ארכיון תגיות: בובואים

בובואים עליכם

הבובו והפרדוקס
ספרו של קרלו שטרנגר "העצמי כפרוייקט עיצוב" הוא ספר שכתוב רע. עם זאת, יש בו כמה הצעות מעניינות. לפניכם סיכום:
דור האיקס שונה מאד מהדורות שקדמו לו מבחינה פסיכואנליטית, משום שהמסגרת שמולה הם מכוננים את זהותם אינה המסורת (כלומר, ההורים), אלא המרחב (כלומר, אנשים אחרים בגילם), מכל מיני סיבות הסטוריות וחברתיות, ובראשן פיחות מעמדו של האב בתרבות. (ולכן, בין היתר, פסיכואנליזה פרוידיאנית איבדה מהתוקף שלה עבורם).
הצו השולט והמנחה אותם בחייהם הוא "עצב את עצמך". כלומר, זהותם נבנית מתוך ניסיון בלתי פוסק לעצב את עצמם, בדומה לכל מותג אחר. העיצוב ×”×–×” אינו עוצר במראה החיצוני, וממשיך גם לקריירה, לצורת החיים למיניות וכו‘. ×–×” יוצר, כמובן, חופש מהגבלות מסורתיות (בדומה להגבלות שיוצרת תרבות קנונית, למשל), אבל פותח פתח לאינסוף יראת הגוואדלבמה.
הכלכלה החדשה של שנות ×”-90 ואילך יצרה גם אשליה מתעתעת שהכסף זמין לכל. ×–×” התחיל בגאוני הוול סטריט שעשו כסף תוך השתעבדות מוחלטת לעבודה והמשיך עוד יותר בגאוני האינטרנט, שלא רק עשו כסף, הם גם נהנו בדרך. כל ×–×” יצר את הבּוֹבּוֹ (Bourgeois Bohemian). לפי הגדרתו של המילון האורבני: Yuppie types who pretend not to be… by decorating with Indian motifs, wearing turquoise jewelry, taking yoga classes, talking about their chakras, etc.
כלומר, אלו אנשים שעושים כסף (ככל הנראה ממשהו שהם אמורים ליהנות ממנו), אבל לא רוצים להפגין אותו בסמלי סטטוס ברורים, אלא באשליה שהכל זול ואקולוגי אבל מיוחד במינו. הלאה פרקליטי אל איי, קדימה הכי גאים שיש.
ועכשיו ציטוט משטרנגר על הבובואים: "בלב הדילמה שלהם מונח פרדוקס שקשה ליישבו. בעוד הם אמורים להיות מונחים בכוח הצורך הפנימי במימוש עצמי, רבים מהם מרגישים מאד מבולבלים. הם מרגישים שהכל סביבם, ובכלל ×–×” רגשותיהם העמוקים ביותר ביחס לעצמם, מונחה בכוח החובה להצליח, מבלי להקריב תחושה של משמעות אישית. חלק מהם, דומני, סובלים מאד מפרדוקס ×–×”: הם מרגישים שהדרישה המופנית כלפיהם להפוך הכל, החל ברוחניותם וכלה במערכות היחסים והקריירות שלהם, ליצירת אמנות הנולדת בלא מאמץ, יוצרת את ההפך ממה שבובואים אמורים להיות: בני אדם חופשיים באמת. עליהם לשלב בין עבודה קשה לתקינות פוליטית, בין הצלחה כלכלית לדאגה אקולוגית, בין לוח זמנים צפוף לזמן איכות עם הילדים 
 
בובו והספרות
את התיאור הספרותי המדוייק ביותר של הבובו מצאתי בספרו של אגור שיף "מה שרציתם". אחד הגיבורים בספר הוא זיגי. זיגי הוא בנו של צייר ידוע ושל אישה מצויירת, שעושה המון כסף מלהיות קבלן ואוהב רק את מכונית האלפא רומיאו 156 שלו. וכך הוא מספר:
“והייתה גם דירה מספר שמונה במגדל החדש. היא הייתה מאלה שפנו מזרחה ושרוהטו ואובזרו בהתאם לטעמם המשוער של קונים פוטנציאליים: רצפה מצופה פרקט, כלים סניטריי שיואבו מאיטליה, ספה וכורסאות מרופדת בצבעי קרם, ועל ארון המדפים שבא מ‘איקאה‘ נשענו בצנעה, ×–×” לצד ×–×”, צרויה שלו, דויד גרוסמן ואתגר קרת. אריזות ריקות של כל פרקי סדרת הטלוויזיה ’סקס והעיר הגדולה‘ הפרידו בין אלה לבין כל כתבי עגנון, איגרות דוד בן-גוריון, שירי זלדה ומדריך תיירים עבה לעיר פריז וסביבותיה”.
וכל מילה נוספת מיותרת.
 
הבובו והסופרים
הבעיה היא שהבובואים גם כותבים. ×–×” ×”×™×” יכול להיות נחמד אילו היו מנצלים את כל עומק ורוחב ידיעותיהם הקנוניות והבלתי קנוניות כדי לספק תובנה אנושית מעניינת. אבל האמת היא שכל מה שהם עושים ×–×” ליצור ספרים שנועדו למתג את הסופרים. כאילו גם הסופר וגם הדמויות מתכוננות כל העת כדי לענות על שאלון תחנות התרבות המנוח של מעריב. וזה, ב-542 מלים, מה שיש לי נגד הספר עטור התשבוחות "קרוב להפליא ורועש להחריד" של ×’‘ונתן ספרן פויר.