ארכיון תגיות: גונתר פון האגנס

בוחן כליות ולב

מתוך התערוכה. ויקיפדיה בגיליוטינה נעשה שימוש עד ה-10 בספטמבר, 1977, לביתור צוואר חמידה דג'אנובי. דג'אנובי, שהיגר לצרפת מתוניס, הוצא להורג במרסיי על שרצח ועינה את אליזבת בוקט בת ה-21, לאחר שהתלוננה כי ניסה להזנותה בכפיה. דג'אנובי הוצא להורג על ידי מרסל שבלייר, תליינה הראשי האחרון של צרפת, שירש את תפקידו מאנדרה אוברכט ב-1976, והחזיק בו עד 1981, אז בוטל עונש המוות בהוראת הנשיא. מאז שהחל לעבוד ב-1958, ביצע שבלייר כ-40 הוצאות להורג, אך בתפקיד התליין הראשי הרג רק שני בני אדם, האחד דג'אנובי, והשני ג'רום קריין, שהוצא להורג באותה שנה על רצח ואונס של ילדה בת שמונה.

*

"עולמות הגוף" (בגרמנית: Körperwelten), תערוכת הגופות של גונתר פון האגנס, משתבחת בערכה החינוכי. פון האגנס, מומחה גרמני לאנטומיה, פיתח תהליך מיוחד שנקרא "פלסטיזציה". זו, לדבריו, "חושפת את היופי החבוי מתחת לעור, ומנציחה אותו במרחב החמקמק שבין המוות לריקבון". הגופות עוברות חניטה באמצעות פורמלהיד, החלפת הנוזלים והשומנים באצטון, החלפת האצטון בחומר פלסטי נוזלי, והקשיית הגופה. 1,500 שעות עבודה, כשנת עבודה לגופה. ×›-20 גופות. 19 גברים. אישה אחת.

*

הלכנו לראות גופות. רכבת עד חיפה, כרטיס במחיר מופקע, מוזיאון "מדעטק" (המגוחך להפליא, כשלעצמו). רצינו לראות גופות. אני אפילו לא בטוח למה. אבל דמיינו את עולם הגופות של פון האגנס, וציפינו לקרירות מדעית ודקה, לריח פורמלין, לגועל נשלט. לא היינו לבד, אני מניח. התערוכה פופולרית. היא מציגה מאז 95', ויש לה כבר תערוכות בת שמשוטטות בעולם וגורמות לסנסציות קלושות בעיתונים המקומיים. לפני שנכנסנו, התערוכה הזו הרגישה קצת כמו סוכריות אומץ. הסוכריות החמוצות ההן מהילדות, שצריך להחזיק בפה ולעוות פנים, ולחוש את הרוק נקווה מתחת ללשון עד שזה נהיה נסבל.

*

"הפלה ארוכה" היא שיטת תלייה שפותחה באמצע המאה ה-19. היא הונהגה בבריטניה, מספרת ויקיפדיה, רק ב-1872, על ידי התליין ויליאם מרווד. מרווד הבין שדרושה אנרגיה של 1710 ג'אול בכדי לשבור מפרקת של אדם. באמצעות ניסוי וטעייה גילה מרווד שעל מנת לשבור את מפרקתו של אדם, צריך להפיל אותו ממרחק התלוי במשקלו ובמצבו הבריאותי. ניתן לחשב זאת. הנוסחה נראית כך:

אבל לתליינים היתה טבלה מוכנה.

*

תמיד טוב לזכור את יחידת הלמות של צה"ל. במלחמת לבנון השניה, צה"ל הוציא מהארון יחידה על טהרת הלמות, שהעניקה כמה דקות חסד לכל קורא עיתון. יחידת הלמות חשובה, משום שהיא לא יכולה להתקיים לבד. מערכת שלמה מאפשרת אותה. יש את הוגה הרעיון, יש את מאשריו; יש את האיש שנשלח לדרום אמריקה, ובדק את האופציה, יש את אלו שחישבו כיצד לייבא ×”× ×” למות; יש אפסנאי למות ראשי, יש תג ליחידה. יחידת הלמות היא כלל אצבע טוב לחיים – דבר לא מתקיים בוואקום.

*

"עולמות הגוף" אינה תערוכה על מוות, למרות שמוות הוא האטרקציה העיקרית בה. היא לא היתה זוכה לפופולריות הזו לו היה בה רק שחזור מדויק של גוף האדם, שהרי תערוכות כאלה התקיימו כבר. התערוכה היא תירוץ לראות גופות, ויש בכך צורך בחברה סטרילית כשלנו, שבה על אריזת שניצלים מוקפאים מצוירת תרנגולת מחייכת. אתה רוצה לעמוד מול גופה, ולנחש את האדם שהיתה קודם. אתה רוצה להביט במבקרים, ולנחש את שמתחת לעור.

ובמובנים רבים, התערוכה מקיימת את מה שהיא מבטיחה. יש גופות ופלסטיזציה. במיכלי זכוכית מונחים חלקי אדם, ולידם הסבר מילוני על דף לבן, מקופל לשניים. במסדרון מונחים עוברים קטנים, מפוזרים על ציר נרטיבי-רפואי, לפי הזמן ששהו ברחם. בתוך מיכל זכוכית מונח זין מחולק לשניים, אשכים, כּוּס. מצעד של בני-עשרה עובר בין הגופות, ועושה איכס. הכל שם.

אבל קל לשכוח שאלו גופות. גופת אישה, האישה היחידה, עומדת על חבל מתוח, זרועותיה מונפות מעלה. היא מחזיקה את איבריה הפנימיים – ריאות, לב, מעי. לצד הגופה שלט קטן, ובו הכותרת "הלוליינית". שתי גופות אחרות מוצבות ככדורגלנים, כולל הכדור. שלוש גופות יושבות בשולחן עגול, משחקות פוקר. אחת הגופות רכונה לאחור, רגלה נמתחת קדימה, לעבר גופה אחרת. בין אצבעות הרגליים מוחזק קלף. כמו ציור הכלבים ההוא.

בכניסה לתערוכה נכתב שכל הגופות הושגו ממתנדבים ("בניגוד לתערוכות אחרות, שגופות רבות בהן הגיעו מסין, ומקורן מפוקפק ומעלה שאלות אתיות"). "האנשים המרשימים האלו" תרמו את גופם למען השכלת המין האנושי. ספק אם הם ידעו שגופתם תרמה בפוקר עד שארית פיחלוצה.

*

הציורים המדיאוולים ההם, אני חושב, נראו כנים יותר. האלגוריה ברורה, מוחצנת. מלך ושלד, חתונה ושלד. אבל זה לא כך, איכשהו, ב"עולמות הגוף". למרות שאלו הגופות עצמן שמתחזות לנגן גיטרה, לשחקן טניס. התנוחות המגוחכות, הקונבנציונליות, מזכירות יותר ספר אנטומיה לילדים. יקראו לו "נפלאות הגוף", וחלק מהדפים יתקפלו החוצה, לאוריגמי תלת-מימדי.

*

על הקירות, בין הגופות, יש שלטים גדולים. אנשים מחייכים מצולמים בשחור לבן רך, כמו פרסומת לקופת חולים או ליוגורט; אנשים אחרים מצולמים בצבעים עזים, צבעי נשיונל ג'אוגרפיק. הטקסטים פשוטים מאוד: יפי הנשימה, יפי הזיקנה, יפי החיים.

גונתר נגע במוות, ונבהל. אז הוא עשה פלסטיזציה לתערוכה. זו תערוכה על חיים, והיא אינה מצויה ב"מרחב החמקמק שבין מוות לריקבון", אלא במרחב הברור, הגס, שבין החיים לחיים. הגופות יפות כולן. השומן נחתך החוצה. הרקב נצבע בצבעי שרירים, שנוכל להבחין במערכת המופלאה של הגוף. לכן השלטים, כדי לאפשר לתערוכה הזו להתקיים, שנוכל לראות גופות ולא לחוש בכך בכלל. השלטים הם פיצוי, אבל אין בהם צורך. תנוחות ה"ספורטאי" וה"לוליינית" וה"אצן" עושות את העבודה לבד. הגופה הופכת לגוף, ותראו איזה גוף מדהים, לעזאזל.

אני חושב שזה היה מעליב. מעליב באותו אופן שמעליב לקרוא עיתון יומי בישראל, עם הכותרות הגדולות והאינפוגרפיקה הצבעונית. וזה היה גם מעניין, בדרך אחרת לגמרי מכפי שהתכוון גונתר, יותר כמו יחידת הלמות של צה"ל. לא התערוכה, אלא התרבות שיצקה לה צורה, שאפשרה אותה כך, ורק כך.

באחד ממיכלי הזכוכית מונחות ריאות. ריאה של אדם בריא, ולידה ריאה של מעשן. שלט גדול על הקיר מספר על סכנות העישון. אתה עלול למות.