבודה מוזהבת. ככה שם הכל. גדול. מוזהב. כמו פרודיה על ערסים עם ג'יפ. ויש שם מסרים כאילו חתרניים, שמאבדים לחלוטין את האמירה שלהם בקונטקסט שבו הם מוצגים, תחת מטריית עושרו של הסוחר, וכל שנותר מהם הוא שהם מעוררים חשק לרוץ במוזיאון ולנתץ את הכל, לכסות בגרפיטי, לגנוב ולמכור.

 

5.
אני מיואשת. אני מיואשת מזה שחיי המדף של ספר בסטימצקי הם שבועיים. אני מיואשת מזה שיש ארבעה אולפנים שפועלים כרגע בהוליווד, והדבר הכי נועז שהם עושים זה לעשות סרט על פי "הנסיך של פרס" . אני מיואשת מהזילות של הספרות בשדה התרבות ומהזילות של שדה התרבות בעולם. ומזה שהכל כל הזמן נמדד בקליקים, ובצפיות ובהכנסות, שמכריחות את כולנו לעסוק בשיווק, למתג את עצמנו, ואת האחרים. והדבר הזה מקהה אותנו, כצרכני תרבות, ואותם, כקובעי מדיניות. והכל כל הזמן לפָּנים: פוסט מודרניזם בלתי מעודן ופמיניזם בלתי מעודן ומין בלתי מעודן ואמנות בלתי מעודנת. כולם כל הזמן צועקים. צועקים וממתגים ומקצצים.

6.
ואנחנו? מה אנחנו עושים? מייצרים עוד מלל.