ארכיון תגיות: בלומסדיי

"וכולם קראו אוה! אוה!"

"מבע משולב" הוא ביטוי קצת צולע, שאמור לתאר מצב שבו שני מבעים מתערבבים זה בזה, עד שכמעט ולא ניתן להפריד ביניהם. פתאום לשון הדובר או סוג הדברים שהוא אומר אינו הולם אותו, ואתה מבין (או, נכון יותר, מניח) שלשונו נטבעה בלשון אחרת, לשון הדמות, למשל, ושתיהן התמזגו למין שפת בבל.

זה ביטוי נוח, אבל איכשהו, כאמור, קצת צולע. הוא מכסה מקרים שבהם מבע אחד (של הדובר, נניח) משתלב לא עם מבע אחר, שנטוע בזמן ובהקשר מסוים, אלא עם לשון אחרת, עם אידיולקט פרטי; הוא מכסה גם מקרים שבהם המבע של הדובר משתלב לא עם לשון, על אוצר המלים, התחביר והמוזרות שלה, אלא עם איזה הלך רוח, שמבע זה מוצא את המלים המתאימות לתארו. וזאת מבלי להזכיר את "נקודת התצפית המשולבת", שכמעט וחופפת לעניין הקודם (הלך הרוח), ושבה הדובר בוחר למסור את הדברים על פי הסדר שבו הדמות מתוודעת אליהם.

ולפעמים אתה מוצא מבע כזה, שאתה בקושי מצליח לסגור אותו בידיים, שאין איך לסדר אותו יפה, ושגורם למוח למתוח שריר. אני אוהב את ג'ויס.

חמוד. ג'ויס (מכאן)

"נאוסיקה", הפרק ה-13 ב"יוליסס", מתרחש על החוף, ומתחיל בפרודיה:

"ערב קיץ החל לאפוף את היקום בחיבוקו המסתורי. הרחק בפאתי מערב נטתה השמש לשקוע ואחרוני הנגוהות של היום בן-החלוף השתהו בחמדה על ים ועל חוף, על הצוק הגא של הואות' היקר והנאמן, השמור כמימים ימימה על חוף המפרץ, על הסלעים עוטי האצות לאורך חוף סנדימאונט, ואחרון אחרון חביב, על הכנסייה השלווה, אשר לרגעים קלח ממנה אל תוך הדממה קול תפילה הנשלחת אליה, היא אשר נוגה אורהּ הטהור הוא משואת-תמיד ללב פליטי-הסערה, מארי, כוכב הים". (תרגמה יפה: יעל רנן)

העניין הוא בזה: "יוליסס" עמוס בפרודיות. אחד הפרקים, "שורי השמש", הוא אפילו שרשרת פרודיות, שעוקבת אחר התפתחות הספרות האנגלית. "נאוסיקה" פשוט יותר, מבחינה זו, כי הוא פרודיה על סגנון ברור אחד, זה של אחת מיס קאמינס, שכתבה את "מדליק הפנסים" וכנראה ספרים נוספים שמעולם לא קראתי. ואפילו לא פרודיה על סגנונה של קאמינס הנ"ל כמו פרודיה על ז'אנר הרומן הרומאנטי.

התאומים הם "חמודים קטנים ומתוקים, אשר פניהם הזורחות שפעו עליזות והתנהגותם שבתה לב כול"; "אידי בורדמן נענעה את התינוק העגלגל בעגלתו, ואותו אדון צעיר געגע בצחוק מרוב חדווה"; "ילדים הם רק ילדים ושני התאומים שלנו אינם חורגים מכלל זהב זה"; וכו' וכו' וכו'.

אלא שכאן, נראה שהפרודיה אינה מנומקת רק בחיבתו של ג'ויס לפרודיות, ובכך שכל פרק בספר מאמץ סגנון שונה מעט, אלא גם בדמויות שמאכלסות את הפרק. על חוף סנדימאונט יושבות שלוש נערות (סיסי קאפרי, אידי בורדמן וגרטי) שני ילדים תאומים (תומי וג'קי קאפרי) ותינוק. הפרק, שמתחיל באקספוזיציה הכללית שצוטטה לעיל, עובר לתאר את השיחה בין הנערות, ומשם מתמקד בגרטי, הנאה בנערות החוף.

אך בעוד המבט מצטמצם והולך, הפרודיה מתחילה לקרטע. סגנון הרומן הרומאנטי נשבר לרגעים, ונעשה למבע משולב עם תודעת אחת הנערות. התחביר המתפתל קורס למשפטים קצרים, קטועים, והדובר, שקודם מסר אקספוזיציה לכל דבר, מתחיל להחסיר אינפורמציה, ולמלא לשונו ב"הוא" ו"הם". ואז שוב הרומן הרומאנטי, ושוב הדובר מלא השראה מחמידותם האינסופית של תומי וג'קי, "שני התאומים שלנו", וכך הלאה עד לגרטי.

כי כאשר גרטי מופיעה (היא אינה מוזכרת עד העמוד השלישי, בערך), פתאום הפרודיה מתחילה להתמזג עם מחשבותיה של גרטי, עד שכמעט ולא ניתן להפריד ביניהם. ופתאום אתה קולט: הפרודיה היתה מבע משולב. אבל לא מבע משולב עם מבע אחר (המונולוג של גרטי), ואפילו לא מבע משולב עם הלך רוח או אידיולקט, אלא מעין מבע משולב עם דבר מה אחר, שקשה לנסח, צורת ראיה, דרך התבוננות על העולם; מבע משולב עם האופן שבו חושבת נערה שקראה יותר מדי מספריה של מיס קאמינס:

"לרגע ישבה דוממת בעיניים מושפלות, נוגות קמעה. היא עמדה להשיב מענה, אך דבר-מה עצר את המלים בעודן על שפתיה. נטייתה הטבעית דחקה בה לומר את אשר על ליבה: הדרת-הכבוד ציוותה עליה להחריש. השפתיים הנאות השתרבטו לרגע, אולם לפתע נשאה את עיניה ופרצה בצחוק קטן ועליז, רענן כבוקר מאי. היא טוב מאוד למה אידי הפוזלת אמרה את זה, היא ידעה בדיוק, זה רק בגלל שהוא כאילו התקרר ביחס אליה אבל בעצם זאת היתה בסך הכל מריבת אוהבים. כמו תמיד העיניים יוצאות לה בגלל שהבחור עם האופניים רוכב תמיד לפני החלון של גרטי".

קשה לדעת מה כאן שייך לגרטי ומה כאן שייך לדובר, שסגנונו משולב ממילא עם המשהו הזה, צורת ראיה, של גרטי. אולי גרטי חושבת על עיניה כ"נוגות קמעה", חושבת כך במפורש, במלים. ואולי גרטי רק יודעת שאם עיניה מושפלות הן יראו "נוגות קמעה". והאם גרטי חושבת על צחוקה כאילו היה "רענן כבוקר מאי" או אולי הדובר מחקה את האופן שבו היא היתה חושבת על צחוקה, לו היתה מקדישה לזה תשומת לב.

***

אבל זה עוד כלום. כי בשלב מסוים גרטי ושאר הנערות רואות איזה איש, לא נאה, שמביט בגרטי, וזרם התודעה של גרטי נעשה מפורש יותר ויותר, ומאיץ יותר ויותר, והאיש וגרטי מתבוננים זה בזה, וגרטי מבינה שהוא מתבונן בה בתשוקה, וברקע יש טקס כנסייתי, שקוטע מפעם לפעם את מחשבותיה, שהאיצו והאיצו, ופתאום יש זיקוקים.

הנערות הולכות לראות את הזיקוקים, וגרטי, שפחות או יותר מבינה שהאיש מאונן (אם כי לא חושבת זאת במפורש), נמתחת לאחור לראות אותם, וחושפת, במודע, יותר מרגליה, עד לתחתונים. והזיקוקים נעשים בהירים יותר, והנערות נאנחות בהנאה, וברור לך כבר שגם האיש. ואז גרטי קמה והולכת, וליאופולד בלום שם לב שהיא צולעת.

זה כבר מטמטם באמת. כי התזמור הנ"ל, והאצת הקצב, מתאימים מאוד לליאופולד בלום, שמאונן בסתר, מתבונן בגרטי, מתקרב לשפיכה. אלא שקשה להניח שמחשבותיה של גרטי היו משולבות עם מחשבותיו של בלום, אפשר רק להניח שגם גרטי התרגשה למדי. ובכל זאת, גם הטקס בכנסיה ליד הגיע לשיאו בדיוק בזמן, וגם הזיקוקים. הקרשצ'נדו, שבו הפרק כתוב, אינו רק קרשצ'נדו של מחשבות, העולם עצמו כבול אליו לבלי התר.

***

במקרה קראתי את "נאוסיקה" שוב, בגלל איזה קורס שלי. ובמקרה גם לא השתתפתי בשיעור, שדיבר על הפרק, כך שהרגשתי נוח לכתוב את הדברים כאן. במקרה אתמול היה בלומסדיי, התאריך שבו מתרחשת עלילת "יוליסס", התאריך שבו, לפני 102 שנה, יצא ג'ויס עם נורה לראשונה. רציתי להעלות את הפוסט אתמול, אבל היה קיץ וחם, והחיים מרים וקשים, ושום דבר לא יוצא כפי שאתה מתכנן.