ארכיון תגיות: ארתור קונן דויל

הולמס פוגש את קינדל

קינדל הוא מוצר מפעים. פי אלף יותר מכל אייפון, או E71, או מנוע חיפוש עאלק סמנטי, ואפילו יותר מ-EEE, שהיה מפעים בדרכו. יכול להיות שזה בגלל שאני אישה, אבל אני מדברת על שלטי "עתיד" שמנצנצים מולך בחמש הדקות הראשונות שלך עם דבר חדש, אני מדברת על השמחה של להחזיק משהו שהוא עדיין קצת גולמי, אבל כמו טחינה, מחזיק בתוכו פוטנציאל הנאה כמעט בלתי מוגבל. בקיצור, אני מדברת על הרגע הזה שבו משהו שתמיד ידעת שצריך מתממש.
 
והסיבה להתפעמות היא לא שהמוצר חף מבעיות, אלא בגלל שהוא עובד. את מדליקה את הדבר הזה, ואפשר פשוט לקרוא ספר. זה לא נראה כמו מסך מחשב שרוצה להיראות כמו ספר, והיצרנים שלו טוענים שבגרסה הבאה, שתגיע בעוד חודשיים, זה אכן ייראה כמו ספר בול, אפילו אמא של הספר לא תדע להבדיל ביניהם. זה לא שם סמן קטן, שמודיע לך שהוא מחשב את הזמן שייקח לו לטעון את הספר שלך. זה לא מצריך ממך ללטף בסיבובים שום משטח לבן. הזזת את כפתור ההפעלה, עולה ספר. כמה מתקדם טכנולוגית, ככה לא טכנולוגי באופיו. ולכן, קבלו סניף חדש של "הסיפור האמיתי והמזעזע של": ביקורת מוצר וספר.
 
מוצר מפעים (צילום: נדבנדב)
 
החיזור
הם חמודים, השרלוק הולמס וד"ר ג'ון ווטסון האלו. מעט הומואים לטעמי, אבל חמודים. כל פעם מחדש הם מחזרים אחד אחרי השני. אחד, בדמות הגרופי הקלאסי, נכנס בחיבה ונוסטלגיה לבית ההולמס, ומסביר מייד עד כמה חברו הוותיק זקוק לשקט שלו כדי לחקור מקרים, שעוזרים לו להימלט מחרדות הקיום שלו. השני, שחצן עד כאב, מרגיע את ידידו כי נוכחותו חיונית. לא לו, כמובן, הוא נכה רגשית, ואין לו מושג מה בצע יש בחברת בני האדם, אלא למקרה. שהלא, אם ווטסון לא יהיה שם, מי ישחק את תפקיד הפקידה שמביאה את הפקס שמודיע על סיום הלחימה?
 
איך שאת מקבלת את הקינדל, את יודעת שמחזרים אחרייך. מישהו השקיע. עשה אריזה ענקית לבנה, בצורת ספר, עם קשקוש כזה של אותיות נופלות, שמלווה את הקינדל לאורך כל הדרך. ויש גם הסבר על שם המוצר. קינדל, טוענים שם, פירושו: inspire, stir up. כלומר, את לא סתם מרגישה שאת מחזיקה מוצר מעורר השראה. את באמת מחזיקה מוצר מעורר השראה. זה ברור, כי זה השם שלו. כל הדבר הזה יוצר תחושה קצת מצחיקה של אריזת חנות סבונים, שעליה מוסבר הערך של הסבון לעור הפנים שלך. לא הכי יעיל וגם פתטי מעט בדרכו, אבל נעים. כמו שרלוק הולמס.
 
הצגת המקרה
הקרא נא לי בקול את המכתב המוזר שקיבלתי הבוקר, ושנמצא שם על שולחני, מצווה שרלוק. או, הקשב נא, ידידי ווטסון, לדברים היוצאים מגדר הרגיל שיש בפיו של מר סמית, שנמצא פה. האופן שבו ארתור קונן דויל חש צורך בכל פעם מחדש לתרץ את הצגת המקרה בפני הקורא היא ממש מחממת את הלב. והצגת המקרה מתרחשת, לפחות בסיפורים שקראתי עכשיו, באותה דינמיקה: הולמס מוכיח רגע את יכולת הסקת המסקנות שלו (יש לך חתכים קטנים בנעליים, ולעולם לא תלך על זכוכיות כי אינך הודי, ומכאן אני מסיק שמישהו חתך לך אותן, ומכיוון שאני יודע שיש לך משרתת, אני מסיק שהמשרתת שלך רשלנית), ואז מוצג המקרה, ואז הולמס בוחן את ווטסון ומוודא כמה הצליח להתקדם בחקירה, מוכיח לו כי הוא קצת רך-מחשבה, ושולח אותו לדרכו, כדי שהמצלמה תיעלם לרגע מהחדר, והוא יוכל לעשות סידורים, שעליהם יוכל לספר אחר כך כלאחר יד. זה כל כך חינני בנימוס, באירוניה ובסדר הטוב שבזה, שבא לקחת את הקיץ שמשתולל בחוץ, ולדחוף אותו למקפיא אנגלי.
 
מעבר לעובדה שהאותיות בקינדל נראות כמו אותיות בספר, אין בו שום דבר ממש מפתיע. יש לחצן לעבור קדימה, ולחצן לעבור אחורה. יש גלגלת. יש כפתור שמביא לדף הבית. יש מנגנון חיפוש. אבל רק בעמוד החמישי שאת קוראת, אחרי שנרגעת מההתרגשות הראשונית, את פתאום מבינה שבשלוש דקות עברת מהכרת מוצר חדש לקריאה רגועה. כן, קצת משונה לדפדף ככה, אבל היי, זה כבר לא המצאה גאונית. זה פשוט ספר. זה כל כך חינני בנימוס, באירוניה ובסדר הטוב שבזה, שבא לקחת את הקיץ שמשתולל בחוץ, ולדחוף אותו למקפיא אנגלי.
 
אבל לא חף מבעיות (צילום: נדבנדב)
 
משבר ביחסים
הבעיה שלי היא שכאן אני מתחילה להשתעמם. גם ב-CSI. גם באדגר אלן פו. גם בוורוניקה מרס. אני, לא מעניין אותי לפתור פשעים. אני אוהבת את הטקסים. את הצגת המקרה. את הצגת הפתרון. את הריב עם נציג החוק הנוקשה. והטקס שמתרחש לאחר הצגת המקרה, הוא תמיד הרגע שבו שרלוק קורא לווטסון, והם הולכים לאיזה אירוע שמתוזמר היטב על ידי הולמס. אבל בין הצגת המקרה לרגע הזה, עוברים עמודים שלמים שבהם הקוראת אמורה לאסוף רמזים יחד עם הולמס, כאילו זה מעניין אותה אם באמת יתפסו את הפושע האמיתי או לא. זה באמת מיותר. אני יודעת, אנחנו כאן בשביל להניע את העלילה וככה, אבל אם אפשר רק לסמן את זה בפרק חדש, כדי שאני אוכל לעבור ישר לעיניים החרדות של ווטסון, שמתבונן בהולמס שופך על עצמו צבע אדום כדי שיכניסו אותו לאיזה בית, ולעיניים הגאות-שמחות של ווטסון, שחש הקלה גדולה לאחר שהסתבר שוב שהעולם ממשיך לסוב על צירו והולמס יודע מה הוא עושה, אז אני אודה.
 
הבעיה היא שלא הכל מוצלח. הלחצנים בצדדים כל כך גדולים, שאת צריכה להיזהר לא להעביר בטעות עמוד, המקלדת מזוויעה, ונראית כמו פארודיה על מקלדת ארגונומית. התפריטים, הם באמת מבית מיקרוסופט, כמו שאומר סקובל. והגלגלת, היא מרגישה מתקדמת כמו ארון הכרטיסיות של ספרים שלא אונדקסו בספריית האוניברסיטה. שלא לדבר על זה שאין מספרי עמוד, ולעולם לא תוכלי לדעת כמה עמודים נשארו לך עד שהולמס יפסיק לפזר רמזים. ויותר מהכל, זה דיגיטלי. סוף סוף יש באמת ספר דיגיטלי. אז למה לעזאזל הווי-פי של זה מוגבל? יש ספר דיגיטלי, ויש אינטרנט, ואני צריכה, כמו כלבה, להתכופף ל-USB של המחשב שלי. זה נשמע לכם הגיוני? אז אם אפשר רק לאפשר נעילת מקשים, להוסיף מסך מגע, להעיף את הרווח האידיוטי הזה באמצע המקלדת, ולסדר לי חיבור נורמלי לאינטרנט, אז אני אודה.