סיכות ביטחון ועניבות
בספרו היפה והכיפי מאד לקריאה "תת תרבות פאנק" (תרגום: רונה כהן, הוצאת רסלינג) מנתח דיק הבידג' את תופעת התת- תרבויות שצמחו בבריטניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מדבר בעיקר על תת-תרבויות מובחנות מבחינה סטייליסטית כמו מודס (קיצור של מודרניסטים), טדי בויז, סקינהדס, גלאם רוק וכמובן הפאנק, שכל אחת מהן פיתחה סממנים חיצוניים ברורים, שנועדו להבהיר את האופן שבו חבריה מתנגדים להגמוניה השלטת, סימנים אשר יש להם יחסי הזנה הדדיים עם המוזיקה השולטת בסצינה. הגלאם רוק עם הנצנצים והמיניות המעורפלת, המודס עם העניבות והסגנון הבריטי המוגזם שעיקר את הנימוס מתוכן, והפאנק עם סיכות הביטחון, המוזיקה האלימה וההתנהגות האינפנטילית, אשר זעק את חוסר התוחלת שבקיום לשמיים.
לטענת הבידג', זהו התהליך שקורה עם תת-תרבויות מרהיבות עין (כפי שמכנה זאת הספר בעברית. תרגום של מה, אני תוהה):
1.    השכבות החלשות נתקלות בקשיי היום-יום ובריחוק מן ההגמוניה. ברקע, האינטרפלציה של אלתוסר ותודעת המעמד של מרקס.
2.    הצעירים רואים את הוריהם נאבקים בלי להוציא ×”×’×”, והם רוצים לצעוק את הבעיות שלהם.
3.    הצעירים מפתחים סימנים מחתרתיים אשר מבטאים את השונות ואת החתרנות שלהם. ברקע, המיתוסים של בארט ושרירותיות הסימן של דה-סוסייר.
4.    הצעירים הלבנים נתקלים בצעירים השחורים, אשר החתרנות שלהם היא בעלת זיקה הסטורית ברורה הרבה יותר, ואשר החתרנות שלהם נתמכת בחלקה על ידי דור ההורים, ששותפים לטקסים דתיים-חברתיים של געגוע למולדת השחורה.
5.    הצעירים הלבנים מכניסים אלמנטים שחורים לתוך ההתנגדות שלהם, ומפתחים "אתניות לבנה".
6.    התקשורת מגלה את תת התרבות. היא מגיבה באחד משני האופנים הבאים: אוי ואבוי, הם יורקים בשדה התעופה, עוד מעט הם ירצחו לנו את הילדים החמודים שלנו. או. תראו איזה משונים הם, הם לובשים סיכת ביטחון באף.
7.    תת התרבות מתרחבת. הסימנים אשר היו ברורים לכל אחד מחברי תת-התרבות כאשר הייתה קטנה, הופכים למתווכי תקשורת עבור מספר גדל והולך של חברים בתת-התרבות.
8.    נציג בולט של תת-התרבות מגיע לתקשורת. מתעוררת שערורייה מוסרית. (בהקשר ×”×–×”, דבורי שלח לי לינק מהמם, של איגי פופ עושה שערוריה מוסרית זוטא, באמצעים שהיום אפילו לא היו זוכים להרמת גבה)
9.    הסימנים המזהים של תת-התרבות הופכים למוצרי צריכה. למשל, דוגמניות בחצאיות מיני עם סיכות ביטחון ובגרביוני רשת מתחילים להופיע על מסלולי האופנה.
10.    התקשורת מתחילה לדווח על האנושיות של חברי התת-תרבות.
11.    הסגנון מעוקר מהחתרנות שלו, וההגמוניה שבה בשלום לבסיסה.
אפשר לטעון כל מיני דברים נגד התיאור הזה. הוא מתעלם מנשים, יאמרו הפמיניסטיות המרירות. הוא מניח הבדל ברור בין סגנון עם תוכן לבין סגנון מעוקר, יאמרו הפוסט-מודרניסטיים הנודניקים. הוא מתעלם מסממני המיניות הבוטים של תת-התרבות יאמרו חוקרי הקוויריות, בעודם מנדנדים את הדילדו על חגורתם לכאן ולכאן. אבל בסך הכל, זהו תיאור יפה על האופן שבו ההגמוניה מנכסת לעצמה ובולעת את ניסיונות החתרנות.

תת תרבויות (מודס)

אינטרנט איז פאן
לפי הסימנים המזהים של הבידג', האינטרנט הוא סוג של תת-תרבות.
יש את התגובה התקשורתית:
1.    צעירה התלוצצה עם ערבי בצ'אט וקיפחה את ×—×™×™×”. כולם מכירים את סוג הכותרות ×”×–×”, שגורם לכל כתבי הטכנולוגיה בעולם לחפש את החתול הקרוב כדי להוציא עליו עצבים. זהו סוג הכותרות שכולא יחד את החברים בקהילת האינטרנט, בדומה לדיווחים על מהומות שחוללו המודס בשכונה בלונדון, ומזהיר מפני הפריצות המוסרית שמתחוללת שם, במועדונים האפלים.
2.    באיביי מוכרים את פתח תקווה. לתת-תרבות יש הומור, וההומור ×”×–×” משתמש בקונבנציות הידועות לכל חברי תת-התרבות כדי ליצור ×”×’×—×›×”. כאשר התקשורת, ברגליה הגסות וחסרות החן, מנסה לדרוך בתוך תת-התרבות, הרבה פעמים היא דומה לסבתא שמנסה לרקוד אלקטרו בחתונה. היא חסרת כל יכולת להבין את המסרים המתאימים ולשכפל אותם. ×–×” דומה לכתבות על "תראו איזה משונים הפאנקיסטים, יש להם שיער סגול", שהבידג' מדבר עליהם.
אבל לכאורה האינטרנט חסר את אלמנט הסטייל הייחודי שאופייני לתת-התרבות. אלא אם כן לוקחים את הזעקה של ראשית האינטרנט "הוריי, אין לי זהות קבועה ואין לי גוף קבוע" בחשבון, ומגלים כי חוסר הסטייל הוא אלמנט מכוון ומרכזי בהבנייה של תת התרבות האינטרנט.

זה דבר כל כך אדיוטי וכיפי (גלאם רוק)

מלונקקות
כולם מדברים על הסדרה החדשה של הוט: מחוברות. אורי אמר לי שזה ניסיון מעניין בכוח של המצלמה. זוש כתבה על זה שכולן שם נראות אותו דבר. וצביקה כתב על החשיפה, שמבוססת על זה שלכולנו יש את אותו פטנט.
ולדעתי, מחוברות זה אינטרנט. אנשים שלא נמצאים באינטרנט יכולים לתהות על החשיפה, ועל זרוב שמדברת על התנוחות בחיי המין שלה, אבל כל מי שקרא בלוג אישי בחיים שלו, יודע שאלו בדיוק החומרים ממנו הוא עשוי: הבדידות, האינטימיות, מין, מריבות עם בן הזוג, השאיפות, והחיים האלו, שעוברים יומיום, לאט לאט, ומביאים איתם את כל הפיכסה.
הצילום הוא סוג הצילום שהאינטרנט כבר רגיל בו. בחורה הולכת ומצלמת את הנעליים שלה. בחורה שוכבת על מיטה והמצלמה מכוונת עליה כך שהיא נמצאת לא במרכז הפריים, בצילום מרושל שכזה, כמו השכיבה שלה. בחורה מתעדת את הרגעים מול המראה שבהם היא הופכת מ"איך שקמתי בבוקר" ל"מהממת שאתם רגילים לראות". בחורה מצלמת בחור מתקרב אליה לנשיקה, כאשר הנשיקה מתרחשת "מאחורי" המצלמה. כל אלו הפכו, כך נדמה לי, לקונבנציות באינטרנט. זהו סוג הצילום אשר מטשטש את ההבדל בין "מרכזי" ל"שולי", בין מרכז הפריים לצדדיו, והופך גם את הרגעים הטכניים, שבהוליווד מתעלמים מהם, לראויים לתיעוד.
הצילום הזה והחשיפה הזו הן כל כך קונבציות, שאפילו הבחורות שמשתתפות במחוברות מודעות להן, ומשתמשות בהן. יש למשל קטע שחנה רטינוב, בחורה בת 16 מחולון, רוקדת מול המחשב. זה נראה בדיוק כמו ליטל והחברה שלה ב"היי". הקטעים של דודה מלכה, נראים, באופן לא מפתיע, בדיוק כמו הבלוג שלה. זרוב, עם האקסצנטריות המחושבת בקפידה שלה, משחקת, וכמובן לא בפעם הראשונה, בדיוק על הקונבציה האינטרנטית של "אל תתנו למראה להטעות אתכם, הנה, לי יש שיער ורוד, ודוקטורט באסטרופיזיקה"
נדמה לי שמה שקורה פה הוא בדיוק הרגע שאותו מתאר הבידג': הרגע שבו תת-התרבות מגיעה לטלוויזיה. זהו הרגע שבו תת התרבות הופכת לכלל התרבות, והרגע שבו דודה מלכה הופכת להיות ליאת בר-און, בת 36 (אולי 37? לא זוכרת) גרושה ובלוגרית. הרגע שבו ההגמוניה פורשת את ידיה הארוכות והדביקות, ולוקחת את המרחב האישיותי שאפשר להציג למשל בבלוג שלם, ומרכזת אותו לכדי כמה מלים שמייצגות את הקטגוריות הנודעות בתרבות שלנו. הרגע שבו בחורה בלבוש בדסמי שמתנשקת עם בחור בבגדי אישה מתקרבים למיינסטרים.
ואני חייבת להגיד, בתור בחורת אינטרנט, שהרגע הזה משמח אותי. ראשית, כי זה משמח שכולם מצטרפים. אם האינטרנט הוא כוח צרכני כה מוצהר שנותנים לו פריים טיים, אז לכולם באמת יהיה בלוג, ובלוג זה כיף. שנית, כי חתרנות לא נעלמת, ותת תרבויות נוצרות תמיד, ואם לקחו מהאינטרנט את החתרניות שבחשיפה ובצילום המרושל, אז האינטרנט או מדיום אחר ימציא צורה אחרת לבטא את ההתנגדות, וזה ממש מסקרן. אומרים שיהיה פה שמח, אחרי שהגעתי.