בקרב הגדול של האצולה השוקעת והבורגנות העולה, ניצבו זו מול זו שתי תפיסות שונות של זהות, שתי דרכים שונות עקרונית לענות לשאלה "מי אני" (וגם – מה שחשוב יותר בנסיבות כאלו, אם לא תמיד – “מי את"): “מה אני" (מלידה) מול "מה אני עושה" (עכשיו). לפי תפיסת הזהות של האצולה, זהות היא מהות, עניין של גורל, ייעוד פנימי ובלתי-משתנה, תפקיד חייך שאפשר לקבל אותו בשמחה או לא, לשחק אותו בחן או לא, אבל לא להחליף אותו. לתפיסת הבורגנות, זהות היא פרוייקט, עניין של בחירה, של כוח-רצון, של יוזמה, של עבודה. שתי התפיסות האלו, גורס הסיפור, ממשיכות ללוות אותנו, כשהן עוטות דמויות שונות, עד עצם היום ×”×–×” (על ×–×” אני אחלוק. תיכף).

אפשר להגיד כאן כל מיני דברים. אני אציין שניים: את ההבדל היסודי ביחס לזמן בין שתי תפיסות הזהות האלו, האופן שבו הזהות האצילית היא עניין שמלווה אותך כל החיים, מלידה ועד קבר, ואילו הזהות הבורגנית היא משהו שקורה עכשיו, כל רגע מחדש; ואת האופן שבו, בהקשר המקורי הזה, הזהות האצילית היא חברתית/שיוכית מובהקת והזהות הבורגנית היא אישית מובהקת. זה ברור, בעצם, הרי הקרב מתחיל מנקודה שבה החברה שייכת לאצילים והבורגנים מנסים להידחף פנימה מן החוץ הגדול.

אבל אנחנו [איך האנחנו ×”×–×” תמיד קופץ עלייך ברגע לא צפוי] – אנחנו חיים בעולם שאחרי הקרב ×”×–×”. ופה דברים כבר עובדים אחרת. עכשיו החברה שייכת לבורגנים, והזהות הבורגנית של “מה אני עושה" היא הזהות החברתית-השיוכית, ולפיכך היא הזהות שמלווה אותך לאורך חייך. לא ללא-שינוי כמו הזהות האצילית, נכון: היא מצטברת – מעשה אחרי מעשה נופל בקול קרקוש לערימה המתגבהת. זהו, גבירותי, עולמו של ×”-CV: מי שאתה ×–×” מה שאתה עושה, מה שתעשה, מה שעשית, מה שצברת, מה שיש לך. לאורך חייך אתה מחפש, בוחר, יוצר לעצמך קבוצות שיוך לפי המעשים האלה: "סטודנט, 30, ספרות, עיתונות, טכנולוגיה.”

בעולם כזה, בהיפוך מוזר, עלתה מנגד תפיסת זהות אישית ששבה למהותנות. השאלה הבסיסית של הפסיכואנליזה ושל עוד הרבה צורות חיפוש זהות אישית היא מי אני 'באמת', מי אני 'עמוק בפנים', מחוץ לכל חברה ולכל מעשה. כך "מה אני" ניצב שוב מול "מה אני עושה". אבל זה לא היפוך מדויק, מכל מיני סיבות. אני אציין שתיים: ראשית, בניגוד ל"מה אני" של האצולה, שהתבטא מאליו וממילא בכל מה שעשית, הזהות האישית הרומנטית זאת מוגדרת על דרך השלילה בדיוק בתור כל מה שאי אפשר להגיע אליו דרך העולם, בתור הלא-מושגת פאר-אקסלנס. שנית, הפעם חלוקת הזמנים היא אחרת. לא עוד "מה שנמשך ללא שינוי כל הזמן" מול "מה שאני עושה עכשיו", אלא "מה שמצטבר לאורך זמן" (הזהות לפי התפיסה הבורגנית-חברתית), מול "מה שנמצא מחוץ לזמן" (הזהות האישית-רומנטית).

אבל מול חוסר הסימטריה ×”×–×” מתבקש לשאול: מה עם זהות שהיא "מה שאני עושה עכשיו”, לא כהמשך של מה שעשיתי קודם אלא בפני עצמו, כחריגה מהעבר או, פשוט, בלי שהעבר ×™×”×™×” רלוונטי? ובכן, כמובן, ידענו הרבה שבחים והשמצות של “מה שאני עושה עכשיו”, היו לנו סארטר, ×’'ון בארת', לוק ריינהרט, וכל מיני זן-בודהיסטים וסתם-בודהיסטים שהוקמו לתחייה והועתקו בחיפזון למדפי סטימצקי כמו מחזה פרינג' מבטיח לווסט-אנד. אבל נדמה לי שבדרך כלל מה שמומשג בדיבור על "מה שאני עושה עכשיו" כחריגה מרצף המעשים המצטברים הוא דווקא ויתור על זהות, העדר זהות, פירוק זהות. אבל מה עם ×–×” שמה שאני עושה עכשיו יכול להיות, פשוט, מי שאני? (הרבה לפני שנולדה הבורגנות אריסטו קרא את הומרוס וכתב ב"פואטיקה" שהאופי של דמות הוא מה שהיא עושה ברגע משבר. אנחנו מסוגלים לחשוב על ×–×” כמעט רק בתור ×–×” שברגע המשבר 'נחשף' האופי 'האמיתי' של הדמות. אבל ×–×” לא מה שאריסטו כתב.) ובכן, את האפשרות הזאת, כך נראה, איבדנו.

אבל אז בלילה בהיר אחד, מתישהו בסוף שנות התשעים, באה הרשת, והולידה מחדש – בגירסא חדשה, לא-הומרית – זהות אישית שהיא "מה שאני" אבל דרך "מה שאני עושה עכשיו". פתאום ×”×™×” מקום שבו יכולנו לחיות בפועל את האני הפנימי שלנו, ×–×” שהוגדר עד ×›×” בדיוק בתור מה שאנחנו לא עושים. פתאום, כך נדמָה לנו, יכולנו, באבחת-הקלדה אחת, לברוא לעצמנו שם ולהיכנס אל israel#, או אל #עשרים-פלוס, ולעשות שם כבתוך עצמנו: בלי שיוך חברתי, בלי גוף, בלי הסטוריה; השאלה היתה רק האם אנחנו שנונים, מצחיקים, חכמים, מעניינים: מי אנחנו באמת, עמוק בפנים אבל עכשיו גם בחוץ, בשורות האלו שעברו מתוך ישותנו הפנימית המרחפת על פני מסך אל ישות מרחפת אחרת, מחוץ לעולם, מחוץ לחיים, בשקל לדקה בבית החשוך והדומם של ההורים שלנו בשתיים בלילה כשכבר היינו אמורים לישון מזמן. מי את ברגעים האלו, בשורות האלו, מעבר לפנים ולשם. מה את עושה עכשיו.

×–×” ×”×™×” אפשרי ×›×™ הרשת היתה אז ארץ-פלאות, או ארץ-זוועות, תלוי את מי שאלת, בכל אופן מקום שנמצא עדיין מחוץ לעולם האמיתי, החברתי, ולמערך העמדות שלו. הרשת היתה צעירה! ×–×” ×”×™×” גיל ההתבגרות של הרשת! והרי גם גיל ההתבגרות של בני אדם הוא בדיוק ×›×–×”. מתבגרים, טוענים בורדייה, וויניקוט, כל מיני זקנים אירופיים חכמים, הם מי שנמצאים במצב חברתי מיוחד, מושהה – מצב שבו החברה מרשה לך להיות מחוץ לעולם האמיתי כלומר החברתי, לא לקחת עדיין עמדה.

תרגיל חשבון קצר:
כמה זמן יש לך אינטרנט? כנראה שבין 10 ל-15 שנים.
כמה זמן נמשך גיל ההתבגרות? לא במובן התיכוניסטי האנגסטי, אלא כמה זמן עובר (או עבר או יעבור) בין הרגע שבו את כבר לא לגמרי ילדה בעיני עצמך וסובבייך ועד לרגע שבו את כבר מבוגרת לגמרי? כנראה שמגיל 10 בערך עד 30 בערך, כלומר בערך 20 שנה.