ארכיון תגיות: דודו בוסי

ולווטון קטון

מאיה ערד, בין היתר, כתבה כבר שלושה ספרים. האם זה גרם לה להיקרא סופרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. רועי רוזן, בין היתר, כתב חמישה ספרי פרוזה. האם זה גרם לו להיקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. שמעון אדף, בין היתר, כתב ארבעה ספרים. האם זה גרם לו להיקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. אתם יודעים מי נקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? נעם קצב. מי זה? כמה ספרים הוא כתב? הוא נחשב סופר ותיק ומוערך? האיש כתב ספר אחד שיצא לאור ב-2005. כנראה שככה זה שלאבא שלך קוראים משה. ובכן, בעמוד הראשי של הארץ ביום שישי האחרון משכה את תשומת לבי הכותרת "הסופר נעם קצב, בנו של נשיא המדינה, על קפקא ועל כוחה של העיתונות להרע", שהפנתה למוסף המדובר ב"הארץ". שמחתי שבמוסף של בני ציפר, האיש והאינטלקטואל הצרפתי שבמקרה חי פה, יכול מישהו שעוד נשמה באפו להיקרא סופר, ועוד ככה, בריש גלי. מייד הלכתי לקרוא.

אין לי שום דבר בעד או נגד נעם קצב.מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה שלושה קטעים מחזיקה "הטרילוגיה הצ'כית" של קצב ×’'וניור, שמדברים על שני סיפורים של קפקא, וסיפור אחד של קארל צ'אפק. כיוון שהבן של קצב הוא איש נוח לבריות, הוא מסכם למעננו כל אחד מהקטעים בפסקה חוצבת להבות. 1."אפשר לנחש שההגינות היא שהיתה בעוכריה של המכונה המשומנת. היא סותרת את עצם קיומה, היא מפרקת אותה לגורמים. ובכל זאת תמיד יש לנו תקווה וציפייה אחת, לא מן התקשורת אלא מן האנשים שמפעילים אותה, "היו הוגנים!"” 2.הלב נכמר על גרגור סמסה, שלאט-לאט נהפך בעיני הקורא מאדם בעור של ×—×™×” לשרץ טהור. כל אחד מאתנו זוכר ימים שבהם הוא הסתגר בחדרו בגלל מחלה. אבל רק מעטים עשו זאת מפאת הבושה. והיא כואבת לפעמים יותר מכל פגיעה גופנית, במיוחד כשאתה יודע שאתה ×—×£ מכל אשמה, ×—×£ מכל אשמה, ×—×£ מכל אשמה. 3.כלומר, מי שמחפש אנושיות ותבונה יירד נא ממסדרונות העיתונים הממוזגים אל הרחוב ההומה. כיוון שגם אני אדם נוח לבריות, אסכם שוב את מה שסיכם קצב: יש לצפות מהאנשים שמפעילים את התקשורת להיות הוגנים, גם אם הציפיה הזו היא קלושה. יש לזכור ×›×™ האשמות שמטיחים אותם אנשים שמפעילים את התקשורת הן האשמות שווא. משום שברור שאתה יודע שאתה ×—×£ מכל אשמה *3. אי לכך ובהתאם לזאת, את האנושיות והתבונה עליך לחפש ברחוב, ולא אצל אותם אנשים, שכאמור, מפעילים את התקשורת.


דודו בוסי הוציא לאחרונה לאור את ספרו "אמא מתגעגעת למילים". דודו בוסי כותב, החל מפברואר שנה זו, טור קבוע בעיתון "העיר". בטור הוא נפגש עם מיני דמויות "אורבניות" ומספר את סיפורן. הטור השבוע הוקדש לדמות מעניינת במיוחד – דודו בוסי – שחווה ייסורי פוסט הוצאה לאור.

אין לי שום דבר בעד או נגד דודו בוסי. באדיבות יוסי גורביץ

מתחת לטור, מתנוססת פרסומת. ×›×›×” ×–×” בעיתון – יש תכנים עיתונאים ויש תכנים פרסומיים. אם לא היו פרסומות, לא ×”×™×” כסף להוציא עיתון. את ×–×” כולם יודעים. הפרסומת היא לספר אחד, שנקרא "אמא מתגעגעת למילים". מדובר, לטענת הפרסומת, ב"רומן חכם, רגיש ומרתק". כתב אותו אדם אחד, דודו בוסי שמו.


מוסר השכל מעיתוני השבוע: יש אנשים שהם חפים מפשע, גם אם אנשי תקשורת לא הוגנים הוציאו דיבתם רעה. יש גם אנשים שמוציאים ספרים. ובכל זאת, את האנושיות וההגינות תמצאו אצל האיש ברחוב. אותו איש, מסעוד מבאר שבע אם תרצו, שלו אפשר למכור הכל, ×›×™ לו אין מושג. אין מה לומר – שלי יחימוביץ' באמת הגזימה הפעם.