הפוסט של אתמול, על אם תרצו, הכעיס אותי מאד, כי הוא היה שובניסטי במובן הכי בסיסי, והגעיל אותי, כי הייתה עליו קארמה רעה כל כך שלדעתי לא נראתה פה מעולם, והתמיה אותי, כי יש כל כך הרבה דברים רעים לגיטימיים שאפשר להגיד על החבורה הזו שאני לא מבינה למה לרדת לגובה הזה.
בכל אופן, זה היה שם, בראש הבלוג שלי, ולא יכולתי ולא רציתי למחוק את זה, כי אנחנו לא עושים דברים כאלה וכי זה היה סתם משאיר חור על הקיר בצורה שלו, אז החלטתי לכתוב פוסט שידחוק את הפוסט על אם תרצו מראש העמוד, ואולי אפילו מהדיון במקום הזה, וככה אני אוכל להחזיר לעצמי את הרחובות.
רציתי לכתוב אותו פה לפני כמה ימים והתביישתי, כי חשבתי לעצמי מה אני מטרידה אותם עכשיו עם מוזיאונים כשהארץ בוערת. ובכן, הארץ אף פעם לא מספיק בוערת כדי להצדיק דיון פוליטי במיטתו של השכן.
תנו לי בבקשה מוזיקה של מכונת אריגה!

 

טיול במוזיאון הטכני – כותרת שנייה

ב-1625 הזמין המלך השוודי מוכה הגאווה גוסטב אדולף סירה גדולה במיוחד, שעימה יוכל להפליג בימים ולהוכיח את עליונותו. זו הייתה הסירה עם עוצמת האש הגדולה ביותר שנראתה עד אז וכללה 64 תותחים ימיים, קישוטים מלכותיים מצופי זהב, ואין ספור מפרשים. הסירה, שנקראה ואסה, יצאה לדרכה ב-10 באוגוסט 1628, לאחר טקס רב רושם. פחות ממייל ימי לאחר מכן הסירה טבעה לעיני עשרות המוזמנים המכובדים. היא הייתה כל כך גדולה וכבדה שלא הצליחו למשות אותה במשך כמה מאות שנים. עד שב-1961 אנדרס פרנצן הצליח לעשות זאת. מייד לאחר מכן התחילו בשיפוצה, והיום יש לה מוזיאון משלה. במוזיאון הטכני בברלין יש דגם מוקטן שלה.

 

כל כך מגניב, שאתם לא מאמינים (צילום: wasadream)

פרחים מברזל שבעזרתם עשו פעם הטבעות על בגדים. מכונת אריגה שיוצרת חוטים בצבעים שונים, שאותה מפעילה המדגימה.
תחנת קשבים שבעזרתה היו מאזינים פעם, ואולי גם היום, לתחנות רדיו בכל העולם, והציבור מוזמן להקיש על המסך שעליו מצוייר גלובוס, ולהקשיב לתחנות מכל העולם.
קרון של רכבת מהמאה ה-19, כולל הקישוטים של המחלקה הראשונה, המזוודות של המחלקה השנייה וספסלי העץ הפשוטים של המחלקה האחרונה, בו יכולים כולם לשבת.
יציקת גומי של מחשב, מדפסת, מצלמה ומסור שעליהן יכול הציבור ללחוץ, כדי לשמוע איך עושה "עיבוד נתונים", "הדפסת ספר", "צילום" ו"נגריה", בהתאמה. וכן, אפשר ללחוץ על כולם ביחד ולנגן את הסימפוניה האורבנית השלמה.
דגם מוקטן של מטוס שתלוי מהאוויר.
קמרה אובסקורה.

כל אלו נמצאים במוזיאון הטכני בברלין, שמסביר את הכל. כל מה שאפשר לדעת על איך פועלות טכנולוגיות בעולם נמצא שם. ואני מדברת על כל הטכנולוגיות: אניות, מטוסים, רכבות, ייצור נייר, ייצור טקסטיל, ייצור תכשיטים, צילום, צילום תמונות נעות, טלוויזיה, רדיו, ייצור רדיו ומכוניות.
אבל לא סתם תלוי על הקיר. נמצא בחלל. אפשר להקיף אותו. אפשר להקשיב לו. אפשר להעריך את גודלו. אפשר ללחוץ על כל מיני כפתורים. אפשר ללחוץ על מסכים שמסבירים דברים לעומק. אפשר לשבת רגע בתוכו ולראות איך זה מרגיש. כל כך הרבה הרפתקאות אפשרויות במוזיאון.
וזה גרם לי לחשוב על מוזיאונים. על כמה שאני אוהבת אותם. על כמה שתמיד יש בהם את הפוטנציאל לפוצץ לך את המוח. כי יש בהם שילוב מדהים של ידע ושל מנוחה ושל מסדרונות חשוכים ושל מסדרונות מוארים ונותנים כבוד לכל פרט ולכל משיחת מכחול, ואפשר ללמוד שם, ואפשר סתם להסתכל, ואפשר להשתעמם, ואפשר להתרגש, ואפשר לקבל השראה, ואפשר לעשת סיבוב מהיר וללכת.

הגרמופון של היטלר. סתם, נו. (צילום: sheeppurple)

וזה גרם לי לחשוב על תל אביב. ועל חולדאי. על זה שכועסים עליו שהוא סוגר פאבים בשביל מתחמי בילוי. על זה שהוא לא משקיע בתרבות ואמנות בעיר. על זה שהוא חונק כל אפשרות ליצירתיות בעיר הזאת. ועל ראש עיריית חולון. שנתן את ידו ואת תקציבו להקמת מוזיאון העיצוב המהמם ומוזיאון הקומיקס ועוד מוזיאונים שבטח אני לא מכירה.
וחשבתי לי שאולי מוזיאונים הם סימן. מוזיאונים הם המיינסטרים המכובד. מוזיאונים כאלו מתוקצבים על ידי העירייה ומנוהלים על ידי אנשים רבי שם ומעמד, והם יוצרים מרחב ונוכחות לתרבות ולאמנות. בתוך המרחב הזה אנשים יכולים למצוא מקום לנשום בו אוויר עם מעט שאר רוח. בשולי המרחב הזה חיים אמנים ואנשי תרבות ששוליים זה הקטע שלהם. קצת אחרי השוליים של המרחב הזה נמצאים אנשים שרוצים להגיע למרחב הזה, ובמהלך הניסיון שלהם להגיע אליו עושים דברים נפלאים.
וזה העציב אותי. אני אוהבת את תל אביב.

או: אשליות של פרספקטיבה שארכיטקטורה יוצרת

1.

במאמרו "אבל ומלנכוליה" מפריד פרויד בין שני סוגים של התאבלות: ההתאבלות הרצויה, וההתאבלות שאינה רצויה, זו שאלו שמבצעים אותה "חשודים בעינינו כבעלי רגישות חולנית" (חולה על היופימיזמים של פרויד).

אם נשרטט זאת באופן גס, בתהליך האבל הרצוי, המתאבל עובר תהליך כלשהו ביחסיו עם המת. בתהליך הזה, המת הופך מסובייקט לאובייקט. כלומר, מאדם שמולו המתאבל מכונן את עצמו לאובייקט בלבד. במצב הלא רצוי, לעומת זאת, המתאבל אינו מצליח להפוך את הסובייקט המת לאובייקט, והוא ממשיך לנהל אתו מערכת יחסים ולהשקיע בו ליבידו. למצב הזה קורא פרויד מלנכוליה.

אפשר כמובן להתווכח עם פרויד על ההבדל בין מצוי (מה שהוא טוען שהוא מתאר) לבין רצוי (מה שמבקרים רבים, מכל מיני כיוונים, אומרים שהוא מתאר), כמו גם על המחשבה שיש איזה תהליך מוגדר ולינארי בעל גבולות סופיים. אבל נניח לזה כרגע. ניקח לעניינו את האבל התקין מצד אחד ואת המלנכוליה מן הצד השני.

2.

המוזיאון היהודי בברלין, בעיצובו של דניאל ליבסקינד, הוא מוזיאון מונומנטלי. הכל בו בנוי ממטאפורות גדולות מהחיים. שלוש דוגמאות:

1.ליבסקינד צייר על מפת ברלין את האיזורים בהם חיו יהודים. לקח את השרטוט הכללי של הבניין, דימה אותו למפת ברלין, ושרטט בו את ה"חלל" של היהודים. כלומר, יצר חורים במקומות שבהם גרו פעם יהודים ואינם עוד. בחורים שם ליבסקינד חלונות. והנה לנו מטאפורה נאה: היהודים המתים מאירים את המוזיאון שמנציח אותם.

במותם,כמו שאומרים, ציוו לנו את אור היום. (צילום: המוזיאון היהודי)

2. ההולך במוזיאון מטייל לאורך שלושה צירים: ציר ההמשכיות, ציר ההגירה וציר השואה. וכל מילה נוספת מיותרת.

3.בחצר המוזיאון נמצא גן הגירוש. בגן יש 48 ( נו, באמת!) עמודי בטון ובהם צומחים עצי זית (נו, באמת 2!). העניין הוא שהעמודים אינם ממש אנכיים לרצפה, וכך, כשאתה הולך בגן, אתה מרגיש תחושה של שיפוע. השיפוע, ילדים, הוא מה שחש העקור מביתו, המגורש, הנע ונד. אין לו אחיזה יציבה בקרקע. כל שיש לו הוא להביט אל השמיים ולחלום על היום בו יוכל סוף סוף לנטוע עץ זית.

חייבים, אבל ממש, להפסיק עם עצי הזית. זה כל כך בריסטול שחור עם טוש זהב (צילום: המוזיאון היהודי)

3.

ברובע היהודי הישן בברלין, בגרוסהמבורגר שטראסה, ניצב בניין דירות שנהרס בהפצצה אווירית בפברואר 1945. בשנת 1990 ביצעו האמן הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי והסטודנטים שלו מחקר על האתר, ומצאו כי בבניין התגוררו יהודים. הם החליטו להנציח את "החלל". הם הותירו את המקום כבניין דירות רגיל למראה עם שלוש "כניסות". "הכניסה" האמצעית גולחה, והותירה רק לבנים שבורות בדפנותיה. החלל וההרס. כל שנותר הוא שלטים על דפנות ה"כניסות" הקיימות ועליהם שמות המשפחות שהתגוררו בבניין.

מלבד זאת, בברלין כולה יש לוחות קטנים מוזהבים על המדרכה לפני בניינים מסויימים. הרוכן אל הרצפה ומנסה לקרוא, מגלה כי מדובר בלוחות שמנציחים יהודים שפעם התגוררו באותו בניין, ונספו. שם, תאריך לידה, תאריך גירוש, תאריך מוות. עשרות. ואולי מאות. בכל העיר.

 

4.

מה ההבדל בין המוזיאון המונומנטלי של ליבסקינד לבין "הבניין הנעדר" של בולטנסקי ולוחות ההנצחה?

הראשון הוא מקום של אבל "תקין" ו"מסודר". מקום קבוע שמייצר אובייקט. היהודים המתים תחומים בו ואינם מציקים לנו עוד. נבוא, ולא נשכח. נבוא, ונפנים את הלקחים שהמטאפורות הארכיטקטוניות מורות לנו להפנים. נבוא, פעם בשנה, פעם בשנתיים, שש פעמים בשנה, ונמלא את חובנו להנצחה ולזיכרון.

השני, לעומת זאת, מייצר מלנכוליה. זה איננו עוד מקדש מקובע שמייצר אובייקט רחוק. הילדים הולכים על לוחות ההנצחה ושואלים: אמא, מה יש פה? הבניין המת מייצר חלל אמיתי ברחוב. ממש מעל בית הקפה שבו שותים את משקה הבוקר. אלו שכבר אינם, נוכחים. היהודים המתים הם סובייקט שמתערבב ומטמיע את חותמו ברקמת העיר המתחדשת.

5.

כשהיינו בברלין, טיילנו במקומות האלו עם דיטה, חברה של ההורים שלי ובעלת עוד כל מיני תארים מקצועיים שקשורים למערכת החינוך הישראלית. והיא אמרה לי שכל הזמן לא מניחה לה השאלה איך אנחנו ננציח את הפשעים שלנו. בסדר, יעברו חמישים שנה, מאה שנה, אבל מתישהו אנחנו נצטרך להכיר במעשים שלנו ולהצטער עליהם. איך אנחנו נעשה את זה?

ובכן, דיטה, אין לי מושג. אבל אני מקווה מאד שאנחנו נשכיל לייצר מלנכוליה. לוחות מוזהבים ביפו ובור ענקי במרכז אוניברסיטת תל אביב, בין גילמן לסוראסקי.

6.

מלבד זאת, אני סבורה שמשרד החינוך צריך להעביר את הכסף שהבטיח לנכים. באמת!