ארכיון תגיות: דיבור

תרגיל

< הערת פתיחה >

אני קורא ותיק של הבלוג, אבל מעולם לא כתבתי בו. אפילו לא תגובה. הרבה פעמים רציתי לכתוב פה פוסטים סמי-תאורטיים. אבל הנה, דווקא עם הפוסט הזה, התיאורי, אכנס אל השיח.

הטקסט הזה הוצג במסגרת שיעור "יצירה אישית" באוניברסיטת תל-אביב. זהו טקסט משוער. כלומר, השתמשתי בו בתור מתווה לטקסט שנאמר בשיעור, אבל רק בתור מתווה. בפועל הצגתי טקסט קצת שונה, מאולתר בקצוות, "דיבורי", אבל עקבתי אחרי הקווים הכלליים של הטקסט המופיע כאן.

אני רוצה שתנסו לדמיין את הטקסט כאילו הוא נאמר לכם. הוספתי קצת "הערות בימוי" [בסוגריים רבועים] אבל הן מתפקדות רק כסימון של כיוון. בפועל, רוב התיאורים לוו בתנועות גוף שממחישות אותם. אני מקווה שתצליחו להבין. תתאמצו.

<\ הערת פתיחה >

[כל הסטודנטים עומדים, אני מוביל אותם אל אחד מקירות הכיתה. החלל ריק, אין בו שום חפץ]

אני מתחיל, תסתכלו עלי.

חמש

אני רוצה שתנסו לדמיין את מה שאני מתאר לכם עכשיו. הכיתה היא עדיין הכיתה, חדר 206 ב הוא עדיין חדר 206 ב. ועדיין, אני רוצה שתנסו לדמיין את מה שאני מתאר לכם.
זה חדר. נמצאים בו עכשיו עשרה בני-אדם. מתוכם שישה ילדים. אני לא יודע איך קוראים להם. כאן, עכשיו, אין להם שמות. כאן [מצביע] נמצאת דלת הכניסה לחדר. יש בו רק דלת אחת. בקיר שלידה יש חלון [מצביע אל מאחורי הסטודנטים]. רק חלון אחד. אין בו זגוגית. כלומר, יש בו זגוגית, אך היא לא בחלון. הנה היא, פה [מסמן עם הרגל], על הרצפה, מפוזרת.
יש על הרצפה שלושה מזרונים. נניח אחד מהם פה (בפינה הרחוקה מהדלת, רחוקה מהחלון). השני צמוד אליו, ניצב לו. השלישי נמצא שם.

ארבע

אני רוצה שתנסו לדמיין את המזרון הזה. אבל אל תעצמו עיניים. אני רוצה שתסתכלו על החלל הריק הזה פה, ותראו בו מזרון. החלל הוא מזרון. על בד המזרון (שהוא מזרון די דק בסך הכול, בערך בעובי כזה [מסמן עם הידיים]) יש דוגמא פרחונית בצבעים שבין אדום דהוי לבין כתום דהוי, שאולי מלכתחילה הוא בכלל היה חום, אני לא בטוח. המרקם שלו קצת מחוספס, אבל לא מאוד. כזה שאם נעביר עליו את היד כשהיא פרוסה, בעדינות, נרגיש בצמרמורת קלה, אבל לא בלתי-נעימה.
ילד, בערך בן 10, או אולי 12, אני לא כל כך בלהעריך גילאים, אבל הוא לא ממש גדול, אבל מצד שני גם לא כל כך קטן. בכל אופן הוא די רזה. רזון כזה של ילדים, שגורם להם להראות שבירים, ולמרות זאת הם יכולים ליפול ולהפצע ולקום ולהמשיך לרוץ ולשחק כאילו שום דבר לא יכול לקרות להם.
בכל אופן הילד יושב כאן, בפינה. יכול להיות שהוא בדרך כלל מעדיף לשבת ליד פינות, אני לא בטוח בזה. אבל נדמה לי שבדרך כלל כשהוא ישן זה עם הפנים לקיר, יחסית קרוב, כשהאף לא נוגע בקיר אבל יכול להרגיש את הקרירות שלו. טוב, לפעמים הוא גם ממש נוגע.
הילד נמצא פה בערך [מתיישב במקום בו נמצא הילד]. הוא נשען על הקיר, אבל נוגע בו רק בנקודה אחת, בערך באמצע הגב [מדגים]. הרגליים שלו כפופות ונוגעות בחזה, והוא מקיף את הרגליים עם הידיים, מכווץ. אבל הרגליים לא לגמרי ישרות, הן נוטות טיפה הצידה, כפות הרגליים מופנות כלפי הקיר. הוא לבוש בג'ינס, די בהיר, כחול בהיר, אפילו כמעט אפור, די מלוכלך למען האמת, אבל לא מאוד, כלומר זה לא מאוד בולט, הכתמים לא מאוד גדולים, וגם די בהירים, אז לא רואים אותם מרחוק. הג'ינס יחסית גדול עליו. גם, לא מאוד גדול עליו, אבל הירכיים שלו נראות מהזווית הזו הרבה יותר רחבות ממה שהן, וזה נראה קצת מצחיק.

שלוש

המזרון יחסית די קשה, אבל עדיין הוא שוקע במקום שבו התחת שלו מונח. לא הרבה, ככה שהוא לא ממש מקבל את הצורה של התחת אלא רק מן שקע כזה כללי. אני יושב על הרצפה, אבל אתם זוכרים שבעצם יש כאן מזרון. הג'ינס והמזרון לוחצים אחד על השני והקווים שעל הג'ינס מתערבלים אל תוך הקווים שעל המזרון, שהם טיפה יותר רחבים מהם. יכול להיות שאני רק מדמיין, כי אחרי הכול אין לפסים האלה הרבה נפח ממשי, אבל נדמה לי שיש פס אחד של הג'ינס שממש נכנס בין שני פסים של המזרון.
יש לו טי-שירט אפורה. הצווארון שלה קצת קטן מדי, כזה שצריך לדחוף את הראש די חזק כדי להכניס אותו דרכו, ואז השיער מתבלגן. חוץ מזה גם החולצה הזו די רחבה, אבל היא מונחת על החזה, נוגעת וגם לא נוגעת, קצת מדגדגת. נדמה לי שהילד לא ממש אוהב את המגע של החולצה על העור. לפעמים המגע הרופף הזה משגע אותו. אבל אני לא בטוח, יכול להיות שזה פשוט בגלל שאני בתור ילד תמיד השתגעתי ממנו. במקום שבו החולצה נוגעת בג'ינס היא פונה קצת החוצה, כלומר קצת מקופלת כך שהשוליים הפנימיים הם אלה שבחוץ. יכול להיות שבקפל הזה יש לו כמה פירורי לחם. תמיד נשארים עליו המון פירורים אחרי שהוא אוכל. יש גם כמה על המזרון, לידו. [קם]

שתיים

חוץ מהילד יש על המזרון גם ילדה ואישה מבוגרת. שאר האנשים נמצאים בשאר החדר. הם לא נמצאים פה הרבה זמן, וגם לא נשאר עוד הרבה זמן. אתמול פינו אותם לפה, ועוד מעט כבר תיפול הפצצה. יכול להיות שאחד מהם מציץ דרך החלון, הנעליים שלו לחוצות על הזכוכיות, אבל הוא בטח לא עומד אלא כורע. אז אלה רק הבהונות שלוחצות. ובטח יש את החריקה הלא נעימה של רעש זכוכיות המתחככות ברצפה.
אבל אנחנו במזרון, אז בואו נחזור אל המזרון. אל תשכחו את הילד, תמשיכו לדמיין אותו פה, אבל בואו נעבור אל הילדה שלידו, שאולי היא בעצם אחותו. היא מכווצת, שוכבת על הצד כשהראש שלה מושען על האישה, שיכולה להיות אמא שלה אבל יכולה גם שלא [מתיישב ומדגים את התנוחה של הילדה]. הגב שלה פונה אל הילד, שעדיין נמצא שם, לא שכחתם אותו. הראש שלה נמצא על הבטן של האישה, כך שלחי ימין צמודה רק בקצה אל הבד, והחלק האחורי של הראש שקוע קצת בתוך החזה. לאישה יש בטן קטנה, לא הריון או משהו כזה, סתם קצת שמנמנה, והלחי נשענת על שניים או שלושה קפלים של שומן. זה די נעים לילדה, וכנראה שהיא יכולה לשמוע גם את הקרקורים של הבטן. אני ממש אוהב להקשיב להם, זה מאוד מרגיע, בעיקר אצל כלבים, שהרעשים בבטן שלהם עוד יותר מצחיקים. אבל זה לא קשור.
אחת מהידיים של הילדה אסופה אל הבטן שלה, והשנייה (יד שמאל, העליונה) מונחת על הרגליים של האישה, כך שהאצבעות שלה, שהן לא פרוסות אבל גם לא מאוגרפות, אלא רפויות, כך שהכריות שלהן נוגעות בשמלה, נמצאות קצת מעל הברך. הרגליים של האישה מתוחות קדימה, והנעליים נוגעות ברצפה. [עובר להדגים את תנוחת האישה] וגם השמלה. אבל לא הרגליים.

אחת

יד שמאל של האישה מחבקת את הילדה. כלומר, המרפק שלה מונח על המזרון, וגם הוא, כמו התחת של הילד, יוצר בו שקע קטן. כף היד מחזיקה את היד, מקיפה אותה כמעט לגמרי. הילדה לובשת סווטשירט אדום. המגע שלו ממש נעים, רך וכיפי כזה. זו החולצה האהובה עליה כנראה. כף היד של האישה לא ממש לוחצת על הזרוע של הילדה, אבל בכל זאת היא יוצרת שקעים בבד של החולצה, שמבצבצת לה בין האצבעות. בכלל, היד של האישה היא יד די כבדה, עם אצבעות קצת מגושמות אבל לא חלשות, והוורידים שלה די נפוחים. קצת יותר משלי. אבל העור שלה הרבה פחות מקומט משלי באזור הפרקים. נראה לי שזה בגלל שאני נוסע הרבה על הקטנוע בלי כפפות, וזה מיבש את העור. טוב, אני גם גבר, בדרך כלל העור בגב כף היד אצל נשים הוא יותר חלק.
היד השנייה של האישה מונחת רפויה על רגל ימין, מעל היד של הילדה. היא רפויה והאצבעות פונות למעלה. ככה. הן בטח נמצאות בקצה גבול הראיה של הילדה, בחלק העליון שלו. והן מאוד קרובות, אז אם היא תפנה לשם את המבט היא בטח תוכל לראות אפילו את טביעות האצבעות של האישה. טוב, אולי אני מגזים, היא לא רואה כל כך טוב, נדמה לי שיש לה מספר קטן אבל היא אף פעם לא שמה משקפיים. בכל מקרה העיניים שלה עצומות עכשיו.

אתם מדמיינים את כל זה? לא שכחתם גם את הילד, גם את הילדה וגם את האישה? אל תעצמו עיניים, אני רוצה שתסתכלו על הרצפה ועל הקיר, אבל תנסו לראות גם אותם. אני יודע שזה קשה בעיניים פקוחות, אבל תנסו. עכשיו תתקרבו קצת. ועכשיו בלי לשכוח אותם, כשהם עדיין פה, תסתכלו לי בעיניים. אם תסתכלו מקרוב תראו די הרבה נימים אדומים, אני לא ישן כל כך הרבה בזמן האחרון. אתם מסתכלים? וזוכרים לדמיין? תתרכזו. תתאמצו.

אפס

[עוצם עיניים]

[נשאר קפוא, בעיניים עצומות, לשתי דקות. אז פותח אותן, ויוצא.]

פאקינג אינטרנט

1.

את הביטוי "פאקינג אינטרנט" שאלתי מהדוד סאמי, אוּשייה שהסתובבה אי אז בפורומים של IOL. כדרכם של ביטויים, אף אחד לא טרח להסביר מה הוא בעצם אומר, אבל כנראה שלא היה בכך צורך. "פאקינג אינטרנט" הוא ביטוי שלוכד פליאה והשלמה, "ככה זה" שהזדווג עם "וואו", ואין ממש צורך לתמלל זאת.

2.

נהוג לומר שהטלוויזיה היפנית גרועה מהטלוויזיה האיטלקית, ויש לא מעט תימוכין להשערה הזו. הטלוויזיה היפנית היא, כנראה, סקסיסטית, מטורפת ומלאה בכל כך הרבה הבלים, עד שיהיה צורך לפתוח אינטרנט נוסף כדי להכניס לשם את כולם.

מצד שני, אנחנו צופים בזה. רוב האתרים הגדולים מעלים לפחות טור אחד שמלקט סרטוני רשת דביליים, וכמעט בכל טור כזה יש פינה שמוקדשת ליפנים. היפנים, מצדם, טורחים לספק חומרים למכביר, ושני הצדדים יוצאים מרוצים.

במלים אחרות, אנחנו נהנים מהתוצרת היפנית, רק מעדיפים שמישהו אחר ייצר אותה. זה מאפשר לנו לצפות באותו הזבל שהיפנים צופים בו, יחד עם הבונוס של התנשאות על עם אחר. להבלים היפנים יש שוק גם כאן, והסיבה היחידה שהוא מאוכלס בתוכניות זרות היא שמרנותם של מרבית המפיקים.

הטלוויזיה היפנית מלאה בזבל – קשה להתכחש לכך – אך רובו לא נחות יותר ממה שמשודר אצלנו (ישנן, עם זאת, כמה וכמה דוגמאות נגד בולטות). מה כן יש להם שאין לנו? יצירתיות. היפנים מוכנים לבדוק מה קורה כאשר יורים כדור במהירות 100 קמ"ש מגב רכב שנוסע במהירות של 100 קמ"ש (הוא נופל); הם מייצרים טטריס אנושי; הם משחקים במטריקס. ×–×” זבל, אבל ×–×” זבל מגניב.

3.

אחד הדברים שהיפנים עושים הכי טוב הוא לבדוק מה היה קורה אם. הכדור שנורה מהרכב הוא דוגמא אחת, ואיפשהו הם גם בדקו איך יכול אדם לנצח דיונון. מה היה קורה אם הוא אחד החומרים שמהם עשוי הפאקינג אינטרנט.

ביסוד הפאקינג אינטרנט מונחת שאלה: מישהו עשה מה?!

4.

האינטרנט מורכב מדיבורים. דיבורים אינם חייבים להתנסח במילים, הם יכולים להיות אנימציית ×’×™×£, סרטון או שיר. ×–×” לא משנה. מה שמשנה הוא שזה כל מה שיש ברשת – אנשים שמדברים על דברים ואנשים שמדברים על דיבורים.

רוב הדיבורים זהים זה לזה. אנחנו נתקלים באותן המחשבות, באותם הניסוחים. אבל כאשר מאות אלפי אנשים חושבים על משהו, משהו חדש חייב לצאת. אפשר, לכן, לראות את הרשת כולה כתיעוד מוטציות החשיבה של בני האדם. אדם נתקל בדבר. הוא מדבר. אדם אחר נתקל באותו דבר, ומדבר גם. באיש ה-500 הדיבור כבר יראה מעט אחרת. מדי יום אנשים חדשים חושבים על אותם הדברים, ודיבוריהם מתרבים ברשת. בשלב מסוים, אתם תראו את אותו הדיבור, על אותו הדבר, רק הפעם בחזקת עשרת אלפים, ותקבלו יפני.

5.

מישהו העלה ליוטיוב קליפ קצר בשם "אנשי האינטרנט". הוא מציג, כפי שמתבקש משמו, חלק מהדמויות שהפכו למיתולוגיה ברשת, מילד מלחמת הכוכבים ועד ל-goatse. לרוב הדמויות הללו יש מאפיין משותף אחד – הפאקינג אינטרנט.

האינטרנט הוא קריוקי אחד ארוך, שבו ביצוע רודף ביצוע. ככל שהביצועים מתרבים, כך הם נעשים מופרכים וייחודיים יותר. וכשאנחנו מתפעמים, אנחנו לא מתפעמים רק מהייחודיות של הדבר, אנחנו מתפעמים מהגודל של הרשת שאכלסה אותו. קל להיתפס על היפנים, מכיוון שהזרות התרבותית שלהם גדולה מספיק כדי ליצור את האפקט הנ"ל על כמעט כל דבר שהם נוגעים בו, אך גם ללא היפנים היינו זוכים לאותה כמות של ביזאר קשה. הרשת פשוט גדולה מספיק.

ככל שהסרטון מופרך יותר, כך אנו מרגישים את גודלה האדיר של הרשת, את כמות האנשים שליהגו וליהגו עד שנוצר הסרטון ×”× "ל. כאשר אנחנו רואים עוד ליפסינק, עוד מנטוס נשפך לקולה, עוד goatse – אנחנו מביטים, למעשה, בדיבור בחזקת עשרת אלפים. אנחנו מביטים במחשבה שנחשבה על ידי כל כך הרבה אנשים, עד שהיא נעשתה מעוותת, ייחודית. ואיפשהו, אולי, אנו חשים ביראה.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

מנעד הפרשנות וסיכום תולדות השיח

פוסט תיאורטי במיוחד. מצטער, לא יכולתי אחרת

אקספוזיציה

1.

אפשר לדבר על כל דבר. אפשר לדבר על דברים, על אובייקטים בעולם. אפשר גם לדבר על דיבור.

1.1.

בדיבור תמיד יש לפחות מוען אחד ונמען אחד.

1.11.

הנמען של דיבור הוא תמיד בדוי. המוען מדמיין נמען, ומייצר דיבור שמתאים לו. הוא מניח ידע, חוסר ידע, עניין, תרבות, ומקים דיבור מתוך הנחות אלה. אנשים פונים אחרת לילדים ולמבוגרים, לחיילים ולאנרכיסטים. הם מניחים נמען, ופונים אליו. לפעמים הם טועים. ברוב סוגי הדיבור, אפשר לתקן את הנחת הנמען, לעדכן אותה ביחס לתגובות הנמען הממשי במציאות. הילד שאתו דיברתם מתגלה כגאון ידען, האנרכיסט מתגלה כשטניסט. ברוב סוגי הדיבור, אפשר תמיד לשנות. להמשיך לדבר ולהחליף את הנמען הבדוי.

1.12.

בקצה השני של האפרכסת ישנו הנמען, הנמען הממשי. הוא מניח מוען. הוא מניח גם את הנמען הבדוי של המוען. כלומר, הוא מדמיין שני דברים: מי מדבר אליו, ומיהו הנמען המדומיין של המוען. כך, למשל, נוצר עלבון. נמען מקשיב למוען. הוא מדמיין את המוען ואת נמענו הבדוי. והנה מסתבר שהנמען הבדוי, זה שאמור לייצג אותו, את הנמען הממשי, הוא אידיוט גס רוח. כאשר אדם מדמיין כי מדמיינים אותו כאידיוט גס רוח, הוא נעלב.

1.13.

אגב, גם המוען מדמיין כיצד הנמען מדמיין אותו. ככה זה.

1.2.

הנמען מדמיין את המוען המדומיין על סמך ידע קודם ועל סמך השדר הנוכחי.

1.21.

במלים 'ידע קודם' הכוונה, כמובן, לידע באמצעות היקש, שנצבר, בין היתר, על סמך שדרים קודמים.

1.3.

מכאן שכל תקשורת מכילה לכל הפחות ארבעה צדדים. לכל הפחות משום שמלבד המוען והנמען ומקביליהם המדומיינים, יכול המוען להעלות אינספור דוברים שונים ולשחק ביניהם. הוא יכול, למשל:

     1.31.

    לצטט דובר אחר. הציטוט מכיל, מעצם טיבו, לא רק את המוען המצוטט אלא גם את הנמען המדומיין של המוען המצוטט.

    1.32.

    להעמיד דובר לצורך יצירת אירוניה. הקמת דובר בדוי שדבריו נמצאים באנלוגיה הפוכה לאמונותיו של המוען, במטרה שהנמען יבחין בהבדל בין השניים.

    1.33.

    לשקר. ליצור דובר שמתיימר לייצג את המוען הממשי, אך דבריו עומדים בסתירה למה שהמוען הממשי תופס כאמת.

2.

כאשר סביב מושא מסוים מצטברים דיבורים, נוצר שיח. אדם שירצה לדון על אותו מושא, יצטרך לעבור דרכו. זאת, כמובן, אם הוא מכיר שיח זה.

2.1.

איך עוברים דרך שיח? משתנים. מרחיבים במקומות מסוימים, מקצרים באחרים, מוסיפים אפולוגטיקה, לא נוגעים בנקודה רגישה, נוגעים בנקודה רגישה, מוסיפים דובר אירוני, מצטטים, מספקים אקספוזיציה, סותמים את הפה.

2.12.

בתרגום למוען-נמען, המוען מניח שהנמען מכיר את השיח, ומייצר את השדר שלו על סמך הנחות אלה. הוא מניח שהנמען שמע כבר/לא שמע מעולם/אוהד את/רגיש ל/אדיש ל.

2.13.

בתרגום למוען-נמען, מהצד השני של האפרכסת, הנמען שופט את השדר ביחס לשיח הקיים. הוא מחליט אם השדר "נדוש", "פשיסטי" או "שוביניסטי".

2.2.

הנמען מסיק את מסקנותיו לגבי המוען מהשדר, ואת מסקנותיו לגבי השדר הוא מסיק ביחס לשיח. כך נעשה המוען מושא לדיבור פנימי, כך נשפט המוען ביחס לשיח, כך אנו מרשים לעצמנו לכנות אדם "פשיסט". לפעמים אנחנו גם צודקים (לפחות זמנית. בעוד שקטגוריות מנטליות נוטות להישאר יציבות יחסית, אנשים משתנים).

3.

טקסט הוא דבר מורכב. יש בו דוברים, שמניחים נמענים, שמניחים מוענים; יש בו עולמות מיוצגים, שמורכבים ממבנים קטנים, שמורכבים ממבנים קטנים יותר: עולם ובו עיר ובה אנשים ובהם רעיונות; יש בו רעיונות וערכים, תחביר ומלים, סמלים ואמצעים רטוריים.

 

לפעמים טקסט מכוון לכמה נמענים שונים. הנמענים האלה אף פעם אינם הנמען המדומיין של הטקסט, ההכללה המופשטת שאליה כיוון המוען את הדברים. וכאשר הנמענים הללו מפרשים את הטקסט, הם לוקחים את המבנה המורכב הזה, ומותחים אותו. הם מתחילים לעקם קצת את כל האלמנטים שמהם הטקסט מורכב, ויוצרים ממנו משהו קצת אחר. ככל שיש יותר נמענים, כך מנעד הפרשנויות גדל.

לסינג הסביר פעם את סלידתו מפסלים, שפניהם מעוותות במטרה לייצג אימה והפתעה. האימה וההפתעה, הפחד והחמלה, עוברים בשניות הראשונות של המבט. אולם מעט אחר כך הפה העקום, העיניים המוגדלות, הנחיריים, קמטי הפנים – כל אלה הופכים לדבר מה גרוטסקי ומעוות. פיסול הוא אמנות מרחבית. רגע האימה המפוסל נותר קפוא בזמן, מפורש ומפורש מחדש, נעשה נורא יותר ויותר.

משהו קורה שם, כאשר אנחנו מסתכלים על הפסל או קוראים את הטקסט. אנחנו מתחילים לסכם, להעמיד את הדברים ביחס לשיח מסוים, לקחת את כל המבנה המסובך הזה, ולנסות להבין מה חשוב, מה דומיננטי, מה רצו לומר. ככל שאנחנו מגיבים יותר מאוחר, כך אנחנו מגיבים פחות לטקסט ויותר לסיכום המנטלי שעשינו לו. ככל שיש יותר נמענים, כך גדלות אפשרויות הפרשנות והמשחק.

ואחרי שאנחנו חושבים שהבנו, אנחנו מדברים על זה.

***

מרגע שאנו מדברים על זה, הטקסט המקורי מתרבה ומשתנה. אנחנו מייצרים עוד ועוד גרסאות שלו, אובייקטים חדשים שמשתמעים מהטקסטים שלנו, תובעים את מקומו של האובייקט המקורי.

מישהו כותב פוסט, ומישהו מגיב. הוא מייצר טקסט חדש, שממנו משתמע הטקסט הקודם, הפוסט. הטקסט החדש הזה מנסה ליטול את מקום הטקסט הקודם. הוא טוען אודותיו טענות, הוא מפרק את מערך הסמלים, הלשון, הרעיונות והעולמות של הפוסט, ומייצר משהו אחר. לעתים התגובה קולעת במדויק לכוונתו של המוען המקורי, כותב הפוסט. לעתים לא. היחס בינה לבין הטקסט המקורי, מושא השיח, אינו משנה. היא תמיד דבר מה אחר, גם אם דומה, וכמעט תמיד היא מנסה לטעון לאמת ביחס למקור, להחליף אותו.

סטיב ג'ובס, למשל, שדיבר ודיבר, ופתאום גילה שמישהו החליט לסכם אותו. מישהו לקח טקסטים שונים, גילה חזרות ויצר טקסט חדש. או נחום ברנע, שאמר "קורבנות השלום", כנראה באירוניה (מישהו עוד יודע? זוכר?) ופתאום גילה שזה יוחס לרבין, לפרס, לשניהם, לשמאל.

ובאטמן גם. לאורך כל “The Dark Knight Returns" מופיעים מסכי טלוויזיה קטנים, שמפרשים כל אירוע. כל דבר הופך למושג ולסיפור, ואז אפשר לדבר עליו, לפרש אותו, למתוח ממנו מושגים חדשים. הדוברים תובעים בעלות על באטמן, הופכים אותו לגיבור או לפושע, נאבקים ×–×” בזה כדי לזכות בדומיננטיות על המושג, מושג שאינו באטמן עצמו.

 

אפשר לדבר על הכל, כאמור. גם על מה שלא ניתן לדבר עליו. לפעמים הדיבור נכפה עליך. לפעמים אתה חייב לפטפט, כי אתה התקשורת, ולפעמים אתה חייב לפטפט על אותו הנושא במשך יום שלם. ביום השואה העלו ב-nrg כתבה על מתכונים. זה מה שקורה כשמדברים על נושא שדובר ודובר בו, אבל חייבים לדבר עוד. אתה לוקח אותו, ומתחיל לשחק בקצוות. מפרק ממנו נושאים קטנים יותר, ומדבר עליהם. ואחרי שדיברת עליהם, התחל לדבר על הדיבור, על כמה מותר לדבר, ואיך לדבר. שקע ברפלקסיה. היה כמו אלושם של בקט, היה "כדור גדול מדַבְּרר".

ופתאום בא האינטרנט. המודל התקשורתי של תקשורת ההמונים, שבו מעטים דיברו לרבים, הפך לדבר מה אחר, רבים מדברים לרבים, ודבר אינו חולף. פתאום בא האינטרנט, וכל אחד הוא תחנת שידור. הבלוג הוא תחנת שידור, והתגובות הן תחנת שידור, והקיום הוא קיום תקשורתי. פתאום אתה נעשה מושג. מדמיינים אותך, עולה מתוך כל הטקסטים הרבים שעליהם אתה חתום, מסוכם בתוצאות החיפוש של גוגל, מתפרש בתגובות בפורומים.

פתאום אתה אחד ואתה רבים. אתה כותב תגובה, לוחץ "שלח", ומעדכן לנצח את המוען המדומיין הזה. גם במציאות אתה נתפס כסיכום כל המופעים שלך, אך ברשת כל המופעים הללו קיימים זה לצד זה, בזיכרון מדויק יותר מזה שלנו. פתאום אתה מושג, וכל דיבור אתך יכול להיעשות גם דיבור עליך; וכל דיבור עליך תובע בעלות, מנסה להחליף אותך בדבר מה אחר. פתאום אתה מטאפורה, פתאום אתה סינקדוכה. פתאום אתה נעלם.

וכולם ממשיכים לדבר.

תודות:

באחטין, יאקובסון, בות', שטרנברג, בן-פורת, יעקבי, הרשב. ולבודהה גם.