[זהירות, פוסט תיאורטי]

לפני כמה חודשים פרסמה כאן קרן את הפוסט הראשון שלה, שהצילח להכניס אותי לסרטים תיאורטיים מתסכלים, ואז קצת שכחתי ממנו. בכלליות, קרן טוענת שאין שום סיבה להניח שאם מישהו משקר – ובבדיון, מספר דברים שלא קרו מעולם – פירוש הדבר שהוא הקים דובר נוסף, שבכדי לשקר או לספר בדיון על אדם לעטות פרסונה.

אם אתה אומר "מישהו עשה משהו" למרות שברור שאין מישהו ואין משהו בעולם שלך אלא רק בעולם בדוי, צריך שזה לא תהיה אתה שאומר את זה, צריך שזה יהיה מישהו אחר שמבחינתו זה כן בעולם שלו, ולכן צריך תמיד עוד שכבה של מספר, ולכן הוא תמיד נבדל מהמחבר המובלע עקרונית אפילו אם הוא זהה לו מכל בחינה אחרת, ולכן יש שלוש רמות.

עכשיו, בסמינר על הנמען בבדיון יצא לי לקרוא מאמר משונה של אחד, פיטר רבינוביץ', שלוקח את ההנחה הזו אד-אבסורדום, שלא במכוון, כמובן. השאלה שמעניינת את רבינוביץ' היא שאלת האמת בבדיון. אנחנו מחזיקים ביחס כפול ליצירות בדיוניות; אנו צריכים לדעת שהן בדויות, אך להתייחס אליהן, סימולטנית, כאמיתיות, במידה מסוימת. הצופה באותלו לא ירוץ לבמה כדי להציל את דזדמונה, אולם הוא עדיין יתאבל עליה.

יצירות בדיון, הוא טוען, הן חיקוי, ולכן – שימו לב – יש בהן, לכל הפחות, שתי מסגרות תקשורת: המחבר שפונה לקוראים והמספר, שפונה לנמענים משלו. עד כאן, אני קונה את ×–×”, להבדיל מקרן. אבל אם יש שני קשקשנים שונים, אין פירוש הדבר שיש רק שני נמענים. לא, רבינוביץ' רואה ארבעה.

ראשית, ישנו הקהל הממשי (actual audience) של המחבר, אותם אנשים בשר ודם שקוראים את היצירה בפועל. שנית, ישנו הנמען האוטוריטרי (authorial audience) (ואכן, זה לא מתרגם יפה לעברית, למרבה הזוועה), הנמען או קבוצת הנמענים שאליהם מכוון המחבר את דבריו. נמען זה יכול להיבדל מהנמען הממשי בכמה וכמה צירים, בין אם באידיאולוגיה ונורמות מוסריות ואסתטיות ובין אם בזמן ההיסטורי בו הם נתונים, או בכמות הידע שהם מחזיקים בו.

סוג נמען שלישי הוא הנמען הנרטיבי (narrative audience), הנמען שאליו מכוון המספר את דבריו. נמען זה מתקיים באותו עולם בדוי שבו מתקיים הדובר, הוא מתייחס לעלילה כאמיתית, כמשקפת אירועים שאכן התרחשו בעולם.

הקורא הממשי מנסה להתאים עצמו לנמען האוטוריטרי. הוא מנסה לרכוש את הידע שאמור להיות לנמען זה, להכיר את מערך האמונות שהמחבר מחזיק בו וכן הלאה. כדי להעריך את היצירה, עלינו להתמזג במידת מה עם הנמען שאליו היצירה כוונה. אולם הקורא צריך גם לנסות להתמזג עם הנמען הנרטיבי. הוא צריך להתייחס לדמויות כאמיתיות, במידה מסוימת; הוא צריך להתייחס לעולם המיוצג כעולם הממשי, במידה מסוימת. ה-SOD, suspension of disbelief, מתואר כאן, אם כן, כקבלה מרצון של הקורא את הפרסונה של נמען בדוי לחלוטין: הנמען של המספר.

הופה, ריאליזם

באמצעות המודל הזה, לעת עתה מודל משולש בלבד, ניתן לתאר בדרך טובה יותר ריאליזם ספרותי, טוען רבינוביץ'. מאחר שמידת הריאליזם של יצירה אינה אינהרנטית לה, אלא תלויה במודל העולם שמחזיקים הקוראים, כל ניסיון לתאר ריאליזם כדבר מה המבוסס בטקסט נידון לכישלון. במקום זאת, מציע רבינוביץ' לתאר ריאליזם כמצב שבו הנמען הנרטיבי נדרש לקבל על עצמו מעט מאוד דברים שסותרים את האמונות והנסיון הבסיסיים של הנמען האוטוריטרי. ריאליזם מתואר כאן, אם כן, כקרבה עד זהות בין מודל העולם של הנמען האוטוריטרי וזה של הנמען הנרטיבי.

כדאי להעיר, בנקודה זו, שרבינוביץ' אמנם הוסיף מודל תיאורטי לתמונה, אולם הוא לא פתר חלק נכבד מהשאלות שהוא עצמו מעלה, וניתן ×”×™×” לדבר עליהן גם ללא המודל התקשורתי שלו. עדיין נותרנו עם קורא ממשי שמחזיק בו בזמן בשתי תפיסות עולם מנוגדות – בעולם מיוצג שהוא בדוי וממשי, בה בעת. המודל שלו גם לא ממש מסביר מדוע, בכל זאת, איננו רצים להציל את דזדמונה על הבמה, אולם חשים שזה לגיטימי להתאבל עליה.

דבר נוסף, ניתן היה לנסח כמה מתובנותיו גם מבלי להידרש לנמען כלל. אם ריאליזם מוגדר כיחס שבין מודל עולם של שני נמענים שונים, אוטוריטרי ונרטיבי, ושניהם הם פיקציה של מחבר ומספר, אפשר היה לתאר אותו גם כיחס שבין מודל העולם של המחבר והמספר. ההתמקדות בנמען אינה משרתת שום מטרה (וזאת מבלי להעיר כי יש טעם לפגם בניסיון לשלוף מונח מתוך הז'אנרולוגיה ההיסטורית, שמתאר זרם ספרותי ספציפי, ולהפוך אותו למונח תיאורטי סינכרוני, מחוסר הקשר. אנחה).

ובכל זאת, מודל הנמענים המשולש של רבינוביץ' יכול בהחלט להיות תקף. כשאני משקר, אני חש שאני משתמש בפרסונה. זה מסובך קצת יותר כאשר מדובר בבדיון, אבל ברוב המקרים שאני מכיר (פילדינג ות'אקרי הם דוגמאות נגד נהדרות), נראה שאפשר לצאת נשכרים מהפרדה בין המחבר למספר. המספר כותב כאילו הדמויות באמת קיימות, כאילו הוא מאמין בקיומן. אם לא נניח שיש מספר נפרד, אז עלינו להניח שהמספר משקר; משקר, לא באופן שבו כל יצירת בדיון היא שקר, אלא משקר אחרת, משקר כמי שיודע שדבריו שקריים, ומעמיד פנים שהם אמת לאמיתה. ואז, אם כן, הוא משחק דמות אחרת, ושוב חזרנו להקמת מספר למספר. בלאגן.

אמת ושקר

הבעיה מתחילה מעט אחר כך, כאשר רבינוביץ' מנסה לטפל באי מהימנות. מאחר שמוקד המאמר הוא האמת בבדיון, רבינוביץ' מתעקש לתאר דובר בלתי מהימן כדובר שאינו כן לגבי העולם המיוצג, דובר שמסתיר ומסלף מידע ביחס לעולם המיוצג, העולם שהוא חלק ממנו. לכאורה, אין כאן בעיה. רבינוביץ' אינו חייב לקבל על עצמו את הגדרת המהימנות של וויין בות' (הדנה ביחס שבין הנורמות של המחבר המובלע לבין אלו של המספר שלו), אולם מתוך הגדרה זו, כפי שרבינוביץ' מצהיר, צומח לו הנמען הרביעי, הנמען הנרטיבי-אידיאלי (ideal narrative audience); וזו, רבותי, בעיה תיאורטית לתפארת.

נמען זה הוא הנמען שאליו, אליבא דרבינוביץ', מכוון הדובר את השדר שלו, הוא הנמען שאמור להאמין לשקרים שלו, לחצאי האמיתות, לסילופים. הוא אנלוגי, אפשר לומר, לנמען האוטוריטרי, זה של המחבר; בעוד שהנמען הנרטיבי אנלוגי לנמען הממשי.

אבל רגע, הנמען הממשי אינו קונסטרוקט דמיוני (!); הוא אדם, קיים, קונקרטי. הנמען הנרטיבי הוא קונסטרוקט דמיוני לחלוטין. במה, אם כן, הוא נבדל מהנמען האידיאלי-נרטיבי? במלים אחרות, אם הנמען הנרטיבי מתואר כנמען שאליו מכוון הדובר את דבריו (he writes for an imitation audience […] which also possesses particular knowledge – עמ' 127), והנמען הנרטיבי-אידיאלי מתואר כמי שאליו מכוון הדובר את דבריו – מה ההבדל ביניהם, בעצם?

ובכן, בתחילה רבינוביץ' מבדיל ביניהם באמצעות האמת. נמען נרטיבי מקבל את קיומו של העולם הבדוי כמציאות. נמען אידיאלי-נרטיבי מקבל את כל מה שהדובר אומר, גם את שקריו. כלומר, יש כאן אבחנה בין שתי רמות שונות של שקר. ברמה הראשונה, הבסיסית, יש את השקר של העולם המיוצג; הוא לא אמיתי, העולם, וכדי שנאמין באמיתותו, יש צורך להקים נמען בדוי. ניחא. ברמה השניה, יש שקרים אודות העולם המיוצג, לו הוא היה אמיתי. וגם כאן, כמובן, יש צורך להקים נמען בדוי נוסף, כדי שיאמין.

זו, כמובן, בעיה. אין שום סיבה להקים נמען נוסף כדי להניח שהדובר משקר או מסלף עובדות, במיוחד מאחר שאותו נמען מתואר בדיוק באותו אופן. מדוע הנמען הנרטיבי מאמין לדובר פחות מאשר הנמען הנרטיבי-אידיאלי? ובמלים אחרות, על איזה מישור אונטולוגי נמצא הנמען הנרטיבי?

אתיקה ופרשנות

אולי מפני שחש בבעיה, רבינוביץ' ממהר לסתור את עצמו, ולתאר את ההבדל בין הנמען הנרטיבי לנמען הנרטיבי-אידיאלי ככזה ש"נע על צירי האתיקה והפרשנות" (עמ' 135). הנמען הנרטיבי-אידיאלי מסכים עם הדובר שאירועים מסוימים טובים, ושפרשנות מסוימת שלהם היא מוצלחת. הנמען הנרטיבי, לעומת זאת, שופט אותו. רבינוביץ' חג 360 מעלות, ומכניס לפתע את בות' בדרך האחורית ובמעוקם.

אם איננו זקוקים לנמען הנרטיבי כדי לתאר אמת בבדיון – די לנו בדובר – ודאי שאין צורך בנמען הנרטיבי-אידיאלי, שרק מוסיף פיתול תיאורטי משונה. רבינוביץ' נתקל בבעיה; הוא נזקק, ובצדק גמור, לנמען הנרטיבי כדי לתאר את התכוונות השדר של הדובר לנמען. מצד שני, הוא לא מצליח לדמיין מצב שבו שדר מכוון לנמען תיאורטי מסוים, ואותו נמען אינו מוכן לקבל את הסתירות שבו. אגב, מתוך אותה התעקשות על ציר אחד, ציר האמת והשקר, הוא מסרב לקבל מצב שבו עולם פנטזיה יגרום לקורא להזדהות עם הדמויות או עם מסר מוסרי מסוים. אבל לסוג החרא ×”×–×” כבר התרגלתי.

יותר מכך, לא תמיד יש צורך להשתמש בנמען הנרטיבי, גם ביצירות בדיון. מה קורה כאשר המספר מתייחס ליצירתו כבדיון, או לפחות משתמע שכך הוא עושה (ע"ע פילדינג)? האם יהיה צורך לייצר עוד נמען, שיתייחס לכל האירועים בעולם הבדוי כאמת, למרות שאפילו המספר לא מתייחס אליהם כך? אם התשובה על כך שלילית, הרי שאין סיבה ליצור נמענים לאינסוף בכל פעם שמישהו משקר. העובדה שישנו שקר, ושהשקר מכוון לנמען מסוים, אין פירושה שעל הקורא ללבוש את דמותו של אותו נמען. מה גם שהעובדה ששקר נכשל, אין פירושה שהוא כוון לנמען אחר מאשר הנמען ששמע אותו. כאשר אני משקר, אני בדרך כלל מנסה לדמיין את הנמען שלי במדויק, ולא לדמיין נמען שמשתכנע בקלות, למען השם. לכישלון פנים רבות, לא כולן תלויות בהבדל שבין נמענים.

אז למה זה מגניב אותי? כי יש פה יחס ישר, ומאוד מקובל בקרב נרטולוגים, בין שקר לבין יצירת דובר. ומרגע שיצרנו דובר, אנחנו נוטים לגרור פנימה גם נמען נוסף, שיהיה. רבינוביץ' לוקח את הכשל המשונה הזה, ומביא אותו עד לקיצוניות העגומה שלו: נמענים על נמענים על נמענים, עד דלא ידע.

FIN

בזמן האחרון מתפרקות לי התיאוריות. זו דרכן של תיאוריות. אתה יודע שהן מסגרות מכלילות, שמפשיטות את המציאות לרזולוציה מסוימת, והן נכונות לרזולוציה זו בלבד. אתה יודע את זה, אבל זה עדיין לא נעים לראות בעיות שנסגרו זה מכבר, נפתחות מחדש. זה נכון במיוחד עבור תיאוריות שהנחת עליהן את מיטב כספך, כמו כל תיאוריית הדובר-מוען-נמען שרצה כאן לאחרונה.

קרן תיארה שתי בעיות (בעצם יותר, אבל זה יבוא אח"כ). האחת היא הזקן באוטובוס, שמדבר את אותו הדיבור לכל אדם. השניה היא הגבול הבאחטיני, מתי מפסיק אדם לדמיין את הנמען, לשרטט את השיח, ומתי הוא מתחיל לדבר. בעצם, זו אותה בעיה. בעצם, גם קרן כתבה זאת. אבל הזקן המדברר הוא נקודת התחלה טובה.

התיאוריה אומרת כך: אדם רוצה לדבר. הוא מדמיין נמען, ומתאים אליו את הדיבור. הוא גם מודע לשיח, ולכן מתאים גם אליו את הדברים. מי שירצה יוכל אפילו לשרטט את זה בדיאגרמה נחמדה, ואם יתקל בקשיים בגבול שבין השיח לנמען המדומיין, הוא יוכל לתקוע גבול שרירותי, ולטייח אותו ברציונליזציות.

התיאוריה הזו מדמיינת אותנו כיצורים משוכללים מאוד. כאשר אנו מדברים, אנחנו מדמיינים נמען, מדמיינים אותו מדמיין אותנו, ולעתים מדמיינים אותו מדמיין אותנו מדמיינים אותו ('למה הוא נעלב?' תהה לעצמו המוען). לפני הדיבור אנחנו מקימים בובת בבושקה כבירה ובדיונית, רפלקסיה מטא-תקשורתית מורכבת, שמעצבת את המשפטים והמלים לתבנית ברורה אחת.

וזה כנראה נכון, במידה. או, מדויק יותר, זה נכון פוטנציאלית. אבל הזקן באוטובוס מראה משהו אחר. אני לא חושב שהזקן מנהל מונולוג, כי אני לא חושב שאין לו נמען. יש לו נמען, אבל הוא דבר מה קוביסטי ואמורפי, שלא משתנה מאדם לאדם. זה גם אינו מונולוג משום שהזקן בעליל מנסה ליצור קשר. זה לא מונולוג, זה פשוט זקן שלא מצליח או לא טורח לשנות את הנמען המדומיין שלו בהתאם לאדם הממשי שעמו הוא מדבר; ואולי זה זקן שמצליח לדמיין אדם אחר, אך לא יודע איך לדבר אחרת. הוא לא מצליח להבין, להרגיש, את היחס שבין הנמען המדומיין למטרת הדיבור למלים שבהן הוא משתמש. הוא מדבר כך כי הוא אדם של שטיק אחד, שלא יודע כיצד עובדים שטיקים אחרים.

הבעיה השניה היא בעיית הגבול. משפט דיאלוגי לגמרי הוא משפט לא קיים, אומרת קרן, שכן לא יהיה בו צורך; המוען ידמיין את השאלה והתשובה, ואת התשובה לתשובה והתשובה לתשובה הזו, עד שלא יהיה טעם בדיבור.

זה, כמובן, לא כך. אנחנו מדמיינים עד גבול מסוים. אנחנו עוצרים מתישהו, ומתחילים לדבר שוב. הגבול הזה, נדמה לי, הוא גבול היכולת. הוא המקום שבו אינך יכול או חפץ עוד לדמיין את הנמען. ואני חושב שבדרך כלל הגבול הזה הוא קצר מאוד.

ב"אל המגדלור" יש קטע מקסים שבו מר רמסיי חושב. וירג'יניה וולף משתמשת בדוברת כל-יודעת, מה שמקנה לה חופש אדיר באופן ייצוג מחשבות הדמויות. החופש הזה מאפשר לה, בין השאר, לפלרטט עם מבעים משולבים, וכך קשה לדעת איזה חלק מהטקסט הוא ציטוט של מחשבותיו של רמסיי ואיזה חלק הוא סיכום של וולף. כך או כך, הלז חושב. הוא חושב פילוסופיה, והוא מתוסכל כי הוא לא חושב מספיק עמוק. אלא שהטקסט לא משתמש במטאפורת העומק, הוא משתמש במטאפורה קווית. מר רמסיי מצליח לחשוב רק עד האות ל' (נניח, אני לא זוכר). הוא יודע שיש אנשים שחשבו כבר עד מ', ופעם בדור יש מי שחשב הלאה, חצב את דרכו לע'. הוא מגיע עד ל', והוא מתוסכל.

אני אוהב את הקטע הזה. אני מכיר גם את ההרגשה, את התחושה שהגעת לגבול. אתה יודע שיש יותר, אבל אתה לא מצליח לגשת לשם. נראה לי שהגבול הזה קשור ליכולת שלנו להחזיק, בו זמנית, מספר קטגוריות ידע שונות, מספר נוסחאות שונות, מספר פריטים שונים של עולם מיוצג. אנחנו מקימים מחשבה, וככל שהיא מתגבשת כך היא תובעת מאתנו כוח מעבד חזק יותר. אנחנו מנסים להחזיק את המחשבה הזו בראש, ולחבר אותה למחשבה אחרת, אבל המחשבה הקודמת מתחילה להישכח, והקצוות שלה נעלמים. אנחנו מנסים להחזיק מבנה אמורפי בראש, ובכל פעם שאנו מנסים לשדרג אותו הוא מתחיל להתפורר.

דוגמא אחרת: הדגים של מונטי פייתון. ב"משמעות החיים" מופיעה חבורת דגים באקווריום, ששוחים מצד לצד ומברכים זה את זה ב-"Morning". הם מגיעים לקצה האקווריום, חוזרים, ושוב מברכים זה את זה. דגים זוכרים קצר מאוד. וגם אנחנו כך, רק בטווחים אחרים.

מה אם ×–×” כך גם בדיבור; אנחנו לא בונים את כל מבנה התקשורת, רק חלקים מעומעמים שלו. במקרה שמתעורר הצורך, אנחנו מדמיינים יותר. אולי ×–×” מה שקורה כאשר נעשים חשדנים, מתחילים להקדיש יותר תשומת לב לנמען. מה אם אנחנו לא יכולים להחזיק את כל המבנה התקשורתי ×”×–×” בשעת שיחה, ×–×” תובעני מדי, יותר מדי כוח עיבוד, יותר מדי מולטי-טסקינג. מה אם המבנה ×”×–×” בכלל לא נמצא שם כשאנו מדברים, הוא רק נמצא לפרקים, בין משפטים, שגם חלק מהם אנחנו מתחילים מתוכננים, עם ×¢×¥ תחבירי מופשט שנמצא מעל הכל, ושוכחים את התכנון לקראת האמצע – את מה שרצינו להגיד, את למה רצינו להגיד את מה שרצינו, את המקום שבו מתחיל הלוואי ומסתיים המושא.

מה אם דיבור מתנהל בעצם, בעולם הקטגוריות שלנו, כמו שנעה הטירה מ"הטירה הנעה"; משהו גדול ומדדה, שעם כל צעד מתווספים לו מבנים קטנים, צינורות קיטור ודודי שמש, ומבנים אחרים נספים אל גופו. אנחנו מדברים ושוכחים, ונזכרים שוב, ומתכננים, והולכים לאיבוד בפסוקית.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור