(פורסם במקור באנגלית במגזין 972)

בפוסט היפהפה שלה אני ערבייה יהודיה, ליהי יונה כתבה – בהיסוס מסוים, קצת בפחד להידחף – על איך הנסיעה להופעה של משרוע לילה בעמאן העירה אצלה שאלות ותקוות לגבי האפשרות שלה, כיהודיה ערביה, להרגיש חלק מהמרחב המזרח-תיכוני הערבי, לפתח "זהות יהודית-ערבית, שבישראל של היום היא בלתי אפשרית בדיוק כפי שהיא הכרחית עבורי." אני יהודיה אשכנזית לגמרי, עם סבים ילידי פולין בכל ארבעת הצדדים, אבל החווייה שלי מאותה הופעה בעמאן היתה די דומה בהיבט ×”×–×” למה שמתארת ליהי.

אני לא בטוחה אם זה דמיון שמצדיק ניסיון לכתוב את "המקבילה האשכנזית" לפוסט של ליהי. אבל אולי אפשר לכתוב על הדמיון בלי לטשטש את השוני, או לכתוב כדי לברר איפה בעצם נגמרים ומתחילים הדמיון והשוני, אולי הם לא בדיוק איפה שאמרו לנו. (במובן מסוים אני כותבת את הפוסט הזה כדי לברר אם זה בלתי אפשרי או דווקא הכרחי לכתוב את הפוסט הזה.).

*

אחת החוויות החזקות שלי מהנסיעה לעמאן היתה תחושה של שייכות ביתית ומובנת מאליה אל המרחב הזר הזה. זו היתה תחושת שייכות חלקית ופרובלמטית, והיו לצידה חוויות חזקות לא פחות של חוסר-שייכות. אבל להן ציפיתי, ואילו השייכות הפתיעה אותי. בדיעבד, מה שמפתיע זה בעיקר זה שהופתעתי, כי כל המרכיבים של תחושת השייכות היו ידועים מראש: הנוף ומזג האויר מן הסתם לא התחלפו באופן דרסטי לאורך נסיעת האוטובוס הלא-נורא-ארוכה מיפו אל עמאן, לא כמו שהם היו מתחלפים בטיסה לאירופה; הארכיטקטורה של עמאן, שמתמודדת עם אותם נוף ומזג אויר, די דומה לארכיטקטורה של הערים שבהן גדלתי וחייתי; האוכל הערבי הוא כמובן בדיוק האוכל ה"ישראלי" שאני מתגעגעת אליו כשאני בחוץ לארץ; השפה הערבית היא לא השפה שלי, וגם לא שפה שאני מכירה מהבית, אבל כל כך קרובה לשפה שלי שהרגשתי כל הזמן (בטעות בלי ספק) שאני רק צעד אחד מלהבין אותה, ושזה מוזר נורא להאלץ להשתמש עם האנשים מסביבי באנגלית הרחוקה והזרה הזאת ששייכת לעולם אחר לגמרי. וגם המוזיקה של משרוע לילה וזייד חמדאן, שמשחקת עם יסודות אירופיים וערביים כדי ליצור מהם משהו חדש, היא הרבה יותר שלי ממוזיקה אירופית "טהורה" (מה זה בכלל). מה שהיא עושה זה בדיוק סוג הדבר שמוזיקה ישראלית שמעניינת אותי עושה.

[בסוגריים: בעיקר במוזיקה, אבל גם באוכל ובארכיטקטורה ובעצם גם בשפה, בכל האלמנטים התרבותיים, הדבר שהרגשתי איתו "בבית" בביקור שלי בעמאן לא היה איזה משהו ערבי "אותנטי" אלא משהו שיש לו יסודות ערביים ומערביים; הניסיון, המודע או ה-מעצמו-אי, לעשות משהו מקומי שיונק גם מיסודות אירופיים אבל גם לא מתבטל מולם, לא מציב את עצמו כשוליים שלהם. (זה משהו שקירב אותי גם מחוץ למזרח התיכון אל אנשים לא-אירופיים אבל שחיים בתוך תרבות שהיא אירופית בחלקה הגדול; היתה איזו קירבה ביני ובין חברים ממומבאי למשל שלא היתה לי אל חברים אירופיים שפגשתי באותם מקומות בהודו.) הרי גם אני לא אירופית, ואני גם לא מקומית אותנטית; אם אני משהו בכלל אז גם אני מקומית עם יסודות אירופיים. (שתיים מהמרואיינות בכתבה המרתקת של חגי מטר במעריב אמרו דברים יפים על הנושא הזה)]

זה מפתיע שהופתעתי להרגיש קצת בבית בעמאן, כי רבאק, נולדתי וגדלתי פה, במזרח התיכון, ופה אני חיה; מן הסתם הנוף של ירדן ירגיש לי יותר ביתי מיערות פולין. אבל זה גם לא מפתיע, כי הרי לא יצא לי הרבה לחשוב על עצמי בתור מישהי שמולדתה במזרח התיכון. גדלתי במחשבה שהמולדת שלי זה ישראל. זה המקום שלי, המקום היחיד שיש לי, והוא צף לבד בים של הלבן-במפות, שאין בו שום דבר שיכול להיות רלוונטי אלי חוץ מאיום מופשט וגדול על קיומנו.

*

החווייה החזקה השניה שהיתה לי בנסיעה לירדן, ובדיעבד נראה לי שהן שני צדדים של אותו דבר, היתה חווייה של להיות במיעוט. מיעוט יהודי בתוך סביבה פלסטינית, תלויה בחברות פלסטיניות כמתווכות, כמתרגמות, כמליצות יושר, כמארחות. זו היתה חוויה מוזרה כי אני כל כך רגילה שיחסי המיעוט-רוב הם הפוכים (עם אותן חברות פלסטיניות בתל אביב היהודית). וזו היתה גם חוויה מלחיצה וקשה ומעייפת כי מה אתם יודעים, זה לא קל להיות במיעוט, אפילו בתנאים האולטרא-נוחים-ומאוד-זמניים האלו. אבל היא גם היתה מרגיעה קצת. הנה שלושה ימים הייתי במיעוט בין פלסטינים ולא קמו עלי לכלותי. מתברר שאפשר לחשוב על להיות מיעוט בתור משהו שהוא לא בהכרח מעורר אימה מוחלטת שהיא סוף המחשבה הרציונלית.

בעמאן קלטתי עד כמה ישראלים, כולל אני, מפחדים שהפלסטינים יעשו לנו את מה שאנחנו עושים לפלסטינים אם יחסי הכוחות יתהפכו. קל לצחוק על הנאום של ביבי באו"ם, להיגעל ממנו ולכעוס עליו – יש הרבה סיבות טובות לכל אחד משלושת הרגשות האלו – אבל בין הקרוקודילים לנפנופים במפת אושוויץ הוא תיאר שם פחד לא מופרך בכלל של הרוב המוחלט של הישראלים מלהיות במיעוט. הפחד ×”×–×” לא מצדיק את הדברים הנוראים שנעשים בשמו, אבל הוא עצמו מוצדק לגמרי. שמאל שירצה לדבר אל הציבור היהודי-ישראלי הרחב – כפי שהשמאל הרדיקלי הערבי-יהודי מנסה תמיד לעשות – יצטרך להתמודד עם הפחד ×”×–×”.

בהקשר הממוקש ×”×–×” אני רוצה לנסות לומר שלצד החלק הרציונלי מאוד, והפסימי מאוד, של הפחד הישראלי להפוך כאן למיעוט – זיהיתי אצל עצמי, לפחות, גם צד לא רציונלי במוחלטותו של אותו פחד, ובין השאר, איך הפחד המוחלט 'להיות במיעוט', הוא הצד השני של הלהיות 'לגמרי לא שייכת', ואיך השניים האלו מזינים ×–×” את ×–×”. הרי בישראל אנחנו הרוב, לפחות בינתיים, לפחות במחשבה שלנו על עצמנו (יותר מכל דבר אחר אנחנו מפחדים להפסיק להיות הרוב), אבל במזרח התיכון אנחנו בהכרח ותמיד × ×”×™×” מיעוט. אם להיות מיעוט ×–×” לחלוטין בלתי נסבל עבורנו, הפיתרון האפשרי היחידי,הוא לא לחשוב על עצמנו בשום אופן כעל חלק מהמזרח התיכון, לא לאפשר שנהיה חלק מהמזרח התיכון בשום אופן ובשום היבט. ×–×” אומר לעקור מהיהודים-הערבים את הערביות שלהם, ואת הערביות של התרבות שלהם, אבל גם לעקור מיהודים-אשכנזים את ×”, נו, ערביות של התרבות שלהם. סבי האשכנזים ובני דורם רצו כל כך שילדיהם יהיו שייכים לכאן, אבל היהודי החדש (והאנטי-גלותי, כלומר אנטי-אירופי) שאותו הם דמיינו ×”×™×” אדם חדש מלאכותי ואוטופי מן היסוד, גולם מפראג עם כובע קסקט, ×›×™ הם לא יכלו להרשות לעצמם לדמיין שהילדים שלהם יהיו פשוט שייכים למקום שבו הם נולדו.

לא שאני חושבת שאני יכולה, או שאוכל אי פעם, או אפילו שהבת שלי תוכל להיות פשוט שייכת לפה. מצד שני, אף אחד לא "פשוט" שייך לפה; גם משרוע לילה בטח לא "פשוט" שייכים לפה. מצד שלישי, הם יותר שייכים ממני. מצד רביעי, אולי ההבדל הזה הוא לא מוחלט.+

בבית המלון בעמאן שבו התאכסן הטיול השנתי שלנו היו ג'קוזי וסאונה, שהיו פתוחים לסירוגין, יום לנשים, יום לגברים. ביום הנשים אני וכמה חברות ירדנו לשבת בסאונה, אבל לאחת מאיתנו היה חם והיא נשארה בחוץ וישבה בג'קוזי עם אישה ירדנית זקנה, פליטה פלסטינית מ-48', כמו רוב הירדנים. כשחזרנו, חברתנו סיפרה לנו שהזקנה אמרה לה ('לא בכעס או משהו, מאוד באדיבות'), שאנחנו היהודים באנו מאירופה ונחזור לאירופה, אנחנו נטע זר וזמני במרחב הזה, וניפלט מכאן כלעומת שבאנו. ככה היא מאמינה וככה היא מחנכת את הילדים שלה.

נראה לי שרוב הישראלים יחשבו שזו בעיה שהיא מחנכת ככה את הילדים שלה. הקטע המוזר זה, שבמובן מסוים גם אנחנו מחנכים ככה את הילדים שלנו. הנסיעה לעמאן חינכה אותי קצת בדבר ההפוך. אני שמחה שנסעתי.

"×–×” על היברידיות", אמר לי העורך כשהזמין אותי משהו לכתוב לגיליון ×”×–×”, "הרי היברידיות זו את בעצמך" – והתכוון לעובדה שאני ממוצא מעורב, אשכנזי ומזרחי. הזהות שלי מורכבת מכמה זהויות, אף לא אחת מהן היא לגמרי שלי, אמרתי בהקשר ×”×–×” במקום אחר, ולכן אני גם מזדהה עם הצורך בשייכות וגם מרגישה לא לגמרי נוח עם הגדרות ברורות של זהות. אני מעדיפה את האפשרות לייצר זהות ממקום מרובה, מפוצל, נזיל, למרות ש"אי שייכות היא פצע", כדברי רונית מטלון. "קטגוריות", התפארתי, "מביכות אותי"1.

אני באמת "היברידית", אם למילה הזו עוד יש תוכן, אם היא לא איבדה משמעות מרוב שימוש. אני בת תערובת, תמיד הייתי. גם ×–×” וגם ×–×”, לפעמים לא ×–×” ולא ×–×”. אצלנו בחגים יש שני סוגי גפילטע-פיש – ×–×” שלמדה סבתא שלי להכין לסבא שלי הפולני, וזה שהיא המציאה בעצמה, איזה טייק אוף גלילי על הקציצה המוכרת, בעגבניות וכוסברה. כששואלים "מאיזה מוצא את" אני אומרת "כל מיני", ולפעמים "בעיקר ערבייה". הבדיחה הקבועה שלי על ×–×” שאני לא אוכלת חריף היא שזה שאני שווארצע ×—×™×™×¢, ×–×” לא אומר שאני לא פולנייה.

כן, אני תערובת אמיתית. מותר לי להגיד פרענק ומותר לי להגיד ברברים ומותר לי לצחוק על פולניות, כי אני כל אלה. מותר לי בגלל זה לספר איזה בדיחות שבא לי ולעשות איזה מבטאים שבא לי, כולל של רוסים ודרום אמריקאים. זה תמיד היה הכי קל וברור.

ההיברידיות הזו שלי היא מקום נעים, מקום של "מותר". היא מאפשרת לי להתנודד, להיות איפה שמתחשק לי, לבחור על מה לדבר וגם את המקום שממנו אני מדברת. ותמיד בחרתי להזדהות עם האנדרדוג. גם בבית שבו גדלתי, התשובה ×”×›×™ טובה לשאלה "מאיפה אתם" היא "אנחנו מהשמאל"2. צבע וגזע ×–×” לא דבר חשוב במשפחה שלי. או אחרת: ×–×” דבר לא-חשוב. וזה שההורים של סבתא שלי החרימו את החתונה שלה עם אשכנזי, ×–×” אדיוטי לא פחות מזה שגיסתה החדשה, אחותו של סבא שלי, הקדימה את בואה ארצה בתום מלחמת העולם (מה שנהוג לכנות "אוד מוצל") – במכתב שאמר "שמעתי שמצאת לך אזייאתית להתחתן איתה".

האמנתי, אני עדיין מאמינה, שריבוי והתנודדות הם מקום מוצלח לייצר בו זהות – מקום זהיר, עירני, מודע לאחר ולאפשרות ×”"אחרות" שלו עצמו. ההיברידיות שלי הייתה מה שאפשר לי להיות בו בזמן "אני" ו"אחר", להיות המרכז והשוליים גם יחד, ובכך לפרוע את הגבול המובן מאליו שביניהם. הייתי הוכחה מהלכת לזה שאי אפשר לומר "כל המזרחים" או "כל האשכנזים". התגאיתי בזה.

הכל ×”×™×” טוב ויפה. ואז נולד לי ילד חום. אני לא ידעתי שהוא חום, אבל הראו לי. לא ידעתי שהוא שזוף, שחום, תימני-תימוני, מולאטי, כושי קטן, קרמבו מוקה, צבע קקי, כמו שאמרה לי מישהי בחמימות. אני בכלל לא ידעתי שיש לו צבע – "איזה צבע מדהים יש לו, מאיפה ×–×”, מהאבא?". ילד אנטילי קטן נולד לי. "הוא לא מכאן", אמר לי קרוב משפחה מהגליל, "הוא כמו ההוא מהספר של יהודה אטלס. הוא מסיפור אחר".

אמרתי לאבא שלו לא מזמן, כל הזמן מדברים איתי על הצבע של אביתר. כל הזמן. ×–×” עניין. מתייחסים אליו בלי הפסקה, אפילו במחמאות – "איזה צבע מדהים יש לו". והוא אמר: וולקאם טו מיי לייף.

וככה הבנתי שהייתי זחוחה.

מבחינתי "היבריד", גם-×–×”-וגם-×–×”, תמיד אמר שאני יכולה לבחור איפה להתמקם. ×”×™×” לי ברור שאני ב"אחרים", וגם שאני יודעת איפה נמצאת האחרות הזו, בגלל שאני אישה. בגלל ×–×” יכולתי להגיד שאחרות היא גם עמדה מוסרית, שמאפשרת – יחד עם הסבל שיש בה – גם לראות את העולם במשקפיים זהירים יותר. כמובן שידעתי שזו עמדה פריבילגית, ×›×™ בחרתי בה, לא כפו אותה עלי. אבל האמת היא שמעולם לא נצרכתי ליותר מדי הסברים. השם שלי הציל אותי. לא משנה שכמעט ואין פעם שלא מניחים אוטומטית שאני "צפרוקאית" כששומעים אותי מדברת צרפתית. לא משנה שיש איזו תמיהה כששומעים שאני "קפלנסקי". ×–×” לא משנה ×›×™ בסך הכל אני עוברת בתור לבנה. וגם את ×–×” לא ידעתי עד שנולד "התימוני שלי", הילד הקטן והאקזוטי שכולם כל כך אוהבים להגיד משהו, לא משנה מה, על הצבע שלו. ההיברידיות שלי הייתה מה שהייתה רק משום שבקטגוריית הצבע הייתי חסרת צבע, שקופה. לבנה.

באמת ידעתי משהו על אחרות, ×–×” לא נכון שלא ידעתי. וגם ידעתי שיש גזענות. אבל לא הבנתי את הדבר ×”×–×” בגוף. את האחרות של להיות אישה – התוספת הקיימת-תמיד, הנוכחות הגופנית העודפת שאת תמיד נדרשת אליה, שהמבט לעולם לא מחמיץ – את האחרות הזו הכרתי בגוף. אוכלת-לא-אוכלת, כוסית-לא-כוסית, יפה-לא-יפה, ציצים-לא-ציצים, מניקה-לא-מניקה, אוהבת-ילדים-לא-אוהבת. אני יודעת שזה משהו שלא מבינים מבחוץ. אני יודעת ×›×™ ניסיתי להסביר כמה פעמים. וחשבתי שהידיעה הזו אמורה לחסן אותי מעיוורון, אבל היא לא מחסנת. והתמיהה שלי לנוכח הגילוי – בחיי! – שלילד שלי יש צבע, היא בדיוק התמיהה של מישהו שאת מספרת לו שלהיות אישה ×–×” להידרש כל הזמן אל הגוף שלך מצד הסביבה, והוא אומר לך "אבל אני לא מבין מה הסיפור שלך. מישהו אומר לך מה לאכול?".

גם הילד שלי הוא היברידי. גם וגם. הוא יידע לדבר גם וגם וגם – עברית וצרפתית ואולי עוד יריח קצת ערבית וגם יידע לקרוא בתורה בתימנית. הוא יאכל גם וגם ויש לו שני שמות. אבל כל ×–×” לא יציל אותו מהמבט שכבר קבע מאה פעם מאז שהוא נולד – "התימוני שלך, איך יצא לך ×›×–×” תימוני". ואני אפילו לא בטוחה שאני רוצה להציל אותו.

לילד שלי ההיברידיות לא תעזור. אם כבר, אני חוששת שהיא תהפוך לדבר שאמור "להגן" עליו מתיוג כמזרחי. שיחשבו שנתתי לו גם את שם המשפחה שלי לא מטעמי פמיניזם, אלא מטעמי שכנוז, כדי שבכל זאת ילך לו באוניברסיטה או משהו. אני יכולתי להיות היברידית איך שבא לי. ×–×” ×”×™×” הדבר שאפשר לי להתנגד למרכז – שבו, אני מבינה בדיעבד, הייתי – ולהתמקם בשוליים. אבל כשאתה חום, שזוף, תימוני ×›×–×”, כשהצבע שלך מדהים – כבר קבעו לך את המיקום. ההיברידיות הזו, במירעה, עלולה להפוך למה שמאפשר לך להתקרב אל המרכז.

אני כותבת ונזכרת איך שתי בחורות בעבודה צחקו עלי כשהתחתנתי, שאני שומרת על שם המשפחה שלי ולא מחליפה אותו ×›×™ ×–×” שם אשכנזי. הן צחקו אבל התכוונו ברצינות, ולכי תוכיחי עכשיו שאין לך אחות (גזענית). עכשיו פתאום אני חושבת שזה שהתעקשתי לתת גם אני את שמי לילד שלי, עלול להיתפס – איזו אירוניה, כניסיון להלבין אותו, לשכנז אותו. תימוני-תימוני, אבל קוראים לו קפלנסקי. כותבת ונזכרת באשתו של חבר – חצי-תימני-חצי-עיראקי, שמצטערת עכשיו שלא נתנה לילדה השזופה-מדי שלה, שטרם מלאה לה שנה, גם את השם שלה. הסוגיה הזו כלל לא הטרידה אותה כשהתחתנה ולכן לילדה, כמו להוריה, יש עכשיו שם תימני למהדרין. "×™×”×™×” לה יותר קשה להסתדר ×›×›×” בחיים", הסבירה לי ברצינות תהומית. היא בעצמה מאוד עסוקה בצבע של התינוקת שלה: "היא לא בדיוק חומה, היא יותר צהובה, היא משתזפת כזאת".

***

אבא שלי תמיד הזכיר לי שאני חצי-חצי, ותמיד הזהיר מפני גזענים. גם אני אצטרך ללמד את ההיבריד הקטן שלי משהו על גזענות. ×”"גם וגם" לא יוכל כנראה להיות השיעור ×”×–×” בשבילו – לא הייתי רוצה שהחצי-חצי יהפוך במקרה שלו לצידוק מטהר. את השיעור באחרות הוא כנראה יילמד מהחיים.

(בתוכי כבר צער על עלבון עתידי, אפשרי, שאולי יעלבו בו; שאיפה לא לגמרי הגיונית – שיהיה לו קל ופשוט, שיהיה מגזע אדונים).

 

פורסם ב"הכיוון מזרח" 14

---

1. "מה הצבע של פרנץ פנון?", בתוך: תיאוריה וביקורת 28, אביב 2006.

2. "מה זאת אומרת מאיפה אני?" היא מתעצבנת: "לכל מקום שברנאר ואני הולכים, בכל בית שאנחנו מבקרים בו, הדבר הראשון שאנחנו אומרים, זה Nous sommes de Gauche, כדי שיהיה ברור הדבר הזה: אנחנו מהשמאל" (רונית מטלון, "עמדה כלפי הביוגרפיה", בתוך: קרוא וכתוב, הספריה החדשה, 2001, עמ' 49).