ארכיון תגיות: בית ספר

חינוך

 
ספטמבר 1979. כיתה א'. המורה לילי אסטרוגו – צמה שיורדת עד מתחת לקו המותן ומבטא דרום אמריקאי – אמרה לנו לקנות מחברת אלפון כזו ולכתוב בה כל מילה חדשה שאנחנו שומעים. התרשמה מאד ממספר המילים שהיה לי. בפורים של כיתה ב', התחפשה לחמור, ראש ואוזניים והכל, ונשאה על הגב ילקוט עם שלט 2+2=5. פעם אחת באותה שנה, ×—× ×” מהכיתה התערבה איתי שלילי מצביעה ליכוד. אני אמרתי בידענות שלא (היא הלכה עם אבא שלי להפגנות של שלי). בסוף הלכנו אליה. ×—× ×” שאלה, ולילי התפרצה עליה. משהו עם בגין. היא היתה מצ'ילה, ×–×” ×”×™×” אישיו. אומרים שלכל אחד יש מורה שהוא זוכר ובאמת לילי היתה בלתי נשכחת.
×’'-ד', המורה גיטה. צעירה, רזה, מנומשת, לבשה גופיות בלי ×—×–×™×™×” וקראנו לה הרבה לבוא להסביר כדי שתתכופף. בלבלה בקביעות זכר ונקבה ופעם אפילו כתבה טלאות ב-ט', משהו עם הטלאות שהיהודים עברו בשואה. או אולי עמי ותמי, מי יודע. אמרתי לה – אבל ×–×” ב-ת', והיא בתמורה גם צרחה עליי וגם לא סבלה אותי. הייתי טרחנית.
בכיתה ה' הייתה שפרה אחת, כבדה, בצקתית ורעת פנים. חוץ מאשר שהייתה המחנכת, היא לימדה השפלה. פעמיים שלחה אותי לשבת בכיתה ג'. שני שיעורים שלמים, בסוף הכיתה, על כסא בצד, גדולה בשנתיים מכולם. עונש חינוכי, לא זוכרת על מה.

עוד זיכרון, אולי בכיתה ×”', אולי קודם. ילד אחד שגם גר בבניין שלי, ×”×™×” מאוהב במסתרים בגבי היפה מהכיתה, שגרה קומה מתחתיי. ×–×” לא ×”×™×” מקובל בעיניי האנשים שקבעו את החוקים בכיתה. יום אחד הם תפסו אותו ושניים החזיקו אותו ואחד קרב מספריים לנצרת מכנסיו – שום דבר ממש גס – והכריח אותו לומר "גבי, אני אוהב אותך", "גבי, אני מזיין אותך". הילד ×”×–×”, שקראו לו ש' השמן, התפתל ובעט והאדים ובסוף × ×›× ×¢ ואמר.

אחר כך נסענו לחו"ל. כיתה ו'. בבית הספר היהודי במרסיי היו "מורות לקודש", כלומר כאלה שפיקחו על תפילות השחר ובשעה הבאה לימדו שצריך לנשק את הסידור אם הוא נופל, ולשטוף ידיים לפני שנוגעים בו כשיוצאים מהשירותים וגם כשנוגעים בחזייה – למי שכבר יש. ×›×›×” קראו להן. Prof de Kodesh. באסיפת ההורים הראשונה אחת מהן עברה בין הוריי שאר הבנות ואמרה להם שלא ירשו לילדות לדבר עם תמר, הישראלית החדשה, ×›×™ היא מדרדרת אותן בענייני דת.
הרב אוחיון. לימד פיזיקה ומתמטיקה. לא הבנתי כלום ואף פעם לא הכנתי שיעורים. נהג לומר את שם המשפחה שלי בחיקוי לועג של מבטא ישראלי.
המורה להיסטוריה, מסייה סעדון, שהיה חב"דניק חוזר בתשובה, לימד אותנו על הנצרות, שלא נגיד לחברים הלא יהודים שלנו, אבל מריה עשתה את זה עם הנגר השכן מלמעלה. בשיעור היסטוריה. על הנצרות.
בכיתה ז' לימד אותנו מתמטיקה מסייה בלוק, שהיה גם מנהל בית הספר. הוא היה דוס דוס, וחיבב אותי במיוחד. רצה להקפיץ אותי כיתה כי הייתי הכי טובה במתמטיקה.
בכיתה ח' איימו להשאיר אותי כיתה. עושים את זה בקלות בצרפת. בסוף לא השאירו.
אה, הייתה מאדאם ליאר, שכתבו אותה עם ד' בסוף. כיתה ט'. לא יהודיה. לימדה צרפתית, הרבה הכתבות, אהבה אותי במיוחד. הייתי טובה מאוד בדקדוק ובאיות. גרה בחווה מחוץ למרסיי, גידלה חיות משק וניגנה בעוגב עצום. סיפרה לנו שכשכורתים לברווז את הראש, הוא ממשיך ללכת עוד קצת.

כשחזרנו לארץ גרנו באשדוד. שם למדתי מה זה בית ספר מקיף, לדבר ערסית ושגרב זה זכר (מה שמסביר את הסצנה שבה לוליטה עומדת מול הומברט "בגרב אחד"). ערסית זה דבר מאוד שימושי, לא לזלזל בזה. זה משהו לחיים.

זיכרון אחד יד שנייה: חודש אחרי תחילת הלימודים בכיתה א', מודיעה לאמא שלי שאני לא הולכת יותר לבית הספר. אין צורך. "תראי, לקרוא ולכתוב אני כבר יודעת, חשבון אבא יילמד אותי, ואני במילא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה – להיות רקדנית. אז אני לא צריכה את כל השאר".
לא הסכימו לי. לא היה אז הום סקולינג.
למרות שבסופו של דבר את מה שאני יודעת אני יודעת מההורים שלי. נוסעים באוטו לסבתא בחיפה, בדרך שרים שירים בשני קולות (הגבעטרון. ארץ ישראל הישנה. בכיתה ד' הייתי היחידה שידעה בעל פה את "אדמה אדמתי" למחר, כמו שאמרו). משחקים מי רואה ראשון את הסוס של אלכסנדר זייד כשנכנסים לעמק יזרעאל. ליומולדת של כיתה ×’' קיבלתי במתנה מההורים ארגז ספרים. היו שם כמה מהסדרה של בית קטן בערבה, וכמה נרניות, את קיזי הילדה הצועניה והמגדל הפורח באוויר ומומו ומר אל כאן אנה והנסיך האובד והכלבים מאחוזת ווילובי ואליס, שאז קראו לה עליזה… נגיד, כל הוצאת מרגנית, וגם אורי ואליפים וכל אלה. גם מה ×–×” סוציאליזם אבא לימד וגם מי ×–×” פינושה (שאמא צעקה לו פשיסט בהפגנה בפריז). אבא יודע את האינטרנציונל בעברית. אמא בצרפתית. ×”×™×” גם משחק ×›×–×”, מן משושה מפלסטיק, תמנון ×›×–×” (משושון?) שבכל אחת מהזרועות שלו היתה קובייה, שעל כל פאה שלה היתה אות אחרת. המשחק ×”×™×” לסובב את המשושון בין הידיים ובסוף למצוא כמה שיותר מילים באותיות שיצאו. אבא לימד אותי שיטה וגם מילים של שתי אותיות נחשבות.

וכל זה, זה רק בתנאי שחינוך זה הדברים שלומדים. אבל לא בשביל זה הרי שולחים את הילדים לבית הספר. שולחים אותם כדי שנוכל ללכת לעבודה.
נגיד ששולחים אותם גם כדי שילמדו להיות עם ילדים אחרים. נגיד: "חיברות". אבל הרי זו הבעיה האמיתית עם החינוך. זו לא בעיית חינוך, זו בעיית ביטחון. הם לא בטוחים שם.
תמיד לימדו בבית הספר השפלה. תעשו סקר סביבכם אם אתם לא יודעים את ×–×” לבד. תמיד היו ילדים שהמערכת לא ידעה מה לעשות בהם, ואם ×”×™×” להם מזל הייתה להם לילי אסטרוגו כזו, ואם לא – הייתה להם שפרה. תמיד היו מכות וחרמות וזוועות. כולם זוכרים ש' שמן ×›×–×” ודברים נוראיים בהרבה.

עוד זיכרון: 1997. מלמדת צרפתית במקיף באשדוד, כיתות ז' עד ט'. השיטה במקיפים זה שב-י' מחלקים לכיתות עיוניות, עם בגרות, וכיתות מקצועיות, בלי בגרות אבל עם רתכות וקוסמטיקה. בחטיבה כולם יחד.
נכנסת לכיתה ×–': המולה. מבקשת לשבת. ילדה אחת, מטופחת – אין מילה אחרת – שיער אסוף לקוקו של תלתלים מעוצבים, קצת סומק, ציפורניים של גברת, לבושה בקפידה, שום דבר מוגזם, הכל בטוב טעם של מישהי שממש יש לה טעם. בדרך מהכניסה לכסא שלה הילדה הזו, כמו שאומרים באשדוד, "הביאה ליחה". כלומר, ירקה. על הרצפה. לא סתם יריקה. ליחה, ל' בחיריק. כזו שמושכים בשבילה באף ומגייסים את הגרון. כמו נרקומן זקן. ואז המורה תמר, הלומה במקצת, גייסה את פני המג"ד שלמדה מאחיה, הוציאה בשלווה מהתיק נייר טואלט ואמרה לילדה תאספי ובסוף היא באמת אספה.
פעם אמרתי לה להביא את ההורים אחרי שלוש אזהרות או מה, והיא לא הסכימה ("בקשה המורה, בקשה לא"). המחנכת באה אליי לסנגר עליה בנימוק "תוותרי לה". רק כשאמרתי שאי אפשר יותר, טרחה להגיד שלילדה הירקנית אין באמת הורים, מתו, או אולי אסיר ונרקומנית, ושסבתא מגדלת אותה. לא חשבה שחשוב לספר לי את ×–×” קודם. נתנה לי להציק לילדה עם "תביאי את ההורים", ולילדה אין הורים. כמו בדיחה: "אמא שלך מנגנת פסנתר מעולה" – "מטומטם, לאמא שלי אין ידיים", רק יותר גרוע.
לא נראה היה לה חשוב לספר את זה למורה לצרפתית, שהייתה בעצם המורה המחליפה אחרי שלוש מורות מחליפות, שכולן באו כי המורה המקורית קיבלה משכורת אבל לא לימדה בשל תשישות נפשית. היא לא חשבה שאני אשאר הרבה, כנראה. ולא רק היא. בשיעור הראשון אמר לי אחד התלמידים, בקול, כולם שמעו, המורה, גם את לא תחזיקי מעמד. כל מי שהיתה לפנייך ברחה מאיתנו. הם באמת היו מפחידים.
איזו יריקה, עד היום אני לא קולטת את זה.

אולי חינוך ×–×” שלא יורקים על הרצפה. אולי חינוך ×–×” שלא מכים את המורה. אולי חינוך ×–×” שלא דוחפים את הראש של מישהו לאסלה, עם או בלי להוריד את המים. אבל גם את ×–×” אף פעם לא לימדו בבית ספר. תמיד ×”×™×” מישהו שהראש שלו ×”×™×” באסלה. אם ×–×” לא ×”×™×” אתם – ניצלתם. אני מכירה מישהו אחד ×›×–×”.
הבעיה עם החינוך היא לא חינוך. ילד שאין לו כלים ללמוד מהבית – סקרנות, עניין – לא ילמד שום דבר בבית ספר, וגם לא הרבה במקומות אחרים. וזה גם לא משנה, ×›×™ כשמדובר בלימודים, החינוך אף פעם לא ×”×™×” להיט. המורות יותר עילגות? לא בטוח, ראו מקרה גיטה וה"טלאות" שלה. וגם אם כן, מה ×–×” משנה. הילד רק ישתלב טוב יותר במרחב.
הבעיה העיקרית היא שהבייביסיטר המכונה "בית ספר" הוא מקום לא בטוח. אולי ×–×” כמו אלימות בתוך המשפחה או הפרעות קשב – תמיד ×”×™×” ורק לא ידענו. לפעמים אני חושבת שמשהו בכל זאת השתנה מאז, שזה לא סתם "פעם ×”×™×” יותר טוב". אולי פעם פחדו קצת יותר מהמורים. מקרי קצה תמיד היו, אבל טווח האמצע ×”×™×” יותר רחב, ולמורים הייתה יותר סמכות. בגלל ×–×” הם יכלו לשמור יותר טוב על הילדים.

ואולי מה שהשתנה ×–×” שפעם לא ידענו כל כך כמה מרוויח מי ולמה. ידענו פחות על כסף, ומורים לא היו הכלומניקים האלה שמרוויחים שקל וחצי. ×”× ×”, ×–×” הכבוד של המורים שהלך לאיבוד. בגללו הגיוני לירוק על הרצפה בכיתה, ×›×™ ברור לגמרי מי בתחתית שרשרת המזון. ×–×” כמו ב"אוז" – עניין של זמן עד שהאסירים יהרגו אותך באיזו התפרעות. הכבוד של המורים לא הלך ×›×™ המורים של היום עילגים, אלא ×›×™ הם מרוויחים קצת, והיום כולם יודעים את ×–×”. כך שבסוף אולי חינוך ×–×” ללמד מה ×–×” סוציאליזם. אבל אף אחד לא יקנה את ×–×”.