×”×™×” רגע תרבותי, לפני לא הרבה שנים, שבו מיטב כוכבניות הוליווד יצאו לבלות ללא תחתונים. וכאשר את יוצאת מתוך לימוזינה בשמלה קצרה מאד, הכוריאוגרפיה הנדרשת עלולה לחשוף את איבריך המוצנעים ביותר לעדשותיהם המצפות של הפפראצי. כך יצא שמבול מצולם של ערוות שטף את העיתונות העולמית. המוסדות המכובדים יותר נטו לכסות את הבשר המגולה בעלה תאנה גרפי ×›×–×” או אחר; הבחורים הקריפיים מהאינטרנט, לעומת זאת, ויתרו על היומרה לחלוטין. היכן שפורנו עם חיות וזאטוטים ממתין לנו במטווחי הקלקה יחידה, עוד כוס אחד – גם אם הוא מחובר לפרצוף מפורסם – איננו סיבה להתרגשות.
מטרתה של רשימה זו היא להציע רציונאל המסביר את תופעת היעדר התחתונים. אינני יודע מה עבר בראשן של בריטני או פאריס בשעה שיצאו מאחוזתן, כשרק שוליו הבוגדניים של סטרפלס זעיר מפריד בין המה-שמו שלהן ובין תרבות המערב. אבל מכיוון שהתופעה נמשכה זמן-מה גם אחרי שהעלמה הראשונה נתפסה בקלקלתה, כלומר, מכיוון שאותן נערות פוחזות הבינו היטב את הסיכונים וההשלכות של חוסר-בתחתונים, הרי שדבקותן בבחירה האופנתית הזו מילאה פונקציה נפשית או חברתית מסוימת. מהי, אם כן, הפונקציה הזו?
ראשית חכמה, הבה נבחן את הנפשות הפועלות. בריטני ספירס, לינדזי לוהאן, פאריס הילטון. שלוש נשים צעירות, שעיקר פרסומן בה להן, על אף קריירות משחק ושירה ענפות, מחיי האישות הקטסטרופליים שלהן. אין אספקט בחיי הפרט של שלוש המוסקיטריות שלא נבחן לעומקו בשורה של פרסומים צהובים פחות או יותר – ממשקלן, דרך הרגלי הצריכה שלהן ועד העדפותיהן המיניות. במילים אחרות, התקשורת ניסתה לפקח, באמצעות מצלמות הפפראצי, על מה שנכנס אל ויוצא מ- הגוף של בריטני, לינדזי ופאריס. הרי לכם ביו-פוליטיקה ללא ממשלות וללא נתינים; גוברנמנטליות של מדורי רכילות, משטרות אופנה  וארמון הבדולח האינסופי של הרשת.
הסלב הוא אדם שפרטיותו היא, מניה וביה, ציבורית. ומכיוון שמערכת היחסים בין הסלב וקהלו היא אופטית מעיקרה, גופו הופך להיות שדה מערכה ציבורי שמעליו כוחות שונים ומשונים מנסים לקבוע את משמעותו (כלומר, את ערכו הסימבולי) של הסלב.
טענתי העיקרית, אם כן, היא שהכוס החשוף של הכוכבניות הצעירות הוא קריאת תיגר על מידת מעורבות התקשורת בחייהן. התקשורת מנסה לבסס רגולציה של מה שנכנס ויוצא אל הגוף של בריטני ולכן המחווה הנגדית היחידה היא לא לנסות ולהסתתר (מהלך חסר פשר במסגרת שיח רואה-כול) אלא להציג לראווה את מה שהתקשורת המכובדת אינה יכולה להרשות לעצמה להראות. עלינו לזכור שלצד ההנאה הבלתי מרוסנת מסבלן של נסיכות הפופ, נוצר שיח פטרנליסטי (שלא לומר, מטרנליסטי) שהצדיק את ההתעניינות הסליזית בקריסתן של העלמות מהוליווד כדאגה אותנטית לשלומן. לכן, פרסום המכבד את עצמו לא יכול להראות לצופיו את הואגינה המפורשת של לינדזי, לא רק משום שמדובר במוסד בעל מוניטין, אלא גם משום שהחשיפה הבלתי פוסקת של חיי הסלב לא נועדה לספק אי אילו יצרים נלוזים, אלא לאפשר לקוראים לעקוב, כסוסי ציפורניים וספוקי ידיים, אחרי מצבה הפסיכוסומאטי של אלילתם האהובה. במילים אחרות, הכוכבניות חושפות את כוסן, בדיוק משום שחשיפת יתר כזו תאלץ את התקשורת המיינסטרימית להציב גבולות לכיסוי (כלומר, לחישוף) של חייהן. הרי לכן דרך מבריקה לתבוע מחדש בעלות פרטית על גוף ציבורי.
כמובן, כל התופעה מתחננת לטיפול ×–'×™×–'יקאני: אל לנו להתעלם מן הפן המיני הבוטה שבהצעת הכוס לעיני הקוראים. מדובר, בעליל, בהזמנה בוטה לחדירה אופטו-פאלית מין הדרגה האינטימית ביותר. אלא שנדמה שהמציצן מאבד משהו מן ההנאה ברגע שהאובייקט הנצפית נעשית מודעת להיותה נצפית ומציעה את עצמה לצופה; מאזן הכוח משתנה והמציצן הופך מרואה-ואינו-נראה למשתתף פעיל – ולכן פגיע – בשדה המערכה. יש גם לומר משהו על הכוס כעל הממשי העודף, הדבר שאנחנו נהנים לראות בעיני רוחנו, אולם נוכחותו הממשית, המגולה והמגולחת, דוחה אותנו ומבטלת את ההנאה המינית שבהצצה [הכנס כאן רפרנס ל"חלון אחורי"].
לבסוף, קוראות וקוראים, עלינו לשאול, האם מדובר במהלך "פמיניסטי"? אני מעדיף להשאיר שאלה זו ללא תשובה מוחלטת. אין ספק שאפשר ל"קרוא" את חשיפת הכוס ×›"פרטיקת" "התנגדות" "חתרנית" (אלוהים, כמה שהז'רגון ×”×–×” ×¢×™×™×£), אלא, וזו כבר תחושה סובייקטיבית, שהמהלך ×”×–×” מדיף ריח חמוץ של ייאוש ודחיקה אל הקיר. אחד הדברות הפמיניסטיים העיקריים הוא "האישי הוא פוליטי". אלא שהפמיניסטיות לא המציאו את הדיבר ×”×–×”; הוא נוכח כבר בזרמים הביו-פוליטיים שעיצבו את המודרנה; הפמיניזם, במידה רבה, השתמש בעניין ההולך וגובר של מערכות מדינתיות ועסקיות בגוף – כמשאב פוליטי וכלכלי – על מנת לקצור דיווידנדים פוליטיים-כלכליים (לא שיש משהו רע בזה). אבל הבאק-לש הוא בלתי נמנע: אם האישי הוא פוליטי, הגוף, ובמיוחד איברי הרבייה שלו, יהפכו לעניין ציבורי. ייתכן שמבחינת נשים מסוימות, מדובר במחיר ששווה לשלמו; ייתכן שהפיכת הגוף למתחם ציבורי הייתה מתרחשת בכל מקרה והדיווידנדים – כמו חופשות לידה קבועות בחוק – הם בבחינת רווח טהור. אבל אם במערך התרבותי הנוכחי האופציה היחידה של נערות צעירות לשליטה בגופן היא חשיפת-יתר (או הטלת מום, ראו ערך ×”-cutters), אולי ראוי לבחון ברצינות ביסוס מחדש של ההבחנה בין הספרה הפרטית והציבורית, לא כניסיון לדה-פוליטיזציה של האישי, אלא כמהלך פוליטי לעילא שמטרתו יצירת מרחבים שבהם השליטה בגוף חוזרת לידי מי ששוכן בו.