ארכיון תגיות: בילדונג

ילדים, היזהרו מ

"כאשר אבין [סוף סוף], אכתוב כאן מדוע אני מתעב [כל כך] ערבי שירה". כתבתי את זה ב-26.5, 2005, ואולי הגיע הזמן למלא אחר ההתחייבות הנ"ל, גם אם עדיין לא הבנתי [סוף סוף] או לא הבנתי לגמרי. היו סלחנים, אם כן, זה רק ניסיון.

ימי הבילדונג

בכנס "שירה ואינטרנט" דיבר פרופ' מנחם פרי על הרשת כעל מקום בלי מרכז או שוליים, שכל דבר בו שווה מעמד כמעט לכל דבר אחר. פרי אינו טועה יחיד, הוא נציגה של תפיסה, שלעתים חולקים אותה גם אנשים שהיו ברשת מתחילתה. במובן מסוים הוא צודק, כמובן. אלא שמדובר באותו מובן שבו לשום דבר אין מרכז או שוליים, גם לא לעולם החפצים הבלתי מקוונים. לאינטרנט מרכז ושוליים, שנתפרים בהתאם למידותיהם של המתבונן וקבוצת ההתייחסות שלו. כך גם העולם. בחנויות הספרים לא עומד אדם, מצביע על "יוליסס" ואומר "קאנון" רצוא ושוב; איש גם לא מצביע על "תרבות וספרות הארץ" ואומר שזה שבועון חשוב. אנחנו נחנכים לעולם ×”×–×”, לומדים לאט היכן המרכז והיכן השוליים, מה נחשב ומה לא, מה כדאי לא לדבר עליו ומה תמיד נכון לחשוב. קל מאוד לשכוח את ×”×—× ×™×›×” הזו וקל עוד יותר לשכוח את המסתורין שבה. מסע הקריאה המשונה ×”×–×”, שמתחיל מהרמן הסה אולי ואולי ממשיך דרך ביקורות המוזיקה של גיא אסיף ב"תרבות מעריב" של פעם עד לקריאות המהוססות, שנכונות לקבל כמעט הכל, ב"תרבות וספרות הארץ" – מסע הקריאה המשונה ×”×–×”, כאמור, הוא אקלקטי ומקרי וכמעט תמיד בודד. נדמה לי שאי אפשר לעשות את הדרך הזו לאורך זמן מבלי להניח שהיא שווה את ×–×”. אתה × ×”× ×” מהספרים ונהנה גם מחלק מהביקורות, אבל, בין היתר, מאחורי כל הקריאה הזו עומד הרצון להיעשות לאיש תרבות. ×–×”, אומרים לך, דבר מה שראוי לשאוף אליו. בהתחלה קניתי לגמרי ובלי בושה את המודל הרומנטי. לזמן מה, קצר אמנם, האמנתי ברצינות במשוררים גאונים הספונים בעליות ×’×’. אחר כך האמנתי במודל משוכלל ואבידני, שהוחלף בדבר מה אחר, שעדיין איני יכול לכנות בשם. ×–×” לא משנה. משנה רק שהאמנתי, ועדיין אני מאמין, שכל ×–×” כדאי מאוד.

ערבי שירה

ערבי שירה הם התגלמות חברתית המרכזית של אמנות פרטית בדרך כלל, אחת ההזדמנויות היחידות שהג'מעה מתכנסת בפומבי. שירה קוראים לבד, אלא אם אתם בערבי זיכרון או קורסים באוניברסיטה. אם ×–×” לא ×–×” ולא ×–×”, כנראה שאתם בערב שירה. ואם אתם בערב שירה, כנראה שאתם משוררים. ואם לא משוררים – עסקני שירה. ערב שירה מסמן אותך, כמו בקבוקי בירה ריקים בחדרו של מתבגר. בגלל ×–×”, בין היתר, הולכים לשם. אחרת איך תדע שאתה ×›×–×”. כולם מתאספים בחלל צר. ערבי שירה נערכים תמיד בחלל צר, קצת בשביל המחתרתיות וקצת בשביל שנרגיש את המינוריות של הסצינה. החלל הצר, מצדו, מספק לכל לחישה הזדמנות להרעים ולכל פיהוק להיעשות מופגן. המינוריות של הסצינה. יש יחס הפוך, פער נורא, בין תחושת החשיבות העצמית של הנוכחים – ערב שירה, כאמור, מסמן אותך – לבין מעמדם בפועל. על הבמה מתאמץ משורר להרשים, ובולע את המלים שכתב. כולם, תמיד תמיד, כולם נראים משועממים. כולם מוחאים כפיים בנימוס. כולם מתלחשים כשמשורר יורד, ואחר עולה אחריו. כולם סולדים ×–×” מזה. כולם מאמינים שהם, הם לא נראים ×›×›×”. כולם, תמיד תמיד, פרחי שירה ועסקניה. והפער הבלתי נסבל בין ×–×” לבין מה שזה אמור להיות. לא כך ×–×” אמור ×”×™×” להיראות.

אפילוג

"כשאני כותב את ×–×” אני מרגיש כמו ילד מטופש", כתבתי למיטל בג'ימייל. – "למה? אני חושבת שזו ×”×›×™ תובנה של גיל 30". – "לא נכון. זו תובנה של גיל 20. היא פשוט לא תובנה שמפנימים". – "זו פשוט תובנה הרסנית. ואני חושבת שאפשר להתמודד איתה רק בגיל 30. ×›×™ אם תבין אותה בגיל 20, לעולם לא תוכל להמשיך בדרך האקדמית והמעשית של איש ספרות. לכאורה, זהו התגמול היחיד ללימוד ספרות. בטח לא עושים את ×–×” בשביל הכסף והתהילה. וכשלוקחים לך גם את ×–×”, אתה נותר רק עם נוסטלגיה. או שאתה יכול להדחיק את התובנה, ולחזור אליה מאחורה רק כשאתה כבר יודע שאתה ×›×–×” – אתה כבר איש תרבות – ×›×™ אז אתה כבר יכול להתמודד איתה. בגיל 20, הכל פשוט עוד רוטט מדי".

Michelangelo, Caulfield and Nurit Galron: Together, They Fight Crime

במסגרת מיזם "כל מה שרצית לעשות במקום לכתוב את הסמינרים, ולא העזת לשאול" שעליו אני עמלה מזה חודשים, לא חשוב כמה – קראתי הסופ"ש, שוב, את הספר "The Catcher in the Rye". אל סאלינג'ר יש לי חיבה עמוקה, שנובעת מכך שהמנוול מחזיק ביכולת הקוסמית לבוא לי בדיוק בזמן, בצורה שמביך מכדי להדגים שלא בדרך אנלוגיה: פעם ישבתי ליד החלון באוטובוס בין-עירוני מייגע אחד, שברדיו שלו התנגן השיר "אתה הולך לישון מוקדם" של נורית גלרון. לא שמתי לב למילים, עד שנכנס הפזמון – "אתה הולך לישון מוקדם, אני בלילה ערה/ אתה מדבר עברית, אני לא מבינה/ לא טוב/ בינינו"; בעוד גלרון מזמרת את המילה האחרונה, עבר לצד הדרך שלט פרסומת גדול של גולדסטאר ועליו בקבוק מיוזע, הרבה ירוק דיגיטלי סביב ובענק, המילה – "בינינו". ×›×›×”, אתה מבינים? כאילו החיים מריצים עליכם קליפ.

חברה שלי, סטודנטית לספרות, סיפרה לי איך כשקראה את "Franny and Zooey" יצא לה לקחת את הספר לשירותים בביתו של סטודנט לספרות, החבר שלה, ואז לשבת שם, לבכות ופתאום לקרוא על הגיבורה שבאמצע הדייט עם סטודנט לספרות, החבר שלה, הולכת לשירותים עם איזה ספר צהוב-כריכה, קוראת בו שם ופתאום מתחילה לבכות, בדיוק מאותה הסיבה. וכך אני קוראת את התפסן ומתפלצת למצוא בו את הולדן המוצא מפלט בלילה ניו-יורקי בבית מורהו האהוב לספרות: אני מתלבטת לי פה בסוגיית "עתידי האקדמי – האמנם?", ושם חותך מיסטר אנטוליני להולדן שכל כיוון שיבחר לו (בדחיפות), יעבור, בהכרח, בהשכלה, ×›×™ לא זו בלבד שסטטיסטית, הדיוטות יצירתיים ובעלי רעיונות מותירים חותם פחות ממלומדים בעלי רעיונות ויצירתיים; יותר מכך, אנטוליני מסביר, רכישת השכלה היא הדרך למוד את שכלך ולבדוק מה גודל הרעיונות המתאימים לו.

המדרגה השנייה במעלה סולם הזילות הספרותית, אחרי "ארספואטיקה" (מנסיוני הדל כעורכת ב"במה חדשה" – קטגוריית ×”"מלל" הפורה ביותר. אנחה), היא, לטעמי, סיפורת הבילדונג הספרותי; זו הסיבה שאינני גאה בהזדהויות הקולפילדיות שלי, שביוגרפית, פג תוקפן, והיסטורית – גם (בילדונג מאוחר ומודרניזם, אליבא דג'ושוע אסטי; פרהיסטוריית המאה העשרים). אף על פי כן, את התובנה לעיל, בנוגע לתא המדידות האינטלקטואלי שמהווים הלימודים הגבוהים, אני מאמצת בשתי הידיים ומורידה לאלתר מן הקולב.

×”×™×” איזה זמן שביקשתי לטבוע מילה שתצביע על קטגוריית המושגים המדגימים את עצמם; למשל, "אַיָאִיזְם": "ניאולוגיזם שאני המצאתי". סוג-של תת-×–'אנר אינטלקטואלי של דאיקטים פאלינדרומיים, פרדוקס שאוכל את זנבו שלו. ליקטתי אותם, מיינתי, הוקסמתי, וכך נפלתי, שוב, לכשל המביך שלוקות בו אקדמאיות ידועות שם בדורנו, שאותו הגדיר יפה פלאי באוזניי במילים – "להזניק כל דבר לאינסוף". וכל זאת למה? כיוון שכולנו מבקשים את המטריצה, זו שתנער את כל המוץ הרטורי מן הרשת הפוסטמודרנית, שתחזיר את קנה המידה לתחתית הדף ואת הגבולות למפה. הניסיון האוטו-טרמינולוגי שלי הוא סימפטום לכיוון השגוי שבחרתי (בדחיפות), שמוכרח לעבור בהשכלה: אם נמשיך בדרך שבה כל אחד מייצר מטריצה משלו, קוד חובק-כל, נחמיץ את הפואנטה הדיאכרונית של ההשכלה כמפעל אנושי משותף.

במודדי, במהלך לימודי הבי.איי, רעיונות בגדלים שונים – לשכלי, למדתי הרבה מאד ענווה שלא תמיד נעים לדגמן. ברם, אם אתעקש לקרקש בסוליות הגדולות מכפי מידתי, אם גם אתם – – לא נותיר אחרינו אלא אופנות חולפות, לא ניצור משהו נכון ושלם. כשהייתי בת שמונה עשרה סגרתי שש שנות לימודי אמנות והגעתי, בפעם הראשונה, לוותיקן ואל מתחת לקפלה הסיסטינית. אין תנוחה מתאימה יותר מאשר העמידה בשמיטת הצוואר לאחור בכמה שיותר מעלות, לגלות ממנה בדיוק עד כמה מיכלאנג'לו גדול ואני קטנה. ברם, הידעתם? גם למיכלאנג'לו היו אסיסטנטים. שלמות מוחלטת כזאת (הכנס כאן סימני קריאה כיד המקלדת הטובה עליך) – לא יכול אדם לייצר לבד, ואני בספק אם כל עדרי המבקרים שפקדו את המקום ולו בבוקר הבודד ההוא, היו מטריחים את עצמם בעבור תקרה גדולה משורטטת בסקיצות.