ארכיון תגיות: ביקורת

“אני פרויקט כזה”

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

מהי אותה תרבות שזכתה למוסף המכובד "תרבות וספרות" ב"הארץ"? האם תרבות היא סך המוצרים שמובאים לציבור הרחב באותה תקופה? האם מוסף תרבות יכול להיות מורכב מרשימה ארוכה-אך-סופית של ספרים, דיסקים, סרטים והצגות שראו אור באותו שבוע?

כנראה שלא. מוסף תרבות הוא המקום שבו אמורה תרבות לדון בעצמה; לחטט, לשאול, לענות, להתלהם, להכתיר ולהשפיל. משום שתרבות אינה אוסף של יצירות מבודדות שמנותקות זו מזו ומתפרסמות באותו זמן נתון, היא גם אוסף הקשרים שביניהן, אוסף הדיבורים עליהן, אוסף ההכרעות, האמונות – אסתטיות ואחרות – שהולידו את היצירות האלו.

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

ההכרעות האסתטיות מתקבלות במרכזי כוח מסוימים. מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הוא אחד ממרכזי הכוח האלו, או, נכון יותר, אחד ממרכזי הכוח הפוטנציאלים. כי, על אף שם העיתון שבו הוא מתארח, המוסף לתרבות וספרות אינו פועל עוד בתרבות העברית הנוכחית, רובו אף אינו קשור לתרבות הנוכחית, תהא זו עברית או לועזית.

המוסף, שאותו עורך מזה 17 שנה אדם בשם בני ציפר, אינו רלוונטי למה שמתרחש כיום בתרבות הארץ, לטוב ולרע. ואם לשפוט על פי הצהרותיו של ציפר, מדובר במהלך מכוון.

כמי שמתנגד לתרבות וספרות הישראלית הנוכחית עומדות בפני ציפר שתי ברירות עיקריות: להילחם בתרבות זו או להתעלם ממנה. איך ×”×™×” נראה "תרבות וספרות" לו ×”×™×” ציפר מקדיש לה כמה נביחות תוכחה מדי שבוע? הוא לא עושה זאת. ציפר בחר בהתעלמות, והתעלמות אינה מובילה לשינוי – היא הורגת.

קשה לצפות ממוספי התרבות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" להרבה. שני המוספים הללו, אף על פי שגם הם מוספים שבועיים, אינם מחזיקים באותו הסטטוס, חופש פעולה ומקום שלו זוכה המוסף לתרבות וספרות. וכאשר מוסף זה, עם כל כוחו הפוטנציאלי, בוחר לעסוק במאה ה-19, המאה ה-18 והמאה השלישית לפנה"ס, הוא בוגד באחריותו לתרבות, שממנה צמח ושתלויה בו, בין השאר, כדי להתקיים.

"באופן הכי כן, אני חושב שהתרבות באמת לא השתנתה בכלל, ולכן אין צורך להחליף את העורך. השקפת העולם שלי עדיין תקפה"

כך אומר בני ציפר, אחרי 17 שנות עריכה. אנחנו חושבים אחרת. ×”×’×™×¢ הזמן שבמוסף "תרבות וספרות" ×™×”×™×” מישהו שמוכן להתייחס לתרבות הישראלית. הוא לא חייב לאהוב אותה – כולה או חלקה – אבל הוא חייב להכיר בקיומה. די לנו מ“שומרי סף מודרניסטיים", כפי שמכנה עצמו ציפר. איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. לא עוד.

"אני בעד אליטיזם, אבל ציפר הוא חרטטן משעמם ומתנשא, שתרומתו לספרות היא אפס"

תמיר, 12/02/05 00:22”*

*כל הציטוטים נלקחו מראיון שערך רואי וולמן עם ציפר בשנת 2005.

פאנל שלישי

ההם שלא היו שם:

מהי ביקורת?*

ניר ברעם (מיטל שרון)

לפני כמה ימים הייתי עם צ'יקי בברקפסט קלאב, ואמרתי לו שאני הולך להופיע בערב הזה ולדבר על מהי ביקורת. אחרי שצחק על המארגנים שהם מזמינים טמבל כמוני להופיע על במה כל כך מכובדת, צ'יקי אמר שלהגדיר ביקורת זה טיפשי. הביקורת היא מה שאתה עושה ממנה, כמו כל דבר אחר. אחר כך ישבנו שנינו והעלינו זיכרונות מהימים שבהם היינו מחכים מתחת לבית של קובי אור, בתקווה שהוא יזרוק עלינו איזה תקליט מהאוסף שלו. לקוות לחולצה ממנו כבר היה הרבה יותר מדי.

בקיצור, חשבתי על זה והגעתי למסקנה שלכתוב ביקורת זה כמו לקנות נעליים באיביי. תחילה אתה בוחן את המצאי. אומרים שיש עשרות מיליונים של משתמשים באיביי, אבל רק מעטים מהם מבינים משהו בנעליים בכלל ובנעליים שאני הייתי קונה בפרט. אתה עובר עמוד אחרי עמוד, מתייגע בניסיונך למצוא זוג נעליים שיהיה שווה את הלחיצה על העכבר. זה לא קל. אני וניסו מעבירים ככה ימים שלמים.

אחרי שאתה בוחן את המלאי, קודם כל אתה מתייאש. בשלב הזה הולכים כמה מחבריי המבוגרים לכתוב ביקורת ספרות. ואז הם רושפים מפיהם אש ודם ותמרות עשן. אבל אנחנו, הצעירים, עוד יש לנו תקווה, רוח הנעורים עוד חזק בתחת שלנו. אז אנחנו מעבירים עוד מבט על המלאי. אנחנו שאי שם עוד יש נעליים ראויות וכותבים ראויים.

ואז אנחנו באים על שכרנו. בדף 324 של החיפוש אנחנו פתאום רואים אותן – את נעלי הלכה עם החרטום המעוגל, כאלו שלא היו מביישים אף שחקן באולינג בשנות החמישים באמריקנה שופעת המילקשייק תות. לצידם, באותו מעמד, נמצאים הכותבים האמיתיים, אלו שיכולים, בכמה עמודים, להזכיר לך את טעמו של הסם הראשון שחדר למערכת שלך; ×–×” שבאמת ×”×¢×™×£ אותך.

ואז אנחנו יושבים לכתוב את הביקורת. הביקורת שלנו היא לא סתמית. היא לא כזו שנועדה רק להצביע על הנקודות הרעות. הביקורת שלנו נועדה לשנות את העולם. היא נועדה להרעיד את אמות הסיפים. היא נועדה לסמן את האיש הבא שיביא נעליים ראויות לאי ביי ומהפכה לעולם. ואז, אם יש לנו קצת מזל, מצלמים אותנו עם החברים שלנו בבאצ'ו.


יצחק לאור (איתמר שאלתיאל)

מבקשים מאיתנו להאמין במות הביקורת. אילו רק היה הדבר נכון! למעשה, אנו עדים למוות אחר, שעדויותיו פורחות עדיין, במין פרפורי-אחר-מוות, כשל צפרדע או מקק.

"מות הביקורת" – הרי זהו כבר מושג. מטפחיו, אותו עדר אוטומטים שמאייש את טורי הדעה, סבורים שהמוסד הביקורתי הולך וגווע. לכן, כדרך הטבע, הם מקיימים כנסים, ושם מדברים קצת על "מות הביקורת" וקצת על עצמם.

אבל ההספד, כדרכם של הספדים, מוקדם. הביקורת, למרבה הצער, טרם גוועה. כמו רימה על פצע, היא דווקא משגשגת. ומה פשר הדיווח על מותה בטרם עת? יאמרו לכם שהביקורת הפכה לסקירה. אז הפכה. ×–×” אינו מוות, אלא שדרוג. המבקרים גילו פונקציה מחודשת, טעם נלבב ומרענן לחייהם. אבל הביקורות – יהא שמן אשר יהא – הן עדיין איתנו.

בחברת התליינים, שאנו מתבוססים בה, לביקורות יש טעם נוסף, מלבד "דיבור" על ספר כזה או אחר. הן כאן כדי לכפות עלינו נורמליזציה של המשוגע. אם המשוגע "מדבר", ועוד מדבר על מה שקרוי "ספרות", ודאי שעוד יש לו סיכוי. המבקרים, ואני בכללם, מסייעים לטיפוח תדמית המדינה המערבית, שכה שוקדים להנחיל לנו. כאן, בעולם הראשון, בחברה המתורבתת, מדברים על ספרים. יותר מכך, כאן, בנורמליות, מטר וחצי מהשומרון, מדברים על "מות הביקורת". והביקורת, כאמור, פורחת, בעוד אנו מוחים את עמלק.


רולאן בארת (איתמר שאלתיאל)

ביסודה של הביקורת ישנה הבדידות. הביקורת אינה "מתכתבת עם", היא ניזונה מ. מה אפשר לומר על הביקורת? שהיא × ×›×”, שלעולם אין היא מונולוג, אלא דיאלוג הכרחי, דיאלוג כפוי, טפילי. הטפילות הכרחית לביקורת, נכפית עליה. הטפילות – יש לומר זאת עתה – היא הבדידות. הביקורת עומדת לצד הספר (כך, ביוונית, המילה "פרודיה", paroidia "שיר בצד". ועוד נחזור לכך; כמו הביקורת; כמו שכנס ×–×” הוא שיר בצד הכנס ההוא), עומדת לצידו ומסתכלת עליו. במבט ×”×–×” ישנה הביקורת. הביקורת, אם כך, היא הדיבור של המבט.

והמבט, מבט השופט, בודד תמיד. שאון המבטים, שנארג אל הדיבור השוטף, הממוחזר, של לשון העיתונים, הוא, ביסודו, שקט. איני טוען שהביקורת שקטה, אלא שיסודה בשקט. המבקר נואם, נכון הדבר. המבקר לש במבוקר, חותך בספר, אבל את הספר הוא מדבר ואת החברה, שעשתה אותו, את המבקר, לקול. כלומר, מבעד לדיבור יש אילמות, ואילמות זו היא שעושה את המבקר למבקר.

אבל האילמות, כמובן, היא כפולת פנים. מבעד לאילמות המבקר × ×—×” שתיקתו של המבוקר. ספר ×–×”, שנח בספריית המבקר, מפציר בו: "עשה בי שימוש, גרור אותי לסצנה זו של לשון!". למבקר אין חיים ללא המבוקר – נכון הדבר – אך חייו של הספר תלויים בדיבורו של המבקר, במבטו. המבקר, מכוח החסד שהחברה האצילה עליו, יכול לגאול את הספר מהדיבור הכפייתי, המרובה, חסר המנוח, של הספרים האחרים, הספרים האחרים שעל המדף. שכן גם שם, על המדף, בחנות ספרים בפינת רחוב כזו או אחרת, נכפית על הספר שתיקה. הספר מדבר רק את שמו, מילה או שתיים, ומלבד זאת – אף לא דבר.

כך, בין צעקותיהם של ספרים אחרים, כותרות אחרות, נענוע האגן של המוכרת, הספר נאלם. הספר זקוק למבט כשם שהמבט זקוק לו. בשתיקה ההדדית הזו מצויה הביקורת.

שתיקת המבקר והמבוקר מחזירה אותי לפרודיה. ב"לפני שער החוק" כותב קפקא על שער ושומר, ואיש שבא ממרחק רב. השומר, עם גלימתו אכולת הפרעושים, הוא הוא המבקר. הוא שנועד למנוע מאיתנו להיכנס אל הספר. מרגע שבא אליו אדם, ושואל אם ניתן להיכנס, שוב אין הוא יכול לבוא אל הספר, הוא כבר נכפף תחת מבטו של המבקר. שכן מרגע שנשאלה השאלה – "האוכל להיכנס לדיבור ×–×”?" – הסובייקט כבר נכנס לדיבור אחר, לדיבור הבקשה. ואם יש מי שמבקש, יש מי שיכול לאסור. השומר נעשה לחלק מהשער. השומר הוא השער. ואם יכנס האיש, הוא נכנס בהיתר השומר (או למרות שלא ×”×™×” היתר כלל), ועתה, בשבילו, האיש מן הכפר, הקורא, מורכב החוק משומר עם זקן טטארי וגלימה אכולת פרעושים.

השומר, המבקר, הוא תמיד, לכן, פרודיה. שיר בצידו של השער, לצד היצירה, שהכניסה דרכו (שכן השומר הוא השער, ובלעדיו השער לא היה) מעקמת ומעוותת את היצירה. כמה כוח יש לאילמות זו! כמה בדידות יש בעולם!

*ובכן, פרודיה. לפאנל השני. לפאנל הראשון. להכרזה על הפרוייקט.

עניינימים

שני עניינים הצטברו על סדר היום המחשבתי, ואף אחד מהם לא התגבש לכלל פוסט, אז רק כמה הגיגים ראשוניים. אמיר, קצת אחר כך 1. קל לאהוב את אמיר גוטפרוינד. יש לו מבט טוב לב. יש לו חולצות מגניבות. הוא רגיש למילים. הוא מחולל מחשבות נעימות על קיומם של קצינים ראויים בצבא ההגנה לישראל. ואני אכן אוהבת אותו. 2. חשבתי לי שאפשר לחלק את הספרים שאני אוהבת ואת אלה שלא, לפי חוש הריח. ספרים שאני אוהבת, ניחנים בחוש ריח. (אני חושבת, למשל, על ריח טיפוח הגוף הנשי שמתגלה כאשר כתפייתה של טוני הרטמן נשמטת עת היא יושבת בפונדק עם הרופא. או על ריח בית המרזח הטחוב, המלא בריחות שיכר ישן, זיעה ואלימות, ב"עובדיה בעל מום"). ב"אחוזות החוף" היה סיפור על איש אשר גוזם שירים בפטרוזיליה. היה שם ריח של פטרוזיליה, בעמודים האלו. נשבעת. בעמודים אחרים היה ריח שאי אפשר להגדירו אחרת מאשר "ריח של צרפת". בחלק ניכר מעמודי "שואה שלנו" היה ריח של חיפה. ריח הוא עניין בעייתי לכתיבה. אפשר כמובן סתם לכתוב "ריח טיגון נישא באוויר". אבל זה לא יוצר ריח, זה יוצר תיאור של ריח. הריח המלא נבנה מפרטים אחרים, אשר משלימים את התיאור והופכים אותו למוחשי. 3. ב"העולם, קצת אחר כך" אין ריח. בכלל. זה משונה. בגלל שלמיטב הבנתי, האחוזה של אברמוביץ', אחד מגיבורי הספר, נמצאת במדבר. ריח של מדבר הוא לא הכי קשה לתיאור, במיוחד עבור קהל שהיה במדבר פעם או פעמיים בחייו. זאת משום שב"העולם, קצת אחר כך" איבד גוטפרוינד חלק מהצניעות שלו. זה פרוייקט יומרני שלא הצליח. זה קורה. זה לגיטימי. זה אפילו חינני בדרכו. 4. אבל כל זה אינו סיבה להסתבכות ולהתפתלות שאפיינו את מאמרי הביקורת על הספר. אריאנה מלמד כותבת: "כי לא רק מהלכים א-היסטוריים יש כאן, אלא גם מניפה רחבה מאוד, רחבה מדי, של טריקים סגנוניים שרובם פשוט לא מוצדקים מבחינת האונתולוגיה של הסיפור". היא כותבת גם "אפילו על הנטייה של כל הדמויות, העילגות כרהוטות, לשחרר לעולם אמרי שפר חד-שורתיים בנוסח "הכוסברה היא אחותה המשוגעת של הפטרוזיליה" של מאיר שלו". ובכל זאת מסכמת במילים "התוצאה היא מעשייה ארוכה, מפותלת, מצחיקה, טרגי-קומית ומענגת ביותר" ומכתירה את הספר כ"עיין ערך אהבה" הבא. דוד מרחב כותב: "יחד עם זאת, נדמה כי לפעמים מתקשה הסופר לעמוד ביומרה רחבת היריעה שהציב לעצמו, בשאיפה לגעת בכמה שיותר פיסות של ההיסטוריה הציונית." כמו כן הוא כותב "בפרקים האחרונים של הספר מתעוררת לעיתים התחושה כי ההשקעה בעיצוב האסתטי, הן של האווירה והן של הדמויות, הולכת ופגה, או שעולה ויורדת בגלים." אבל מסכם במילים "נדמה כי לפנינו אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו לאור בשנים האחרונות." איך הם הגיעו מספר שעיצובו האסטתי, לשונו והמעברים העלילתיים בו לוקים בחסר, להכתרת הספר כספר שייכנס לקאנון הספרותי? אני חושדת שרק לאלוהי האהבה לאמיר גוטרפוינד פתרונים.

***

יש ספרייה ויש ספרייה שני אנשים כותבים על ספרייה: ולטר בנימין וז'ורז' פרק. הם כותבים, כל אחד ממיקוד שונה, על הסדר ואי הסדר בספרייה, על תהליך הגעת הספרים לספרייה, ועל הדבר שאותו מייצגת אותה כוננית עמוסת ספרים. בנימין מסכם את דבריו במילים "וכך הקמתי לעצמי לנגד עיניכם מקדש־מעט, שספרים הם אבני הבניין שלו, והוא עתיד עתה להיעלם בפנים, כיאה וכנאה". ואילו פרק מסכם במילים "בכל מקרה, אין רע בכך שבין שניהם, הספריות שלנו תשמשנה מפעם לפעם כסימן, כמרבץ חתולים, ככל-בויניק". אני כל כך אוהבת את פרק.