ארכיון תגיות: אריסטו

בחזרה ליוון

הפוסט נכתב בתגובה ל"במדינת העבדים".

באחד הקורסים שאני לוקחת העירה המרצה הערת אגב, שהיא ליבה של התגובה הזו. "בשנים האחרונות", אמרה המרצה, "יש נטייה, הנובעת מייאוש מהמוסר האינדיבידואליסטי, לחזרה אל המוסר של היוונים". היא אמרה את זה בהקשר של אריסטו, כך שאני מתייחסת בעיקר אליו.

המוסר האינדיבידואליסטי, או הרעיונות האינדיבידואליסטים, הם שמובילים לאנשים בתגובה של אורן צור לפוסט שלך. אותם אנשים מלכלכים כי זה לא מזיז להם וכי הם חושבים שהם רק טיפה בים. זה לא מזיז להם, כי ההוליסטי, הקולקטיבי, החלק של הים, הוא לא חשוב. רק הטיפות חשובות. במובן מסוים, התפיסה המעמידה במרכז את היחיד משחררת אותו מאחריות ומאפשרת לו להיות בעמדה של "לא אכפת לי".

המוסר האינדיבידואליסטי המעמיד במרכז את טובת היחיד הוא גם שאחראי, במידה רבה, למה שאנחנו מכנים "שיח הזכויות". המרנו את ה"מידות טובות" בזכויות (בראשן חופש הביטוי והזכות להגשמה עצמית), ואת הערכים ההומניסטיים של החובה האזרחית, בערכים אינדיבדואליסטיים של תביעת זכויות מהחברה. אותן זכויות מחייבות מאוד את החברה כלפי הפרט, אבל הפרט יוצא פטור מחובותיו המוסריות, במשמעותן היוונית. הפרט הופך מאזרח המחוייב למען החברה, לצרכן התובע את זכויותיו.

כתבתי על חובות מוסריות במשמעות היוונית, אז אולי מוטב שארחיב בנושא. כשאריסטו כותב על חיים מוסריים, הוא קודם כל מדבר על מימוש עצמי ועל חיים טובים. אנחנו רגילים לפצל בין מושג "החיים הטובים" לבין "חיים טובים מבחינה מוסרית", או "חיים מוסריים". היוונים קשרו בין הטוב הספונטני, היום יומי, לבין טוב במובן המוסרי. ולכן, כשאני כותבת שלפי אריסטו המימוש המימוש העצמי מזוהה עם חיי אושר אני בהחלט מתכוונת גם לסוג הזה של אושר, גם לטוב יום יומי ולחיים של נוחות פיזית, כבוד מהסביבה וכד'. עם זאת חיי אושר הם חיים לפי הסגולה הטובה.

אז מה מאפיין את הסגולה הטובה? ראשית, סגולות טובות מתבטאות בבחירות ובהתנהגויות שלנו – הן בשום פנים ואופן לא מושג תיאורטי. לפי אריסטו אי אפשר להיות טוב מבלי להגשים את הטוב ×”×–×”. שנית, הסגולה טובה היא סוג של אתוס, דרך חיים. אין אפשרות להיות ערכי רק לרגע אחד. ×–×” עניין של חיים שלמים, הדורש אימון והכשרה שיש להם מרכיבים פרקטיים ורגשיים.

הסגולה הטובה, לפי אריסטו, מורכבת משלושה חלקים: רצון, עשייה ומטרה.

רצון, כי לא מספיק שתפעל בצורה מסוימת, אתה גם צריך לרצות לפעול כך. אריסטו מדבר על אימון של הרצונות והתשוקות, אל מול האינסטינקטים ואל מול הנטיות הטבעיות (לאהוב בשר, למשל). גיבוש התשוקות הוא פרויקט, מפעל חיים שבמהלכו האדם הופך למושלם יותר, מוסרי יותר ומאושר יותר. תומר פרסיקו כותב בתגובה לפוסט שלך (בהקשר של אכילת בשר) שצריך להיות לא רק בעל מודעות מוגברת, אלא כוח רצון מיוחד (לאו דווקא חזק, יותר במקום הנכון) כדי לבצע בעצמך את אותה תנועה נפשית שחורגת מהמובן מאליו. זה בדיוק מה שאריסטו אומר.

אתה עונה שאדם צריך להשתנות בצורה ניכרת בכדי שיוכל לעמוד בפני עצמו בכבוד, ושקשה לבצע את התנועה הנפשית הזו. "בסוף אקרוס", אתה כותב, "כמו מי שמחליט להתעמל ושורד שבוע". כאן נכנס החלק השני: העשייה (הפרקטיקה של המידות הטובות). אריסטו מדבר על חיים שלמים של שכלול, של לימוד. משמעות העשייה אצלו הנו שכלול היכולת. אמנם ההבנה הבסיסית לגבי מבנה הנפש אותו צריך לחפש והידע על מבנה העולם באים מבחוץ, אבל עם הלמידה, ועם הביצוע, משתכללת היכולת. מרמיט כותב בתגובה שלו שהחתירה הזאת היא מפעל לחיים, לא קמפיין חד-פעמי: "מנסים, וקורסים, ומנסים שוב רק חלק מהדברים, ומתקדמים בצעדי צב, ומתרגלים את המודעות כמו שריר, ולאט ובהדרגה נוצר בסיס מוצק של מודעות שהופך לטבע, לחלק מה“אופי“. ואז ממשיכים ”להיטהר“ ולהשתפר עד אין סוף". ×–×” מה שאריסטו אומר. מבחינתו, הפרקטיקה נמצאת ביחסי גומלין עם ההבנה, והן משתכללות יחד. זהו מאפיין של האתוס, של החיים שהם חיים הדרגתיים של לימוד: הפעולה גורמת לתכונה והתכונה גורמת לפעולה.

החלק השלישי היא המטרה. לפי אריסטו, על מנת לפעול בצורה מוסרית יש להבין את היעדים, ולדעת באילו מצבים נדרשת ההתערבות שלנו בעולם. בחלק הזה יש לתבונה ולהבנת העולם (לידע על העולם) תפקיד קריטי. מרמיט כותב: "אני חושב שהצעד הקשה ביותר, שבו אנחנו נוטים להישבר ולסגת, הוא הצעד הראשון: ההכרה איזה בן-אדם מחורבן אני בעצם. קשה להשתחרר מהשיפוטיות ולהבין שזה שאני רוצה להשתפר לא פוסל את כל מה שהביא אותי עד הלום". ההכרה הזו היא שליש מלהיות אדם מוסרי, לפי אריסטו. ההבנה מה הן הסגולות הטובות, מה הם היעדים אליהם אני חותר.

צריך להבין גם שהכלי של אריסטו הוא כלי שאדם מפעיל על עצמו. זה לא כלי של שיפוט מוסרי למעשים של אחרים, אלא כלי לבדיקה עצמית ושכלול עצמי מוסרי. כאן נכנסת התפיסה היוונית המנוגדת לאינדיבידואליזם: אריסטו מאמין שהאדם הוא חברתי ממהותו ולכן חלק בלתי נפרד מגיבוש התשוקות, מההבנה מה הן הסגולות הטובות, היא הבנה של אנשים אחרים. מדובר פה בשכלול עצמי בתוך מרחב חברתי. אריסטו בהחלט מאפשר ביצוע דברים שלא נהוגים בחברה בה אתה חי, אבל מתוך הבנה שמעשים אלו ישפרו את החברה. לפיו, כשאתה מסגל סגולות טובות, אתה חושב על החברה שבה אתה חי.

המחשבה היוונית לא מפרידה בין אינדיבידואל לחברה. בתפיסה הזו המחשבה על עצמנו גורמת לנו לצאת לחברה. השאלות על עצמנו מפעילות אותנו כיצור חברתי. אין לנו קיום מחוץ למסגרת של חברה, אבל חשוב להבין שההאחדה בין האינדיבידואל לחברה, לא מונעת ביקורת על החברה. אריסטו מדגיש כי חידוד התבונה האנושית, בין השאר לצרכי ביקורת, הוא גם חלק חשוב מהחיים המאושרים, המושלמים, המוסריים. התבונה דרושה על מנת שהביקורת שלנו תתעלה מעבר למה שמקובל בחברה שלנו, על מנת שנוכל לחשוב מעבר לסטנדרטים המוקנים לנו על ידי החברה.

ועוד משהו על התהליך ההדרגתי. לפי אריסטו, מעשה לא נשפט כרע כשלעצמו. אפשר להגיד: "×–×” מעשה רע שפגע באחרים". אבל כשאנחנו מנסה לקבוע אם המעשה ×”×–×”, שפגע באחרים, הוא רע – אנחנו צריכים קונטקסט. צריך להסתכל על כל המהלך שקובע את אתוס העיצוב העצמי. כשאני מעצבת את ×—×™×™ אני צריכה לקבוע ביחס למעשה: האם הנזק שגרמתי ×”×™×” מעשה של רוע, או טעות (מעשה טוב שכשל), או שזה ×”×›×™ טוב שאני יכולה כרגע ובהמשך אהיה יותר טובה? רק אדם יכול לקבוע לעצמו האם מעשה הוא רע, בהתאם למהלך שקבע את המעשה. חשוב להבין שזו לא יחסיות במובן שאנחנו משתמשים במילה. הסגולה הטובה היא אבסולוטית, והטוב הוא אבסולוטי, אבל ייתכן שבתהליך הלימוד אני מבצעת טעויות, וייתכן שיקח זמן עד שאוכל לעשות מעשים שהם טוב מוחלט, ×›×™ אני עדיין בתהליך של סיגול ערכים. במובן ×”×–×” זו תיאוריה מוסרית שאפשר לאמץ, ×›×™ היא לא דורשת ממך לעשות את הבלתי אפשרי. אם להמשיך את דוגמת הקארניבור, אתה לא צריך היום להפוך לטבעוני. אפשר להתחיל מלקנות ביצי חופש, מלאכול פחות בשר. תהליך הפיכתך לאדם מוסרי לא יקרה ביום, הוא תהליך הדרגתי שבו מיום ליום אתה משפר את המוסריות שלך (בשלושת המובנים: הרצון, הפרקטיקה והמטרות).

ואם נחזור לעניין המשרתים, הדגש במקרה ×”×–×” לא צריך להיות על "זכויות המשרת" אלא על "מה היא הסגולה הטובה אותה אקיים במהלך יחסי הגומלין שלי עם המשרת". זו הסתכלות אחרת. יש כאן המון בחינה עצמית, אבל כזו שתופסת אותי כחלק מחברה, שרואה גם אנשים אחרים חוץ ממני. והי, אריסטו טוען שזה גם מוביל לחיים מאושרים יותר – לך תדע, אולי אני בדרך הנכונה.

הידד לצנטריפוגה

[חתו-היטלר]

אין מגזין בישראל. כלומר, יש אבל רע. הפעם הראשונה שהבנתי את זה, שהבנתי באמת, היה כשקראתי את הכתבה הזו. הכתב, ריק כהן, מחליט לקחת את שפם-מברשת השיניים של היטלר, ולתבוע אותו בחזרה. כל מי ומה שעונד את השפם הנ"ל נעשה להיטלר, כותב כהן, והגיע הזמן לשחרר את השפם. וכך הוא עושה. הוא מגדל לעצמו שפם היטלר, ויוצא להסתובב ברחובות, לא לפני שהוא מתאר ארוכות את הסמיוטיקה של השפם. כתבה מדהימה, באמת. ואין כאלה בישראל.

יש לנו תחקירים ויש לנו חדשות ויש לנו כתבות הרחבה, אבל מגזין אין כאן. כמעט ואין. גם לו היה כאן עורך שיעז להעלות רעיון שכזה, לא היו לו כתבים. הכתבים הטובים, המעט שהוא קושש, לא יכתבו לו את זה. הם לא יגדלו שפם היטלראי בעבור שכר הקבצנים שמחולק בעיתונות הישראלית. ולו היה כתב, והיה כותב, היה העורך מקצץ את כל הפרולוג ההיסטורי הארוך. שכן כאן לא מתעניינים בדברים כאלו. קוראים אוהבים את זה קצר. ספר לנו אנקדוטות, לא היסטוריה.

קולה יישמע

יו"ר דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2, יהודה לנקרי, אמר לא מזמן ש"לא מכבר הקדישו אייטם ליורם קניוק, ונינט היא אייקון תרבותי וככזו ראויה לחשיפה ושקולה יישמע". הוא אמר את זה בתגובה לביקורת הרשות השניה, שהשמיעה צפצופי מחאה על החלטת חדשות ערוץ 2 לשדר אייטם של 7 דקות אודות הקרחת של נינט.

ההשוואה של לנקרי קצת מקוממת, אבל הוא צודק. נינט היא אייקון תרבותי, וכאייקון היא גדולה פי כמה מיורם קניוק. אפשר לראות זאת אפילו בציטוט של לנקרי: "[…] ליורם קניוק, ונינט […]". לקניוק יש שם משפחה ושם פרטי, לנינט יש שם פרטי בלבד. אמרת "נינט", אמרת "הנינט".

ומלבד זאת, עצם הביקורת קצת מקוממת. הקרחת של נינט נחשפה ונחשפה שוב בכל עיתון ואתר חדשות (מלבד אולי "הארץ"), לעתים בדף הראשי. בחדשות ערוץ 2 קיבלו את ההחלטה שקיבלה כמעט כל מערכת חדשות אחרת בישראל.

הביקורת הזו, למעשה, מכסה יותר משהיא חושפת. היא הופכת את האייטם על נינט לבעיה נקודתית. והבעיה, הבעיה עמוקה ורחבה בהרבה.

אותם אילוצים, אותם סקרים, אותם מפרסמים

ב"על הטלוויזיה" כתב בורדייה על ההומוגניות של תקשורת ההמונים: "תחרות בין עיתונאים או עיתונים הכפופים לאותם אילוצים, לאותם סקרים, לאותם מפרסמים […] יוצרת הומוגניות. השוו את עמודי השער של העיתונים היומיים בצרפת פעם בשבועיים: הכותרות פחות או יותר זהות. גם במהדורות החדשות בערוצים הגדולים בטלוויזיה וברדיו, לטוב או לרע, משתנה רק סדר ×”'אייטמים'".

התחרות היא אחד מהמנגנונים שמייצרים את ההומוגניות הזו, מאחר שעיתונאים ויוצרים בתקשורת משווים עצמם ×–×” לזה. במובן מסוים, הם קולקטיב, טוען בורדייה. הם בודקים ×–×” את פרסומיו של ×–×”, ומרגע שכלי תקשורת אחד מדווח על דבר מה, הוא מסמן אותו כחשוב, ושולל את האפשרות להתעלם ממנו. "בישיבות מערכת מקדישים חלק ניכר מהזמן לשיחה על העיתונים האחרים, בעיקר דנים ב'מה שהם עשו ושאנחנו לא עשינו' ('את ×–×” פספסנו!') ושהיינו צריכים לעשות – אין בכלל מה לדבר – שהרי הם עשו זאת" (שם, 25).

התחרות, שאמורה היתה לגרום לביזור, נעשית לכוח צנטריפטלי שגוזר על המתחרים לגעת באותם הנושאים. אבל, אם להקדים את המאוחר, זו לא כל התמונה. הצנטריפטליות של השיח נוצרת לא בגלל התחרות דווקא, אלא בגלל שהמתחרים משתייכים לקבוצה מצומצמת, שמכירה זה את פועלו של זה.

ושוב נינט

[נינט, לפני]

חזרה לנינט. נינט עשתה קרחת. נינט עשתה פרסומת. נינט קיבלה כסף. נינט קיבלה אייטם. האייטם קיבל אייטם. האייטם קיבל ביקורת. הביקורת קיבלה ביקורת. נינט קיבלה ראיון. כך עובדת המערכת.

הביקורת על חדשות ערוץ 2 מתעלמת מהעובדה שהקרחת של נינט היא אכן אירוע תרבותי בישראל. היא אירוע תרבותי באותו מובן של "תרבות" שאנו הולכים ומתרגלים אליו – הסחת דעת. נינט היא רק כוכב אחד בקוסמולוגיית הסלבס שפיתחנו כאן ושייבאנו מחו"ל; והקוסמולוגיה הזו היא רק סימפטום לצורה שבה התרבות ותקשורת ההמונים התממשקו זו עם זו, ולכבלים ששתי המערכות הללו עטפו עצמן בהם.

הזעם על לנקרי, למי שהספיק לפתח זעם שכזה, אינו מוצדק. התגובה הרגשית הנכונה תהיה רחמים. ×”× ×” אדם שהלך לעשות עיתונות, ×”×’×™×¢ לחדשות ערוץ 2, ומוצא את עצמו מייצר אייטמים על נינט. בורדייה מתאר – ומניסיון, במידה רבה מאוד של צדק – את הדינמיקה שמתקיימת במערכות תקשורת: עורכים/כתבים צעירים וחדורי אידיאלים, שנהדפים אל תוך הסד התקשורתי הקיים על ידי עורכים מבוגרים יותר, אנשים שזיקקו ציניות מחלומות העבר, אנשים כמו לנקרי. וכך פועלת כיום התקשורת, אלו שיש להם כוח להשפיע איבדו מזמן את הרצון או האמונה ביכולתם לעשות זאת.

חבל גם לבזבז כעס על נינט, אולי הדמות הטראגית הגדולה של זמננו. שמועות מספרות שהיא לא כתבה דבר בדיסק האחרון שלה, ושימשה רק כפה וטלפיים. מרגע הזכיה ב"כוכב נולד", עטפו אותה גדודי יחצ"נים, ניחשו את הקהל, מתגו אותה ואז מתגו אותה מחדש. לא ברור כמה נינט יש בדבר הזה, אם יש שם נינט בכלל. לא ברור אם המותג השאיר משהו מהאדם.

So It Goes

האנטילכאה, על פי אריסטו, היא הרגע שבו חושף העצם את מהותו, מגיע למימוש העליון שלו. קצת ירדתי מאסנציאליזם לאחרונה, אבל המושג הזה עדיין מעניין מאוד. תקשורת ההמונים הולכת ומתקרבת לאנטילכאה שלה, מעט מעט היא מקצינה את הדינמיקות שעומדות בבסיסה, ומפשיטה מעליה סרחים עודפים.

ומה הדינמיקות האלה? כסף ואתיקה. בין שתי אלה קיים משחק עדין על שליטה, וככל שמאבק הקיום התקשורתי נעשה חריף יותר, כך נחשפת ההיררכיה שהיתה שם מלכתחילה: כסף קודם, אתיקה אחר כך.

אני שונא לכתוב זאת. אני נשמע לעצמי כמו אחד מטורי הדעה המשמימים ב"הארץ". אבל זה כך, ובמידה גדלה והולכת. לפני 4 שנים איש מהעורכים שלצדי לא ידע דבר אודות שיווק. היום כולם יודעים משהו. תקשורת ההמונים נמצאת בסחרור איטי ומהפנט, שמפשיט ממנה עוד ועוד פריטי לבוש, ומותיר את משמניה חשופים לעין כל. כי יש לומר זאת: זכות הציבור לדעת אינה כוללת בהכרח את חיי המין של טום קרוז; העובדה שאמש עלתה ידיעה על מאבק המרצים אינה טענה כנגד העלאת ידיעה אודותיו גם היום; תוכן שיווקי אינו שיטה לגיטימית להרוויח כסף; 300 שקלים אינם שכר הולם לכתבה.

כל הדברים האלה הן בבחינת מובן מאליו כיום. הם התקדשו ככאלה בעזרת הזמן וההרגל. מי שרוצה לראות כיצד מתקבע שיח, מוזמן לעבוד שנה, רק שנה, במערכת חדשות. הוא יראה כיצד דברים שעד אז נחשבו לבלתי ראויים, הופכים ל"אין מנוס" ומשם ל"ככה זה". So it goes.

האייטם על נינט אינו אפיזודה במחזה מוסר, הוא חוליה בטרגדיה.

הארד הארי

[כריסטיאן סלייטר המלך]

כתבתי קודם שההומוגניות התקשורתית, הכוח הצנטריפטלי, אינה נגרמת בגלל התחרות, אלא בגלל מיעוט המתחרים, והעובדה שהם כולם מתחרים על אותו קהל. כאשר מספר המתחרים גדל, כבר אינך יכול להשוות את עצמך אליהם. הכוח הצנטריפטלי מפנה את מקומו לכוח צנטריפוגלי. אנשים לא מפסיקים להשוות את עצמם זה לזה, כמובן, אך עתה יש באפשרותם לבחור לאיזה קולקטיב ברצונם להשתייך.

אני מדבר על האינטרנט, כמובן. ואם לדייק: אני מדבר על מתנדבי התוכן של האינטרנט, האנשים שכותבים בחינם. רוב האלו לא יכולים למלא את התפקיד של התקשורת הממוסדת. לרבים מהם אין את הכלים והקשרים ליצור חדשות, ורק מעטים מהם יטרחו לעשות "מדריך קנייה לשואב אבק", למשל. אבל הם שם, הם מתרבים, והם כמעט היחידים שכותבים משהו מעניין באמת כיום. וזה מגניב לאללה.

בגיל 16 ראיתי בפעם הראשונה את "Pump Up the Volume". כריסטיאן סלייטר משחק נער עם תחנת רדיו פיראטית, שיוצר מהפכה קטנה בבית הספר שלו. ספוילר: בסוף, במרדף האחרון, הוא זועק לאוויר "seize the air". כשהמסך מחשיך שומעים עשרות תחנות רדיו פיראטיות חדשות מתחילות לשדר (חכו לסוף הקליפ). הוא צודק, לעזאזל. תִפְסוּ את האֶתֶר.

לאבד אבדות אבודות

"לאבד אבדות אבודות" (אבידן, מנת קרב)

1.

אם תתחילו לבצע הזרה למציאות, ותעסקו בכך ברצינות חמורה, פחית קולה תהפוך לנוזלים נישאים בקופסה. זבל ×™×”×™×” יתרת חשבון. מטוסים – אמצעי תחבורה.

אם תתחילו לבצע הזרה למציאות, ותעסקו בכך ברצינות חמורה, קופסה לא תהיה עוד קופסה, וחשבון לא חשבון, ותחבורה – תחבורה. מלים, לעתים, יתפוררו לאבק. סיפורים – למילים.

וכשתיסעו באוטובוס או באופניים, והעיר תרוץ לאחור, הבניינים הגדולים יראו כמו חומות עצומות שנבנו על חלומות עצומים שנבנו על טעויות עצומות, מחפים על טעויות הכרה. ולא תצליחו לקרוא. או שתצליחו, אך עם מעט הנאה. תקראו "רצון", ותראו כוח משיכה. תקראו כאב, ותראו סבל.

2.

"הם [ההיסטוריה והספרות] נבדלים זה מזה בכך שההיסטוריון מספר על מה שקרה, ואילו המשורר על מה שעשוי לקרות. לכן אומנות השירה פילוסופית יותר ונעלה יותר מההיסטוריה. שכן השירה מספרת יותר על הכללי, ואילו ההיסטוריה על הפרטי" (אריסטו, הפואטיקה. עמ' 29. בתרגומו המכעיס של יואב רינון)

הוא טעה. המשורר אינו מספר על מה שעשוי לקרות. הוא מספר באמצעות הכללות, ואלו, כמעט תמיד, שגויות מאוד. הוא יספר לכם על סבלו המיותר של הגיבור, שאינו גיבור, ×›×™ גיבורים אין. הוא יספר לכם סיום נהדר, ודבר – לעולם – אינו מסתיים. הוא יכפה עליכם כללי משחק אכזריים, וכדי להתרגש ×™×”×™×” עליכם לקבלם. הוא ישקר.

ואם תתחילו לבצע הזרה למציאות, בכנות ולאורך זמן, רשת הסימנים שהוא טווה – כבוד ואומץ ומוות ואהבות – תיראה כאיפור זול ואפור. ואתם תקראו, מבלי שזה יגרום לדבר, מלבד חמלה, אולי, עלינו.

3.

אני לא כזה. רק לפעמים. אבל יותר ויותר לפעמים. ולזמן מה הפסקתי להאמין בספרות.

4.

"עכשיו אבידן דוד
גוזר על עצמו שכחה
ונזכר בעצמו מחדש
בעוד אלפיים שנה
ועולה מן המוות חלש
בעיניים דבוקות משֵנָה"
(אבידן, מנת קרב)

5.

ואז הלכתי לראות את "המאה השלושים" בתיאטרון עכו. שחקנים משוררים את אבידן. רק את אבידן, אבידן בלי מלים נוספות. שלושה אנשים מדברים שיר אחד, שמתפצל, כתוצאה מכך, לסכיזופרניה אחת, לאדם עם שלושה קולות. אישה שרה את "הרחובות ממריאים לאט". איש נואם את נאום הבחירות לנשיאות ארצות הברית של סינמריקה. הם מתפצלים למונולוגים, ומתאחדים לצרברוס מדברר, והכל שקרים. אבל שקרים כואבים מאוד. ושווה לקבל עליך את כללי המשחק. לפחות לפעמים.

ומלבד זאת, אתם יודעים.