המשך תרגום הראיון עם דייוויד סימון שפורסם ב-The Believer

• חלק ראשון
• חלק שני
• חלק שלישי

==

ניק הורנבי: בכל פעם שאני חושב, לעזאזל, הייתי שמח לכתוב ל'סמויה', אני מייד מבין שלעולם לא הייתי מצליח להבחין בין מיצובישי לפייסל. האם ידעת את כל זה לפני שהתחלתם? האם התייעצתם עם אנשים שאולי מכירים יותר את הסלנג?

דייוויד סימון: הסטנדרט שלי לבחינת הסבירות הוא פשוט, והגעתי אליו כשהתחלתי לכתוב פרוזה: שהקורא המצוי יילך להזדיין. בחיי העיתונאיים תמיד אמרו לי לכתוב לקורא המצוי. הקורא המצוי, כפי שהם מכירים אותו, היה מנוי לבן מהפרברים עם שתיים נקודה משהו ילדים ושלוש נקודה משהו מכוניות וכלב וחתול ורהיטי גינה. הוא לא יודע דבר והוא צריך שיסבירו לו כל דבר מייד, כך שהאקספוזיציה הופכת לנטל עצום שרוצח את הסיפור. שיילך להזדיין. שיילך להזדיין בגיהנום.
כבר ב-Homocide, הספר, החלטתי לכתוב לאנשים שחיים את האירועים, לאנשים שחיים את אותו עולם מתואר. השארתי חלק מהאקספוזיציה, בהנחה שהקורא/צופה יודע יותר מהקורא הממוצע, או שהוא יוכל, בעזרת מאמץ סביר, להחזיק מעמד מספיק זמן כדי להבין. גם הבנתי – וזה ×”×™×” חשוב יותר עבורי – שאני אחשוב שהספר או הסרט הוא כישלון אם האנשים בעולמות האלו יקראו את הסיפור שלי וירגישו שלא הבנתי את הקיום שלהם, שלא תפסתי את העולם שלהם בדרך שאותה הם יכולים לכבד.
אסור לטעות – בעיתונות, לא רציתי שמושאי הסיקור שלי יסכימו עם כל עמוד. לפעמים, הטבע השנוי במחלוקת של מה שאני אומר דורש ממני לכתוב דברים שהמושאים לא יאהבו, בכל הנוגע לתוכן. אבל בכל הנוגע לדיאלוג, לדיאלקט, לתיאור, לטון – אני רוצה שבלש מחלק רצח, או סוחר סמים, או סוור, או פוליטאי בכל מקום באמריקה יתיישבו ויגידו: 'וואו, ×›×›×” בדיוק נראה היום שלי'. זו המטרה שלי. היא לא נובעת מגאווה, או משאפתנות או מרהבתנות ספרותית כלשהי, אלא מפחד. פחד טהור. כמו סופרים רבים, אני ×—×™ מדי יום עם הסיוט המעורפל שבשלב כלשהו, מישהו שיודע יותר ממני יתיישב ויכתוב טקסט עצום שמסביר בדיוק איפה העבודה שלי רדודה ומונה את הציבור, ונשענת על הנחות יסוד עלובות. אני רואה שכבר מחשיבים אותי כסופר, ואני מקבל ביקורות טובות, אבל החששות האלו קבורים איפשהו, למרות כל ההצלחה שלי. אני חושד שהרבה הרבה סופרים חשים כך. אני חושב שהחשש ×”×–×” מגיע מהיהירות המוחלטת שממנה נובעת ההחלטה לעמוד מול מדורת השבט ולהצהיר ×›×™ לך יש את הסיפור הטוב ביותר שיש לספר כעת, וכולם צריכים להקשיב לך לעזאזל. סיפורים ומספרי סיפורים מגיעים ממסורת השימו-לב-אליי. תקשיבו לזה! אני מגיע מבולטימור ויש כמה דברים שאתם חייבים לראות, אנשים! תניחו כבר את החרא של CSI  ותקשיבו קצת, יא מזדיינים! אני הולך לספר את הסיפור ×”×–×” בצורה הטובה ביותר, והאותנטית ביותר, והקולית ביותר ו…. אני מתכוון, אני מציג את עצמי כהסטוריון הכפר למרות שאין לי שום קרדיט כתיבתי שכולל יותר מאשר תריסר שנים כעיתונאי שמסקר את המשטרה וכבעל בי.איי כללי מאוניברסיטה בליגה ×’'. על הנייר, מדוע אני? אבל אני חושב שכל כותב טוב, בלי קשר לרקע שלו, מטיל ספק, גם אם קטן, בקול שהוא מייצר, ובזכות של הקול שלו להישמע. זו עצם עזות המצח שבעניין. מי מת והמליך אותך למספר הסיפורים?
אז כן, בכל הנוגע לסוחרי הסמים ולשוטרים, ביליתי שנים בשזירת המחרוזת של מי הם, איך הם חושבים ומדברים. כאשר היינו צריכים להוסיף פוליטיקאים, ובכן, כיסיתי גם נושאים פוליטיים אז ידעתי מהו הטון הכללי, אבל הוספנו את ביל זורזי, העיתונאי הפוליטי הטוב ביותר של בולטימור סאן, לצוות הכותבים. כאשר הגענו לסוורים, הוספנו את רפאל אלברז, עיתונאי לשעבר וסופר סיפורים קצרים שהתפטר כדי להצטרף לאיגוד יורדי הים ושמשפחתו עסקה בעסקי הים זה שלושה דורות. ושאר הכותבים, כולל אותי, בילו שבועות בהיכרות עם סוורים, ועם התפעול של הנמל ועם האיגודים בנמל, ורק הסתובבנו שם ליד המכולות במשך ימים ארוכים, כדי להציג באופן אמין את כל הקולות האלה. ושוב, מה שרציתי היה שסוורים בכל אמריקה יצפו ב"סמויה" ויגידו: 'קול, הם מכירים את העולם שלי. מעולם לא ראיתי את העולם שלי מתואר בטלוויזיה, והבחורים האלו עשו את זה'. ופחדתי שאחד מהם יקום ויגיד: לא, זה הכל בולשיט. והפחד הזה אף פעם לא משתנה אצלי.

בנו של הקורא הממוצע. (תמונה: bobrpics)

מה שמחזיר אותי לקורא הממוצע. בגלל שהאמת היא שאתה לא יכול לכתוב רק עבור האנשים שחיים את האירועים, אם השוק כולו לא יבוא בעקבותיהם. הטלווזיה היא עדיין ערוץ של תקשורת המונים, אפילו עם כל יקום הכבלים המפולג, שמקטין את מספר הצופים בכל ערוץ. ובכן, ×”× ×” סוד שלמדתי בזמן עשיית Homicide ונצרתי להמשך: אם אתה כותב משהו כל כך מדהים שמביני דבר דבקים בו, אז אלו שאינם מבינים יימשכו אליו גם הם. Homicide, The Corner, "הסמויה", "דור מזוין" – הן כולן יצירות מסוג מסוים, שמאפשרות לקורא/צופה הממוצע להגיע למקומות שהוא לא ×”×™×” מגיע אליהם במקרים אחרים. הוא אוהב להיות שקוע בעולם חדש, מבלבל ואולי אפילו מסוכן, שהוא לעולם לא יראה במציאות. הוא אוהב לא להכיר כל פסיק בשפה או כל פינה בגיאוגרפיה. הוא אוהב שסומכים עליו שיצליח לאסוף מידע בכוחות עצמו, לייצר קשרים, לצאת למסע לאורה של האינטיליגנציה שלו בלבד. רוב האנשים החכמים לא יכולים לצפות ברוב תכניות הטלוויזיה, משום שזהו מדיום מתנשא, שמסביר כל דבר מייד, שלא מאפשר דו-משמעות, ושמשתמש בסוג של דיאלוג שמפשט את האופנים הייחודים שבהם אנשים מעולמות שונים מתקשרים ביניהם. בסופו של דבר, הוא דורש מהדמויות ממקומות שונים לדבר בדיוק כמו הצופה. וזה, כמובן, דפוק.
קיימות שתי דרכים לטייל. אחת היא בעזרת מדריך טיולים, שלוקח אותך לחרא שכולם רואים. אתה מצלם ועובר הלאה, מבלי לחוות דבר מלבד מראות גולמיים ושינון כמה עובדות. הדרך השנייה לטייל דורשת זמן רב יותר – ומכאן נובע הצורך שצפייה כזו תדרוש סדרות ארוכות או מיני-סדרה, במטאפורה הגרועה הזו – אבל אם אתה נשאר במקום אחד, נגיד, אם אתה מניח את התיק שלך והולך לפאב המקומי, ואתה משחק אותה קצת אידיוט ורוכש כמה חברים ופותח את עצמך למקום החדש ולזמן החדש ולאנשים החדשים, במהרה אתה מקבל תחושה של עולם שונה לחלוטין. אנחנו מחפשים את ×–×”: להפוך את הטלוויזיה לסוג השני של הטיול, מבחינה אינטלקטואלית. להציג את החלקים המטושטשים או המוסתרים של אמריקה, ולהוכיח את הרלוונטיות ואת הקיום שלהם לאמריקאים הרגילים. בכך אנחנו אומרים, למעשה: זהו חלק מהמדינה שאתם יצרתם. גם ×–×” הוא חלק ממה שאנחנו וממה שבנינו. חשבו שוב, בני זונות.
וההבדל ביחיד בין מה שאנחנו עושים ובין מה שעושה המטייל בעולם שחורג מהמסלול הסלול הוא שהצופים שלנו לא באמת צריכים לשחק את האידיוטים. הם אפילו לא צריכים להזיז את התחת שלהם מהספה. עכשיו יש להם מושג בנוגע למה שמתרחש בפינה שבה מוכרים סמים, או במחלק רצח, או בקמפיין פוליטי – והתוכן שלנו, גם אם הוא מטופל בעדינות כדי ליצור דרמה, בהחלט מבוסס על דיווח עיתונאי מהימן ועל הניסיון שלנו.
וכמובן שהדבר האחרון הוא שברמה מסויימת אתה חייב לאהוב אנשים. מכל הסוגים. נדמה לי שזהו תנאי הבסיס לקליטה טובה של דיאלוג. תעמוד שם ותקשיב. סיפור חביב לסיום: פעם ריצ'ארד פרייס הגיע לבולטימור כדי לבצע תחקיר על חלק של Freedomland. בדיוק התרחש מקרה רצח דומה לזה שעליו כתב והוא רצה סיור, כדי שהוא יוכל לדייק יותר בטון של הדברים, אני מניח. אז הוא הגיע ואנחנו הולכים וחוקרים את המקרה, פוגשים את העדים ואת הבלשים וכל זה. ובגלל שהוא פאקינג ריצ'ארד פרייס, והייתי קרוע על התחת שלו מאז The Wanderers, הייתי חייב להשוויץ קצת. באותו זמן ביצעתי תחקיר וכתבתי את The Corner, הספר. אז אנחנו נוסעים למערב בולטימור ואני מתחיל להראות לו את השכונה שבה אד ואני אוספים את החומר שלנו. מתישהו אנחנו פוגשים את גארי מק'קולו, אחת מהדמויות הראשיות שלי. וגארי, שבדיוק קנה קצת והיה מסטול כמו עפיפון, מדבר איתנו, והוא צחק ממשהו שאמרתי, ואומר: " Oh, man, you is an apple-scrapple". Apple-scrapple הוא ביטוי של הכושים בבולטימור שאומר משהו כמו קינוח מיוחד או פינוק מיוחד. גארי רואה את זה ואני רואה את המבט שחולף בעיניו של פרייס ואני חושב, רק לשניה, אוי, לא. עכשיו גם הוא מכיר את apple-scrapple. אני מקווה שהוא לא יפרסם לפני או יעקוף אותי בדבר הזה. והנה, איך שגארי הולך, ריצ'ארד מייד פונה אליי ואומר: " apple-scrapple. זה משהו שצריך לשמור".
סופרים מזדיינים.

המשך תרגום הראיון עם דייוויד סימון שפורסם ב-The Believer

• חלק ראשון
• חלק שני

==

ניק הורנבי: אני חייב לשאול אותך על הליהוק, והאם השחקנים תרמו משהו לדמויות שלהן. משום שנדמה לי שהיכולת לשרטט דמות של סוחר סמים מפינת הרחוב בדייקנות כפי כעשיתם, כך שהם לא נראים כמו צבא של אנשים אלימים וחסרי תקווה שאי אפשר להבחין ביניהם, מצריכה כמות אדירה של סבלנות ותבונה. האם הכל היה בתסריט? עד כמה היית מעורב בליהוק? ראיתי את The Corner, אז אני יודע שעבדת עם כמה מהשחקנים בעבר (זה תמיד מאד מטריד, אם רואים קודם את "הסמויה" להיתקל בשוטר או בפוליטיקאי שכבר ראית בעבר מעשן קוק). אבל מה חיפשתם? האם יש שם הרבה ילדים מבולטימור? ואיך קרה שששכרתם כל כך הרבה שחקנים אנגליים? ממש לא יכולתי להאמין כשגיליתי שאידריס אלבה, שמשחק את סטרינגר בל, הוא למעשה אנגלי.

דייוויד סימון: ליהקנו בזהירות, ואני מעורב – כמו גם המפיקים המובילים האחרים – בכל החלטה שקשורה לכל תפקיד מתמשך. אנחנו מנסים להימנע מהרגעים האלו שבהם שחקן ידוע מופיע על המסך וזורק את הצופים מההרגשה ש"הסמויה" היא תרגיל דוקומנטרי. כתוצאה מכך, אנחנו לא שוכרים הרבה שחקנים מלוס אנג'לס. אנחנו משתמשים יותר בשחקנים מניו-יורק או אפילו שחקני תיאטרון מלונדון, ובכל פעם שאנחנו יכולים, אנחנו נעזרים בתושבי בולטימור עצמם, עבור תפקידים קטנים. שחקנים מקצועיים שמשחקים אנשים אמיתיים הופכים את העולם שאנחנו יוצרים להרבה יותר אפשרי וחד-פעמי, ועל כן גם לאמין יותר.
בנוסף, האמת היא שאפיון הדמות של רוב, אם לא כל, הדמויות המרכזיות נובע מאנשים שאנחנו מכירים או שהכרנו בבולטימור – או שאד בורנס נתקל בהם כבלש במשטרה או לימד אותם כמורה, או שביל זורזי או אני עצמי כתבנו עליהם. ×–×” לא אומר שיש יחס של אחד לאחד בין אנשים אמיתיים והדמויות הפיקטיביות. לסוחר סמים יכולות להיות תכונות של שניים שלושה אנשים מהמציאות, ואנחנו גונבים הסטוריה של סוחר נשים אחד ומעבירים אותה לאחר, או מתאימים ומערבבים. אבל הדמויות נטועות במציאות, ואני מאמין שהדבר מוביל לפורטרט ייחודי. הרבה מזה נמצא כבר בתסריט ואנחנו בדרך כלל דוחקים בשחקנים שלנו להיצמד לתסריט. אבל השחקנים הם מקצועיים והם הופכים כל תפקיד לתפקיד שלהם. לפעמים הם מציעים פרשנות חופשית שמהווה שיפור או העשרה של הסיפור, ואנחנו משתמשים בה. לפעמים אנחנו דוחקים בהם להיצמד לתסריט. אבל מפיק נמצא על הסט בכל סצינה כדי לקבל את ההחלטה הזו ולהבטיח ×›×™ מכבדים את התסריט, והשחקנים שלנו הם מאד מקצועיים, ובשלב ×–×” הם גם כבר מאד סומכים על החומרים שאנחנו מביאים להם.
בנוגע ל-The Corner, או אפילו ל-Homicide – ×–×” נכון שברגע שאנחנו מוצאים שחקן חזק, אנחנו זוכירם מה עשינו. ומכיוון שהשחקנים האלו עובדים בחוף המזרחי, אנחנו נוטים להיעזר בהם כשאנחנו יכולים. קלארק פיטרס, שמשחק את לסטר פרימון, בילה את רוב הקריירה שלו על במות לונדון (הוא מבצע שם עכשיו את פורגי ובס), וראינו אותו בעיבוד של קווין ספייסי ל-The Iceman Cometh בברודווי. גם את איידן גילן ראינו על הבמה בניו-יורק. דומיניק ווסט הקליט את עצמו בלונדון ועשה קריאה נפלאה של מקנולטי, אז קראו לו חזרה לפה. ואידריס כסטרינגר? הוא בא וקרא את התפקיד בניו-יורק ופשוט שיחק אותה. אנחנו לא נפלה שחקן בריטי שעושה את הקריאה הטובה יותר, ולא משנה מה זונות כמוכם עשו לבירה שלנו ב-1812. וכמובן שאחד היתרונות של שחקן בריטי, אלא אם כן הוא נחשף יתר על המידה בתקשורת האמריקאית, הוא שמעניק אמינות לבולטימור מרובת הפנים שלנו, בהנחה שהוא יכול לשלוט במבטא. הפרצופים שלהם לא מוכרים ולכן פחות סביר שהם יוציאו את הצופה מהחוויה.
התחלנו לצלם בשלהי מרץ (2007) והמשכנו עד אמצע אוגוסט האחרון. זו תהיה העונה האחרונה שלנו. זה מצחיק. לקח לקהל האמריקאי ארבע עונות כדי לגלות אותנו, אבל בעונה האחרונה משהו קרה והם גילו אותנו. כמה שנים אחרי שהסדרה תרד מהממסכים היא כבר באמת תהיה להיט. בחודשיים האחרונים, גם הניו-יורקר וגם המגזין של הניו יורק טיימס ביקשו לשלוח כתב ללוות את הצילומים כדי לכתוב כתבות לפתיחת העונה החמישית, שתשודר רק ב-2008. אנחנו הבולטימורים רגילים שמתעלמים מאיתנו. ההתעסקות בנו קצת מטרידה אותנו, אבל אנחנו נשתדל להסתדר עם זה.

בולטימור. לא חרא הוליוודי (תמונה: spike55151)

ניק הורנבי: אני ממש מתעניין במערכת היחסים שלך עם בולטימור – אני מתכוון, ברמת הפרקטית. האשמת כמעט שכבה שלמה של הממשל בשחיתות, באדישות, בנקמנות וכך הלאה, מה הייתה התגובה הרשמית? האם המקומיים כותבים? ואיך מגיבה על כך העיתונות? אני לא חושב שיש עיר אמריקאית כלשהי שנלאצה להתמודד עם אנשים כמוכם…

דייוויד סימון: התשובה הקצרה היא שעובדים או אנשים בדרג הנהלה בינונית נוטים לקבל בשמחה את הסדרה, יותר מאשר האנשים שמנהלים את העניינים. ראש העיר – שהוא היום מושל המדינה, לאחר שנבחר בבחירות בסתיו האחרון – די בבירור שונא את הסדרה. בהתחלה, אחרי שהעונה הראשונה שודרה, הוא הקפיא את היתרי הצילום ואמר לכל משרדי העירייה לא לשתף עמנו פעולה, ובשיחת טלפון אתי אמר לי שבולטימור "רוצה לצאת מכל עסקי 'הסמויה'". הזכרתי לו שלפני שהגשתי את התסריט ל-HBO, אכלתי אתו ועם ראש הצוות שלו ארוחת צהריים ואמרתי להם שהדרמה הבאה של HBO, אם אכן תיבחר, תציג חזון קודר הרבה יותר ומציאותי יותר של העיר ושל הבעיות שלה. אמרתי לו שאני מבין שבולטימור כבר חטפה פעמיים ב-Homocide וב-The Corner, ואם הוא רוצה, אני בהחלט יכול להעביר את התסריט לעיר תעשייתית אחרת. ×–×” כמובן נכון; הבעיות שאנחנו מתארים אינן ייחודיות לבולטימור. "לא", הוא אמר. "אנחנו גאים בתכניות האלו. צלם אותה כאן".
אחרי שהזכרתי לו את השיחה הזו, ראש העיר שאל אם אוכל להעביר את הסדרה לעיר אחרת. אמרתי לו שאי אפשר לשנות מקום בעונה השנייה (כבר בנינו את סט הצילומים לעונה השנייה, ורשות הנמלים במרילנד שיתפה איתנו פעולה ופתחה בפנינו לוקיישינים לסצינות של פועלי הנמל), אבל מייד לאחר מכן אנחנו עוברים לפילדלפיה
"האם התכנית תעבור לעסוק בפילדלפיה"?
לא, הסברתי. כבר גיבשנו את הדמויות של מקנולטי וכל האחרים כשוטרים במשטרת בולטימור, והעיר המתוארת הייתה בולטימור. "אני תקוע, ואתה תקוע. ניהלנו את השיחה הזו לפני שנתיים, כששאלתי אותך את השאלה הזו בארוחת הצהריים, זוכר"?
"אז פילדלפיה תקבל את הכסף על הצילומים, אבל הסדרה עדיין תעסוק בבולטימור".
"בדיוק"
הייתה הפסקה ארוכה, ואחריה: "אני אשקול את בקשתך להיתרי צילום".
ואז הוא ניתק. אבל ייאמר לזכותו שאחר כך הוא הפך שלו ושקט בנוגע לסדרה, ומשרדי העירייה – שבגללו הפסיקו לשתף איתנו פעולה – הפכו את פניהם. והתשתית הפוליטית והתאגידית של בולטימור התנהגה באופן מקצועי לחלוטין בשלוש העונות שלאחר מכן. אני נותן לראש העיר קרדיט על סוג מסויים של התבגרות. אנחנו שומעים דעות משוטרי רחוב, מילדים ממזרח העיר, מסוחרי סמים, מסוורים ומפונקציונרים פוליטיים בדרג הנמוך – מאלו שעוקבים אחרי הסדרה, ואומרים שהם אוהבים אותה. ייתכן שלא כולם אוהבים אותה – אחרי הכל, אנחנו רק שומעים רק מאנשים שאנחנו פוגשים ואולי אלו שלא נהנים במיוחד או מעריכים במיוחד את מה שאנחנו עושים מנומסים איתנו. אבל כאשר עומאר או סטרינגר או בודי יצאו מהטריילרים שלהם בסט הצילום במזרח העיר, הם זכו בקבלת פנים חמה ובנאמנות האנשים שחיים בשכונות האלה. יש תחושה שהאמריקה "האחרת" או המוזנחת זוכה סוף סוף לדרמה טלוויזיונית שמקיפה את העולם בו הם חיים.
באופן מרשים, אחרי ששודרה העונה הראשונה וראש העיר התרגז, מועצת העיר קידמה החלטה על ביצוע קמפיין יחסי ציבור לשיפור הדימוי של בולטימור, על בסיס הדימוי השלילי שנוצר לבולטימור בדרמות טלוויזיה עכשוויות, דרמות שכוללות סדרה אחת בלבד. לא הייתה לי בעיה עם שום דבר שהעיר עושה כדי לשפר את התדמית שלה (כולל התייחסות אמיתית למספר העצום של הבעיות החברתיות והכלכליות שלה, כמובן), ומאחורי הקלעים, באמצעות ראש וועדת הקולנוע של המדינה, עודדנו את מקדמי ההחלטה להדגיש את הפעילות הממשית ולהימנע מכל התייחסות, ישירה או עקיפה, ל"סמויה". טענו ×›×™ הממשלה לא צריכה לעסוק בתגובה – כאקט ממשלתי, יחידים יכולים לומר מה הם אוהבים או לא אוהבים – על ערכו של כל סיפור שנכתב בידי כל אחד בכל עניין. מקדם ההחלטה התעלם מאיתנו והחלטה עברה להצבעה בוועדה.
הגעתי לדיון והצגתי את עצמי לא כדייוויד סימון, מפיק בפועל של "הסמויה", או כדייוויד סימון מ-HBO, או אפילו כנשיא "דדליין מוחמץ הפקות". פתחתי את דבריי בכך שאמרתי שאני גר ברחוב וויליאם במחוז ההצבעה הראשון ותושב בולטימור, ואני מתנגד ל… באופן מפליא, אני חושב שהם ממש הופתעו לראות אותי שם. אני באמת חושב שהם האמינו שעברתי ללוס אנג'לס או חרא ×›×–×”. בכל אופן, הרגזתי אותם אפילו יותר בהופעה הזו שלי, דבר שכנראה הוביל לשיחת הטלפון הזועמת עם ראש העיר, משום שמקדם ההחלטה ×”×™×” בעל ברית פוליטי שלו. אבל הבנתי שאם הם יורים את ×”×—×¥ הראשון לעברך, אתה צריך, אם אתה יכול, לירות אחד בחזרה.

המשך תרגום הראיון עם דייוויד סימון שפורסם ב-The Believer

חלק ראשון

—

ניק הורנבי: ואיך מכרתם את זה?

דייוויד סימון: מכרתי את "הסמויה" ל-HBO כאנטי-סדרת-משטרה, סוג של מרד נגד כל החרא של תכניות ההליכים המשטרתיים המייסרות של הטלוויזיה האמריקאית. אני מתנגד באופן נמרץ לאיסור על סמים; מה שהחל כמלחמה בסמים בלתי חוקיים לפני דורות הפך בימינו למלחמה במעמדות הנמוכים של אמריקה, ומה שהסמים לא הרסו בערים שלנו, המלחמה נגדם הרסה. אמרתי ל-HBO – שעד אותו זמן הפיקה דרמות חדשניות שעסקו בנושאים שהטלוויזיה בכבלים לא יכלה לעסוק בהם (הסופרנוס, סקס והעיר הגדולה וכו') – שהם יכולים להרחיב את העמדה שלהם באמצעות אימוץ תכנית המשטרה הסטנדרטית של הכבלים ושינוי הפורמט שלה. במקום המבנה הרגיל של הטובים רודפים אחרי הרעים, אפשר להעלות שאלות אודות התיוג של טוב ורע ולתהות האם אכן מדובר ברעיונות מוסריים עמוקים כל כך.
במקום זאת, התכנית תעסוק בקפיטליזם ללא רסן שיצא משליטה, באופן שבו הכוח והכסף מנווטים את עצמם בעיר האמריקאית הפוסטמודרנית, ובסופו של דבר, בשאלה מדוע אנחנו כאנשים אורבניים כבר לא מסוגלים לפתור את הבעיות שלנו או לרפא את הפצעים שלנו. בשלבים מוקדמים של יצירת הדרמה, אד ברנס ואני – כמו גם בוב קולסברי המנוח, יוצר הקולנוע המושלם ששימש כמפיק מביים ויצר את הדגם הוויזואלי של "הסמויה" – חשבנו על סדרה שתחתוך פלח נוסף מהעיר האמריקאית בכל עונה, כך שבסוף הסדרה כולה אפשר ×™×”×™×” לראות בולטימור בעלת ריבוי-פנים שתייצג את אמריקה האורבנית, ואפשר ×™×”×™×” להתייחס לכל הבעיות המהותיות של האורבניות.
עונה ראשונה: חוסר התוחלת של המלחמה בסמים והנושא המתמשך של מוסדות פוסטמודרניים שמתחזקים את עצמם וטורפים את האנשים שאותם הם אמורים לשרת. עונה שנייה: מות העבודה ופירוק מעמד הפועלים באמריקה של עידן הפוסט-תעשייתי, שעבורה הוספנו את נמל בולטימור. עונה שלישית: התהליך הפוליטי והאפשרות של רפורמה, שעבורם הוספנו את רכיב מועצת העיר. עונה רביעית: הזדמנות שווה, שעבורה הוספנו את מערכת החינוך הציבורית. העונה החמישית והאחרונה תעסוק בתקשורת וביכולת שלנו לזהות את המציאות שבה אנחנו עצמנו חיים, שעבורן הוספנו את רכיבי העיתון היומי והטלוויזיה.
האם סיפרנו על התכניות הגרנדיוזיות האלה ל-HBO בהתחלה? לא, הם היו צוחקים עלינו כבר בפגישת המכירה. במקום זאת, דיברנו רק על ההיפוך של תכנית המשטרה ועל בדיקה מדוקדקת של המלחמה הלא יעילה בסמים. אבל לפני שעברנו לנמל בעונה השנייה, ישבתי עם המנהלים של HBO והצגתי בפניהם את הרעיון של בניית עיר אמריקאית וחקירת הנושאים לעיל במהלך הבנייה. ועל כן אנחנו יושבים כאן.

ניק הורנבי: אני חושב שלבולטימור הייתה עליי השפעה מקצועית רחבה יותר מכל עיר אמריקאית אחרת, עכשיו כשאני חושב על כך. בהחלט ב"נאמנות גבוהה", אחד מהדברים שניסיתי לעשות הוא לשלב בין בארי לוינסון ואן טיילר. לוינסון, טיילר, הסמויה, ג'ון ווטרס. נדמה כי האנשים האלו לא חולקים אפילו מבע אסטתי, ובכל זאת יש גוף יצירה מובחן בהחלט שמגיע מהעיר שלך. מעולם לא הייתי שם, למרות שהייתי רוצה לבקר. האם תוכל להסביר איך העיר מפיקה את גוף היצירה הזה?

דייויד סימון: אני קצת מתקשה להסביר את כוח המשיכה הסיפורי של בולטימור. הדבר המעניין הוא שכולנו חותכים חתיכות שונות מאותה עיר. המעמד החברתי המפוקפק שאני עוסק בו הוא בהחלט לא הבולטימור של בארי לוינסון או של ג'ון ווטרס במונחי קולנוע, ואף אחד מאיתנו לא מתקרב לאזורים כחולי הדם של פארק רולנד על פי אן טיילר. לורה ליפמן נעה בכל רחבי העיר, אבל הרומנים האחרונים שלה מתבססים בעיקר על מחוז בולטימור, שהוא הפרבר שמקיף את העיר בולטימור. היא ביקרה במקומות כמו טוסון ופאדוניה ואוינגס מילס, שאליהם עברו הרבה מהעשירים בני המעמד הבינוני.
דבר אחד אני כן חושב והוא שבאמצעות היציאה מהמקומות המסורתיים כמו ניו-יורק, לוס-אנג'לס, וושינגטון, שיקאגו, כותבים מקבלים הזדמנות טובה לדבר על התנאים שמייצגים הרבה מהערים הלא-כל-כך-ייחודיות או לא-כל-כך-גרנדיוזיות. ניו-יורק, לוס-אנג'לס, שיקאגו, וושינגטון הן כולן ערים ייחודיות, במובנים של גודל, עושר ואספקטים מיוחדים בתרבות שלהן (ניו-יורק כבירת הכלכלה, האופנה והתיאטרון וכסמל תרבותי, וושינגטון כעיר הממשלה, או לוס אנג'לס כבירת הקולנוע של המדינה). בולטימור היא עיר פוסט-תעשייתית, תחובה בין וושינגטון הבירה לפילדלפיה ונאבקת כדי למצוא את עתידה ולשקם את עברה. במובן זה, היא דומה לסיינט לואיס ולקליבלנד ולפילדלפיה ולהרבה מערי התעשיה האמריקאיות, ולכן לסיפורים שמגיעים ממנה יש סיכוי לדבר על משהו שהוא מעבר לבולטימור עצמה. ייתכן כי הסיפורים שמספרים על המקום הזה הם מפורטים למדי מבחינת גיאוגרפיה מקומית ותרבות, אבל הם מיתרגמים בקלות לכל מקום אחר, ועל כן יכולים לזכות בתוספת רלוונטיות.
אני מתאר לעצמי, בהתבסס על הבורות הכללית שלי, שסיפור שמתרחש בלונדון הוא סיפור על לונדון, שאי אפשר להעביר אותו לשום מקום אחר בבריטניה, מבחינת הסביבה המתוארת. אבל סיפור שמתרחש במנצ'סטר יכול בקלות להדהד את לידס או את ליברפול או את ניוקאסל או כל מקום אחר. אנחנו מציגים את עצמו כייחודים, ואנחנו באמת מעריכים את כל מה שהוא תוצר ייחודי של בולטימור, אבל ברמה אחרת, אנחנו כל-עיר.

דיוויד סימון. לא חרא הוליוודי. (תמונה: viceland)

ניק הורנבי: יש חלק ברומן של אן טיילר, נדמה לי, שבו הדמויות מבולבלות בנגע לשאלה אם בולטימור היא עיר דרומית או צפונית – אני בטוח שזה גם מוסיף, העמימות, אם מנסים להימנע מהנטייה לערים גדולות שעליה דיברת…

דייוויד סימון: כן, השורה הזאת אודות העיר הדומית הכי צפונית או העיר הצפונית הכי דרומית מוכרת היטב לכל בולטימורי. מרילנד (ובולטימור) הייתה מפולגת מאד עם פתיחת מלחמת האזרחים והנשיא לינקולן נאלץ לאסור את המחוקקים העירוניים ולכלוא אותם ללא כתב אישום במצודת מקהנרי כדי למנוע מהמדינה לפרוש ולהצטרף לקונפדרציה. הדהוד של גוואטנאמו. החוף המזרחי (בצד השני של מפרץ צ'ספיק) תמך בעבדות, כמו גם דרום מרילנד והרבה מתושבי בולטימור. מערב מרילנד הייתה בעד האיחוד. והחללים הראשונים של מלחמת האזרחים נהרגו ברחוב פראט במרכז בולטימור, בשעה שאזרחים התפרעו וזרקו אבנים על חטיבת מסצ'וסטס שצעדה מתחנת רכבת אחת לשנייה במסעה דרומה לחיזוק וושיגטון בתחילת המלחמה. אה, וג'ון וילקס בות', שרצח את לינקולן, היה בולטימורי ומשפחת השחקנים הידועה שלו, גם ג'ון וילקס עצמו היה שחקן, קבורה בעיר, בבית הקברות גרינמאונט.
ואם להמשיך בשיעור ההסטוריה חסר התועלת הזה, ייתכן שאתה זוכר כי מצודת מקהנרי הייתה המקום שבו נכתב ההמנון הלאומי שלנו בידי בחור בשם פרנסיס סקוט קי, שהיה אסיר על אוניה בריטית שהפציצה את המצודה במהלך מלחמת 1812. אתם הבריטים שרפתם את וושינגטון ואת פילידלפיה והתכוונתם להבעיר באש את בולטימור, והעברתם גדודים סמוך לעיר. אבל חיל הים יכול היה להפליג אל הנמל ולהשתתף בפלישה, רק לאחר שהמצודה הוכנעה. בבוקר, הדגל זרוע הכוכבים עדיין התנוסס מעל מקהנרי וקיבלנו משהו לשיר בתחילת אירועי ספורט, והצבא הבריטי, לאחר שנכנע בתום קרב הנקודה הצפונית, חזר לספינות הוד מלכותו והפליג לדרכו.
מה שמביא אותי לרגע המכוער ביותר שלי כאמריקאי, רגע שבו אני מתעקש להתגאות. לפני שנים טיילתי בקתדרלת סיינט פול בלונדון והראו לנו את כל הגנרלים שזכו להיקבר סביב לוולינגטון. והמדריך הקטן והמקסים הזה, שכבחור צעיר עמד על גג הקתדרלה בזמן הבליץ והעיף ממנה את הגיצים כדי להציל את המבנה המפואר, קרץ בעינו ואומר "קולוניאליסטים שכמוכם ודאי ירצו לראות את מקום קבורתו של האלוף רוס, ששרף את עיר הבירה שלכם ב-1812". והוא היה שם. והקבר שלו, אם אני זוכר נכון, אמר: "מנצח הקרבות על וושינגטון ועל פילדלפיה. פעל בקרב על בולטימור".
 ×× ב-1985 הייתי מכיר את האופציה להחזיק את הזין בהתרסה הייתי עושה זאת בזמן שמלמלתי: "אני מבולטימור. ואני יכול לספר לך מה ×–×” 'פעל'. פירושו של דבר שכיסחנו אותו". רגע של שקט חלף בקתדרלה, והאמריקאים האחרים בטיול כמעט מתו. באותו רגע, חשבתי שטוב שלא המשכתי לומר את מה שידעתי, משום שרוס למעשה נפצע אנושות בקרב הנקודה הצפונית בידי שני תושבי בולטימור עם רובי צייד שהתגנבו, ירו בו, והפילו אותו מסוסו, ובכך הרגיזו מאד את הבריטים, ששלחו פלוגה שלמה של מרינס כדי להרוג את הצלפים, ששמם ×”×™×” וולס ומקקונס (הם קבורים תחת אנדרטה בלב הגטו של מזרח בולטימור ויש רחובות הקרויים על שמם סמוך למצודה).
"שקט", אמר מדריך התיירים, שחייך לעברי בסלחנות, משועשע למדי. או לפחות אני אוהב לחשוב שהוא היה משועשע למדי.