ארכיון תגיות: בלוג

מעתה יקרא שמנו: לזרוס

ביום שישי התכנסנו, אני ומיטל, לשדרג את גרסת הוורדפרס של הבלוג. באמצע השדרוג השרת הפסיק להגיב. ארבע שעות אחר כך הוא חזר לחיים, אבל הבלוג לא חזר איתו. אם תהיתם למה אין בלוג ביומיים האחרונים, זו הסיבה. למרבה המזל, ניצן ברומר המלך פתר את הקטסטרופה הזו. הבו לו תשואות.

בינתיים אין עיצוב, והבלוג נראה קצת משונה. אבל יש בלוג. זה מרגיע.

ביום חמישי בערב פרסמתי כאן פוסט, שנעלם אל תהומות השרת לפני שמישהו הספיק ממש להיכנס בי. יש לכם הזדמנות עכשיו.

reclaim the streets

1.
זה פוסט בשבילי. כן, אתם יכולים לקרוא אותו. אתם מוזמנים גם להגיב. אבל לכתוב אותו אתם בהחלט לא יכולים. פשוט לא יכולים.

2.
זה המקום שלי. ושל איתמר, כמובן. נהיו בו כל מיני חוקים. ומניפסטים. ואורחים חשובים. ואירועים. אבל זה המקום שלי. ואם בבית שלי אני לא יכולה להשאיר בחוסר הגיון מוחלט את רוטב היוגורט המדהים במקרר עד שהוא מרקיב ונקרש, ומצחין את כל המקרר ואת כל הבית, אז איפה אוכל? אז זין על חוקי כתיבת הפוסט במקום הזה. המקום שלי.

3.

 

 

 

 

ותודה לפנקס
 
4.
מירנדה ג'ולי היא כל כך מהממת בסרטון הזה שהיא עושה לי חשק לקפוץ ראש לתוך המסך, לאסוף את הביטים שלה מהרשת ולהרכיב אותה מחדש אצלי בבית.

5.
הסרטון הזה הוא גם מקסים. והוא מקסים כי הוא פועל על פי כל חוקי הז'אנר. ובכל זאת, שקרי לחלוטין. מדהים כמה מדויק היא עושה את זה, אה?

6.
וזה מזכיר לי את me you and everyone we know, שזה הסרט שג'ולי כתבה וביימה וגם מככבת בו. בסרט יש את רובי שהוא ילד בן 6, שמצ'טט עם איזו בחורה. הוא לא כל כך יודע לכתוב ובעיקר עושה קופי פייסט. בין היתר הוא מספר לה שם על הפנטזיה שלו לחרבון הדדי נצחי, שבו אני מחרבן לתחת שלך ואתה מחרבן שלי, וכך לעד. הוא עושה זאת בעזרת הציור הצ'אטי המופלא ×”×–×”: ))<>((. 
בעולם שלו זה הגיוני. הוא בן שש. הוא אוהב חרא. בעולם שלה, לעומת זאת, זה לא הגיוני בעליל. ובכל זאת, היא לא מרימה קול זעקה. להיפך, היא מבקשת להיפגש אתו. אלו החוקים בעולם הצ'אט: כל אחד זכאי לפנטזיה שלו. היא מצייתת לחוקים, ובכל זאת עושה מעשה טיפשי לחלוטין.

7.
חוקים הם בעייתים משום שלכאורה מאחורי הציות לחוקים מסתתרים הסדר הטוב והאמת. למעשה, מסתתר שם רק הכאוס שמאפיין גם את העולם נטול החוקים. ולכן, את החוקים צריך לשבור מדי פעם.

8.
אין סיכום. אין תובנה מהפכנית. אין פאנץ' ליין. סוף.

מה הייתי משמיד באינטרנט

האינטרנט, כידוע, מלא בפורנוגרפיה, אבל אני רוצה לדבר איתכם על סוג אחר של אוננות, משחיתת אנרגיה ומשעממת הרבה יותר: בלוגים שמדברים על בלוגים. אין ×–×” סוד, וודאי ידוע לכולכם שלפחות מחצית מהתוכן באינטרנט עוסק בתוכן באינטרנט, במעין מעגל אורובורי של רפרור עצמי. לא שלחשוב על עצמנו מדי פעם ×–×” לא טוב, אבל יש משהו בקליטה עצמית חוזרת חלילה של אמצעי מדיה שעושה צליל צורם. אתם מכירים את ×–×”: ×–×” הצליל החד והמנסר של הפידבק. בכלל, תארו לכם שמספרים לכם שהמציאו משהו חדש, נהדר – נאמר, השמינטרנט – ומה שהדבר הנהדר ×”×–×” עושה ×–×” בעיקר לומר כמה הוא עצמו – כלומר השמינטרנט – נהדר. השמינטרנט מדבר על השמינטרנט. אז בשביל ×–×” היינו צריכים את השמינטרנט?

כי הרבה פעמים נדמה לי שההתלהבות מהאינטרנט ממלאת את רוב האינטרנט, עד שלא נותר ממה באמת להתלהב. בלוגים כותבים על כמה טוב לכתוב בלוגים, בלוגים פופולרים כותבים על איך לכתוב בלוגים פופולרים, בלוגים מלומדים חוקרים בלוגים של ילדים, בלוגים של ילדים לועגים לבלוגים של מלומדים. אם יש משהו שמנע ממני במשך שנים להכנס לעולם המגניב (באמת) של הרשת הוא התחושה הזאת של המאגניבות שעלתה ממנו כצחנה שנישאת למרחוק. האם בשביל זה היינו צריכים את השמינטרנט?

תראו, רפלקסיה היא מהתכונות האנושיות ביותר. לעזאזל, אולי זה מותר האדם וכל זה, כלומר היכולת שלנו לחשוב על עצמנו, ולחשוב על עצמנו חושבים על עצמנו. אבל זהו בדיוק: את זה אנחנו כבר יודעים לעשות. בשביל זה לא היה צריך את האינטרנט. את האינטרנט צריך בשביל הרבה דברים אחרים. לכן חבל למלא אותו בהגיגים על עצמו. זה דבילי כמו למלא שיחת טלפון אך ורק בדיבורים על כמה הקול נשמע צלול וברור, כמו להשתמש במחסן כדי לאחסן ארגזים ריקים, כמו לשחות בבריכה שנמצאת על סיפון של ספינה. בשביל זה היינו צריכים את השמינטרנט?

בסופו של דבר העניין הוא בסך הכל אריסטוטלי למדי: יש להבחין בין הצורה לתוכן. האינטרנט מגניב בצורתו. מה שמגניב בה זה שהיא שימושית לאללה בהבאת רעיונות אישיים ומקוריים למקום פומבי שלכולם יש אליו גישה. אותם רעיונות זה התוכן של האינטרנט. אבל אם אותם רעיונות, שהם התוכן, מתחילים לדבר רק על האינטרנט עצמו, שהוא הצורה, אין בזה שום דבר מגניב. אל תערבבו בין הצורה לתוכן. אל תעשו מהצורה תוכן. תנו לצורה להיות צורה, ומלאו אותה בתוכן שהוא תוכן. כי בשביל לדבר על מדיה לא היינו צריכים עוד מדיה. מקלוהן הצליח לעשות את זה והוא אפילו לא שמע על הרשת. בשביל זה לא היינו צריכים את השמינטרנט.

אני יודע מה אתם חושבים: רגע, אתם אומרים, הרי אתה עצמך מדבר על האינטרנט! אולי תעשה משהו פרודוקטיבי במקום לעסוק באוננות מקוונת? אבל זה העניין: אני מדבר בפאב, על האינטרנט. לא באינטרנט על האינטרנט. פאב ואינטרנט מפרים אחד את השני. הבאת האינטרנט לפאב מעניקה לו דוק של היי-טק, של תחכום, של עדכנות ואצבע-על-הדופקיות. ולו הייתי מדבר על פאב באינטרנט? גם טוב, שכן הייתי מביא אליה קצת קוּליות, קצת חספוס, קצת אנושיות. אבל לשבת בפאב ולדבר על כמה הפאב השכן מגניב או איך לבנות פאב מוצלח או איזה גאג'טים אפשר להוסיף לפאב?!? בשביל זה היינו צריכים את השמינטרנט???

אז איך להרוס את אותם בלוגים שמדברים על בלוגים ואותם אתרים שמדברים על אתרים ואותן רשתות חברתיות שמדברות על רשתות חברתיות? ככה: כידוע, העונש צריך להיות מקביל לפשע. מידה כנגד מידה. בשלב א' אני מציע שכל פעם שנתקל באתר ו/או בלוג שידבר (ולא רק יפנה ללינק) על אתר ו/או בלוג אחר ו/או האינטרנט באופן כללי, ראשית נטקבק בזו הצורה: "אתר זה חוטא בסייבר-אוננות", וניתן לינק לאתר עצמו. כן, לינק של רפרור עצמי, שיוביל את המקליק שוב לאותו אתר. שלב ב' כולל פריצה אל האתר והחלפת כלל הלינקים שבו בלינקים אל עצמו. כלומר כל האתר יתמלא ויסבול מלינקוק עצמי רפלקסיבי בלופ פנימי אינסופי. באם יש הרגשה שבעל האתר לא למד את הלקח, שלב ג' כולל כינויו בשמות גנאי. כינוי בשמות גנאי הוא מסוכן כמובן, אלא אם כן אתה עושה את זה בצורה אנונימית לחלוטין, ובשביל זה היינו צריכים את השמינטרנט.