המשך תרגום הראיון עם דייוויד סימון שפורסם ב-The Believer

• חלק ראשון
• חלק שני
• חלק שלישי

==

ניק הורנבי: בכל פעם שאני חושב, לעזאזל, הייתי שמח לכתוב ל'סמויה', אני מייד מבין שלעולם לא הייתי מצליח להבחין בין מיצובישי לפייסל. האם ידעת את כל זה לפני שהתחלתם? האם התייעצתם עם אנשים שאולי מכירים יותר את הסלנג?

דייוויד סימון: הסטנדרט שלי לבחינת הסבירות הוא פשוט, והגעתי אליו כשהתחלתי לכתוב פרוזה: שהקורא המצוי יילך להזדיין. בחיי העיתונאיים תמיד אמרו לי לכתוב לקורא המצוי. הקורא המצוי, כפי שהם מכירים אותו, היה מנוי לבן מהפרברים עם שתיים נקודה משהו ילדים ושלוש נקודה משהו מכוניות וכלב וחתול ורהיטי גינה. הוא לא יודע דבר והוא צריך שיסבירו לו כל דבר מייד, כך שהאקספוזיציה הופכת לנטל עצום שרוצח את הסיפור. שיילך להזדיין. שיילך להזדיין בגיהנום.
כבר ב-Homocide, הספר, החלטתי לכתוב לאנשים שחיים את האירועים, לאנשים שחיים את אותו עולם מתואר. השארתי חלק מהאקספוזיציה, בהנחה שהקורא/צופה יודע יותר מהקורא הממוצע, או שהוא יוכל, בעזרת מאמץ סביר, להחזיק מעמד מספיק זמן כדי להבין. גם הבנתי – וזה ×”×™×” חשוב יותר עבורי – שאני אחשוב שהספר או הסרט הוא כישלון אם האנשים בעולמות האלו יקראו את הסיפור שלי וירגישו שלא הבנתי את הקיום שלהם, שלא תפסתי את העולם שלהם בדרך שאותה הם יכולים לכבד.
אסור לטעות – בעיתונות, לא רציתי שמושאי הסיקור שלי יסכימו עם כל עמוד. לפעמים, הטבע השנוי במחלוקת של מה שאני אומר דורש ממני לכתוב דברים שהמושאים לא יאהבו, בכל הנוגע לתוכן. אבל בכל הנוגע לדיאלוג, לדיאלקט, לתיאור, לטון – אני רוצה שבלש מחלק רצח, או סוחר סמים, או סוור, או פוליטאי בכל מקום באמריקה יתיישבו ויגידו: 'וואו, ×›×›×” בדיוק נראה היום שלי'. זו המטרה שלי. היא לא נובעת מגאווה, או משאפתנות או מרהבתנות ספרותית כלשהי, אלא מפחד. פחד טהור. כמו סופרים רבים, אני ×—×™ מדי יום עם הסיוט המעורפל שבשלב כלשהו, מישהו שיודע יותר ממני יתיישב ויכתוב טקסט עצום שמסביר בדיוק איפה העבודה שלי רדודה ומונה את הציבור, ונשענת על הנחות יסוד עלובות. אני רואה שכבר מחשיבים אותי כסופר, ואני מקבל ביקורות טובות, אבל החששות האלו קבורים איפשהו, למרות כל ההצלחה שלי. אני חושד שהרבה הרבה סופרים חשים כך. אני חושב שהחשש ×”×–×” מגיע מהיהירות המוחלטת שממנה נובעת ההחלטה לעמוד מול מדורת השבט ולהצהיר ×›×™ לך יש את הסיפור הטוב ביותר שיש לספר כעת, וכולם צריכים להקשיב לך לעזאזל. סיפורים ומספרי סיפורים מגיעים ממסורת השימו-לב-אליי. תקשיבו לזה! אני מגיע מבולטימור ויש כמה דברים שאתם חייבים לראות, אנשים! תניחו כבר את החרא של CSI  ותקשיבו קצת, יא מזדיינים! אני הולך לספר את הסיפור ×”×–×” בצורה הטובה ביותר, והאותנטית ביותר, והקולית ביותר ו…. אני מתכוון, אני מציג את עצמי כהסטוריון הכפר למרות שאין לי שום קרדיט כתיבתי שכולל יותר מאשר תריסר שנים כעיתונאי שמסקר את המשטרה וכבעל בי.איי כללי מאוניברסיטה בליגה ×’'. על הנייר, מדוע אני? אבל אני חושב שכל כותב טוב, בלי קשר לרקע שלו, מטיל ספק, גם אם קטן, בקול שהוא מייצר, ובזכות של הקול שלו להישמע. זו עצם עזות המצח שבעניין. מי מת והמליך אותך למספר הסיפורים?
אז כן, בכל הנוגע לסוחרי הסמים ולשוטרים, ביליתי שנים בשזירת המחרוזת של מי הם, איך הם חושבים ומדברים. כאשר היינו צריכים להוסיף פוליטיקאים, ובכן, כיסיתי גם נושאים פוליטיים אז ידעתי מהו הטון הכללי, אבל הוספנו את ביל זורזי, העיתונאי הפוליטי הטוב ביותר של בולטימור סאן, לצוות הכותבים. כאשר הגענו לסוורים, הוספנו את רפאל אלברז, עיתונאי לשעבר וסופר סיפורים קצרים שהתפטר כדי להצטרף לאיגוד יורדי הים ושמשפחתו עסקה בעסקי הים זה שלושה דורות. ושאר הכותבים, כולל אותי, בילו שבועות בהיכרות עם סוורים, ועם התפעול של הנמל ועם האיגודים בנמל, ורק הסתובבנו שם ליד המכולות במשך ימים ארוכים, כדי להציג באופן אמין את כל הקולות האלה. ושוב, מה שרציתי היה שסוורים בכל אמריקה יצפו ב"סמויה" ויגידו: 'קול, הם מכירים את העולם שלי. מעולם לא ראיתי את העולם שלי מתואר בטלוויזיה, והבחורים האלו עשו את זה'. ופחדתי שאחד מהם יקום ויגיד: לא, זה הכל בולשיט. והפחד הזה אף פעם לא משתנה אצלי.

בנו של הקורא הממוצע. (תמונה: bobrpics)

מה שמחזיר אותי לקורא הממוצע. בגלל שהאמת היא שאתה לא יכול לכתוב רק עבור האנשים שחיים את האירועים, אם השוק כולו לא יבוא בעקבותיהם. הטלווזיה היא עדיין ערוץ של תקשורת המונים, אפילו עם כל יקום הכבלים המפולג, שמקטין את מספר הצופים בכל ערוץ. ובכן, ×”× ×” סוד שלמדתי בזמן עשיית Homicide ונצרתי להמשך: אם אתה כותב משהו כל כך מדהים שמביני דבר דבקים בו, אז אלו שאינם מבינים יימשכו אליו גם הם. Homicide, The Corner, "הסמויה", "דור מזוין" – הן כולן יצירות מסוג מסוים, שמאפשרות לקורא/צופה הממוצע להגיע למקומות שהוא לא ×”×™×” מגיע אליהם במקרים אחרים. הוא אוהב להיות שקוע בעולם חדש, מבלבל ואולי אפילו מסוכן, שהוא לעולם לא יראה במציאות. הוא אוהב לא להכיר כל פסיק בשפה או כל פינה בגיאוגרפיה. הוא אוהב שסומכים עליו שיצליח לאסוף מידע בכוחות עצמו, לייצר קשרים, לצאת למסע לאורה של האינטיליגנציה שלו בלבד. רוב האנשים החכמים לא יכולים לצפות ברוב תכניות הטלוויזיה, משום שזהו מדיום מתנשא, שמסביר כל דבר מייד, שלא מאפשר דו-משמעות, ושמשתמש בסוג של דיאלוג שמפשט את האופנים הייחודים שבהם אנשים מעולמות שונים מתקשרים ביניהם. בסופו של דבר, הוא דורש מהדמויות ממקומות שונים לדבר בדיוק כמו הצופה. וזה, כמובן, דפוק.
קיימות שתי דרכים לטייל. אחת היא בעזרת מדריך טיולים, שלוקח אותך לחרא שכולם רואים. אתה מצלם ועובר הלאה, מבלי לחוות דבר מלבד מראות גולמיים ושינון כמה עובדות. הדרך השנייה לטייל דורשת זמן רב יותר – ומכאן נובע הצורך שצפייה כזו תדרוש סדרות ארוכות או מיני-סדרה, במטאפורה הגרועה הזו – אבל אם אתה נשאר במקום אחד, נגיד, אם אתה מניח את התיק שלך והולך לפאב המקומי, ואתה משחק אותה קצת אידיוט ורוכש כמה חברים ופותח את עצמך למקום החדש ולזמן החדש ולאנשים החדשים, במהרה אתה מקבל תחושה של עולם שונה לחלוטין. אנחנו מחפשים את ×–×”: להפוך את הטלוויזיה לסוג השני של הטיול, מבחינה אינטלקטואלית. להציג את החלקים המטושטשים או המוסתרים של אמריקה, ולהוכיח את הרלוונטיות ואת הקיום שלהם לאמריקאים הרגילים. בכך אנחנו אומרים, למעשה: זהו חלק מהמדינה שאתם יצרתם. גם ×–×” הוא חלק ממה שאנחנו וממה שבנינו. חשבו שוב, בני זונות.
וההבדל ביחיד בין מה שאנחנו עושים ובין מה שעושה המטייל בעולם שחורג מהמסלול הסלול הוא שהצופים שלנו לא באמת צריכים לשחק את האידיוטים. הם אפילו לא צריכים להזיז את התחת שלהם מהספה. עכשיו יש להם מושג בנוגע למה שמתרחש בפינה שבה מוכרים סמים, או במחלק רצח, או בקמפיין פוליטי – והתוכן שלנו, גם אם הוא מטופל בעדינות כדי ליצור דרמה, בהחלט מבוסס על דיווח עיתונאי מהימן ועל הניסיון שלנו.
וכמובן שהדבר האחרון הוא שברמה מסויימת אתה חייב לאהוב אנשים. מכל הסוגים. נדמה לי שזהו תנאי הבסיס לקליטה טובה של דיאלוג. תעמוד שם ותקשיב. סיפור חביב לסיום: פעם ריצ'ארד פרייס הגיע לבולטימור כדי לבצע תחקיר על חלק של Freedomland. בדיוק התרחש מקרה רצח דומה לזה שעליו כתב והוא רצה סיור, כדי שהוא יוכל לדייק יותר בטון של הדברים, אני מניח. אז הוא הגיע ואנחנו הולכים וחוקרים את המקרה, פוגשים את העדים ואת הבלשים וכל זה. ובגלל שהוא פאקינג ריצ'ארד פרייס, והייתי קרוע על התחת שלו מאז The Wanderers, הייתי חייב להשוויץ קצת. באותו זמן ביצעתי תחקיר וכתבתי את The Corner, הספר. אז אנחנו נוסעים למערב בולטימור ואני מתחיל להראות לו את השכונה שבה אד ואני אוספים את החומר שלנו. מתישהו אנחנו פוגשים את גארי מק'קולו, אחת מהדמויות הראשיות שלי. וגארי, שבדיוק קנה קצת והיה מסטול כמו עפיפון, מדבר איתנו, והוא צחק ממשהו שאמרתי, ואומר: " Oh, man, you is an apple-scrapple". Apple-scrapple הוא ביטוי של הכושים בבולטימור שאומר משהו כמו קינוח מיוחד או פינוק מיוחד. גארי רואה את זה ואני רואה את המבט שחולף בעיניו של פרייס ואני חושב, רק לשניה, אוי, לא. עכשיו גם הוא מכיר את apple-scrapple. אני מקווה שהוא לא יפרסם לפני או יעקוף אותי בדבר הזה. והנה, איך שגארי הולך, ריצ'ארד מייד פונה אליי ואומר: " apple-scrapple. זה משהו שצריך לשמור".
סופרים מזדיינים.

המשך תרגום הראיון עם דייוויד סימון שפורסם ב-The Believer

חלק ראשון

—

ניק הורנבי: ואיך מכרתם את זה?

דייוויד סימון: מכרתי את "הסמויה" ל-HBO כאנטי-סדרת-משטרה, סוג של מרד נגד כל החרא של תכניות ההליכים המשטרתיים המייסרות של הטלוויזיה האמריקאית. אני מתנגד באופן נמרץ לאיסור על סמים; מה שהחל כמלחמה בסמים בלתי חוקיים לפני דורות הפך בימינו למלחמה במעמדות הנמוכים של אמריקה, ומה שהסמים לא הרסו בערים שלנו, המלחמה נגדם הרסה. אמרתי ל-HBO – שעד אותו זמן הפיקה דרמות חדשניות שעסקו בנושאים שהטלוויזיה בכבלים לא יכלה לעסוק בהם (הסופרנוס, סקס והעיר הגדולה וכו') – שהם יכולים להרחיב את העמדה שלהם באמצעות אימוץ תכנית המשטרה הסטנדרטית של הכבלים ושינוי הפורמט שלה. במקום המבנה הרגיל של הטובים רודפים אחרי הרעים, אפשר להעלות שאלות אודות התיוג של טוב ורע ולתהות האם אכן מדובר ברעיונות מוסריים עמוקים כל כך.
במקום זאת, התכנית תעסוק בקפיטליזם ללא רסן שיצא משליטה, באופן שבו הכוח והכסף מנווטים את עצמם בעיר האמריקאית הפוסטמודרנית, ובסופו של דבר, בשאלה מדוע אנחנו כאנשים אורבניים כבר לא מסוגלים לפתור את הבעיות שלנו או לרפא את הפצעים שלנו. בשלבים מוקדמים של יצירת הדרמה, אד ברנס ואני – כמו גם בוב קולסברי המנוח, יוצר הקולנוע המושלם ששימש כמפיק מביים ויצר את הדגם הוויזואלי של "הסמויה" – חשבנו על סדרה שתחתוך פלח נוסף מהעיר האמריקאית בכל עונה, כך שבסוף הסדרה כולה אפשר ×™×”×™×” לראות בולטימור בעלת ריבוי-פנים שתייצג את אמריקה האורבנית, ואפשר ×™×”×™×” להתייחס לכל הבעיות המהותיות של האורבניות.
עונה ראשונה: חוסר התוחלת של המלחמה בסמים והנושא המתמשך של מוסדות פוסטמודרניים שמתחזקים את עצמם וטורפים את האנשים שאותם הם אמורים לשרת. עונה שנייה: מות העבודה ופירוק מעמד הפועלים באמריקה של עידן הפוסט-תעשייתי, שעבורה הוספנו את נמל בולטימור. עונה שלישית: התהליך הפוליטי והאפשרות של רפורמה, שעבורם הוספנו את רכיב מועצת העיר. עונה רביעית: הזדמנות שווה, שעבורה הוספנו את מערכת החינוך הציבורית. העונה החמישית והאחרונה תעסוק בתקשורת וביכולת שלנו לזהות את המציאות שבה אנחנו עצמנו חיים, שעבורן הוספנו את רכיבי העיתון היומי והטלוויזיה.
האם סיפרנו על התכניות הגרנדיוזיות האלה ל-HBO בהתחלה? לא, הם היו צוחקים עלינו כבר בפגישת המכירה. במקום זאת, דיברנו רק על ההיפוך של תכנית המשטרה ועל בדיקה מדוקדקת של המלחמה הלא יעילה בסמים. אבל לפני שעברנו לנמל בעונה השנייה, ישבתי עם המנהלים של HBO והצגתי בפניהם את הרעיון של בניית עיר אמריקאית וחקירת הנושאים לעיל במהלך הבנייה. ועל כן אנחנו יושבים כאן.

ניק הורנבי: אני חושב שלבולטימור הייתה עליי השפעה מקצועית רחבה יותר מכל עיר אמריקאית אחרת, עכשיו כשאני חושב על כך. בהחלט ב"נאמנות גבוהה", אחד מהדברים שניסיתי לעשות הוא לשלב בין בארי לוינסון ואן טיילר. לוינסון, טיילר, הסמויה, ג'ון ווטרס. נדמה כי האנשים האלו לא חולקים אפילו מבע אסטתי, ובכל זאת יש גוף יצירה מובחן בהחלט שמגיע מהעיר שלך. מעולם לא הייתי שם, למרות שהייתי רוצה לבקר. האם תוכל להסביר איך העיר מפיקה את גוף היצירה הזה?

דייויד סימון: אני קצת מתקשה להסביר את כוח המשיכה הסיפורי של בולטימור. הדבר המעניין הוא שכולנו חותכים חתיכות שונות מאותה עיר. המעמד החברתי המפוקפק שאני עוסק בו הוא בהחלט לא הבולטימור של בארי לוינסון או של ג'ון ווטרס במונחי קולנוע, ואף אחד מאיתנו לא מתקרב לאזורים כחולי הדם של פארק רולנד על פי אן טיילר. לורה ליפמן נעה בכל רחבי העיר, אבל הרומנים האחרונים שלה מתבססים בעיקר על מחוז בולטימור, שהוא הפרבר שמקיף את העיר בולטימור. היא ביקרה במקומות כמו טוסון ופאדוניה ואוינגס מילס, שאליהם עברו הרבה מהעשירים בני המעמד הבינוני.
דבר אחד אני כן חושב והוא שבאמצעות היציאה מהמקומות המסורתיים כמו ניו-יורק, לוס-אנג'לס, וושינגטון, שיקאגו, כותבים מקבלים הזדמנות טובה לדבר על התנאים שמייצגים הרבה מהערים הלא-כל-כך-ייחודיות או לא-כל-כך-גרנדיוזיות. ניו-יורק, לוס-אנג'לס, שיקאגו, וושינגטון הן כולן ערים ייחודיות, במובנים של גודל, עושר ואספקטים מיוחדים בתרבות שלהן (ניו-יורק כבירת הכלכלה, האופנה והתיאטרון וכסמל תרבותי, וושינגטון כעיר הממשלה, או לוס אנג'לס כבירת הקולנוע של המדינה). בולטימור היא עיר פוסט-תעשייתית, תחובה בין וושינגטון הבירה לפילדלפיה ונאבקת כדי למצוא את עתידה ולשקם את עברה. במובן זה, היא דומה לסיינט לואיס ולקליבלנד ולפילדלפיה ולהרבה מערי התעשיה האמריקאיות, ולכן לסיפורים שמגיעים ממנה יש סיכוי לדבר על משהו שהוא מעבר לבולטימור עצמה. ייתכן כי הסיפורים שמספרים על המקום הזה הם מפורטים למדי מבחינת גיאוגרפיה מקומית ותרבות, אבל הם מיתרגמים בקלות לכל מקום אחר, ועל כן יכולים לזכות בתוספת רלוונטיות.
אני מתאר לעצמי, בהתבסס על הבורות הכללית שלי, שסיפור שמתרחש בלונדון הוא סיפור על לונדון, שאי אפשר להעביר אותו לשום מקום אחר בבריטניה, מבחינת הסביבה המתוארת. אבל סיפור שמתרחש במנצ'סטר יכול בקלות להדהד את לידס או את ליברפול או את ניוקאסל או כל מקום אחר. אנחנו מציגים את עצמו כייחודים, ואנחנו באמת מעריכים את כל מה שהוא תוצר ייחודי של בולטימור, אבל ברמה אחרת, אנחנו כל-עיר.

דיוויד סימון. לא חרא הוליוודי. (תמונה: viceland)

ניק הורנבי: יש חלק ברומן של אן טיילר, נדמה לי, שבו הדמויות מבולבלות בנגע לשאלה אם בולטימור היא עיר דרומית או צפונית – אני בטוח שזה גם מוסיף, העמימות, אם מנסים להימנע מהנטייה לערים גדולות שעליה דיברת…

דייוויד סימון: כן, השורה הזאת אודות העיר הדומית הכי צפונית או העיר הצפונית הכי דרומית מוכרת היטב לכל בולטימורי. מרילנד (ובולטימור) הייתה מפולגת מאד עם פתיחת מלחמת האזרחים והנשיא לינקולן נאלץ לאסור את המחוקקים העירוניים ולכלוא אותם ללא כתב אישום במצודת מקהנרי כדי למנוע מהמדינה לפרוש ולהצטרף לקונפדרציה. הדהוד של גוואטנאמו. החוף המזרחי (בצד השני של מפרץ צ'ספיק) תמך בעבדות, כמו גם דרום מרילנד והרבה מתושבי בולטימור. מערב מרילנד הייתה בעד האיחוד. והחללים הראשונים של מלחמת האזרחים נהרגו ברחוב פראט במרכז בולטימור, בשעה שאזרחים התפרעו וזרקו אבנים על חטיבת מסצ'וסטס שצעדה מתחנת רכבת אחת לשנייה במסעה דרומה לחיזוק וושיגטון בתחילת המלחמה. אה, וג'ון וילקס בות', שרצח את לינקולן, היה בולטימורי ומשפחת השחקנים הידועה שלו, גם ג'ון וילקס עצמו היה שחקן, קבורה בעיר, בבית הקברות גרינמאונט.
ואם להמשיך בשיעור ההסטוריה חסר התועלת הזה, ייתכן שאתה זוכר כי מצודת מקהנרי הייתה המקום שבו נכתב ההמנון הלאומי שלנו בידי בחור בשם פרנסיס סקוט קי, שהיה אסיר על אוניה בריטית שהפציצה את המצודה במהלך מלחמת 1812. אתם הבריטים שרפתם את וושינגטון ואת פילידלפיה והתכוונתם להבעיר באש את בולטימור, והעברתם גדודים סמוך לעיר. אבל חיל הים יכול היה להפליג אל הנמל ולהשתתף בפלישה, רק לאחר שהמצודה הוכנעה. בבוקר, הדגל זרוע הכוכבים עדיין התנוסס מעל מקהנרי וקיבלנו משהו לשיר בתחילת אירועי ספורט, והצבא הבריטי, לאחר שנכנע בתום קרב הנקודה הצפונית, חזר לספינות הוד מלכותו והפליג לדרכו.
מה שמביא אותי לרגע המכוער ביותר שלי כאמריקאי, רגע שבו אני מתעקש להתגאות. לפני שנים טיילתי בקתדרלת סיינט פול בלונדון והראו לנו את כל הגנרלים שזכו להיקבר סביב לוולינגטון. והמדריך הקטן והמקסים הזה, שכבחור צעיר עמד על גג הקתדרלה בזמן הבליץ והעיף ממנה את הגיצים כדי להציל את המבנה המפואר, קרץ בעינו ואומר "קולוניאליסטים שכמוכם ודאי ירצו לראות את מקום קבורתו של האלוף רוס, ששרף את עיר הבירה שלכם ב-1812". והוא היה שם. והקבר שלו, אם אני זוכר נכון, אמר: "מנצח הקרבות על וושינגטון ועל פילדלפיה. פעל בקרב על בולטימור".
 ×× ב-1985 הייתי מכיר את האופציה להחזיק את הזין בהתרסה הייתי עושה זאת בזמן שמלמלתי: "אני מבולטימור. ואני יכול לספר לך מה ×–×” 'פעל'. פירושו של דבר שכיסחנו אותו". רגע של שקט חלף בקתדרלה, והאמריקאים האחרים בטיול כמעט מתו. באותו רגע, חשבתי שטוב שלא המשכתי לומר את מה שידעתי, משום שרוס למעשה נפצע אנושות בקרב הנקודה הצפונית בידי שני תושבי בולטימור עם רובי צייד שהתגנבו, ירו בו, והפילו אותו מסוסו, ובכך הרגיזו מאד את הבריטים, ששלחו פלוגה שלמה של מרינס כדי להרוג את הצלפים, ששמם ×”×™×” וולס ומקקונס (הם קבורים תחת אנדרטה בלב הגטו של מזרח בולטימור ויש רחובות הקרויים על שמם סמוך למצודה).
"שקט", אמר מדריך התיירים, שחייך לעברי בסלחנות, משועשע למדי. או לפחות אני אוהב לחשוב שהוא היה משועשע למדי.

הדמות שאני הכי אוהבת ב"סמויה", היא באנק. קודם כל כי יש לו שם מצחיק. אבל גם כי מדובר בדמות היחידה בסדרה הזו ששמחה מהחיים שלה. האישה שלו היא לא זוועת האנושות, כמו הנשים של קימה ושל דניאלס. העבודה שלו היא לא זוועת האנושות כמו הרק וקארבר. החיים שלו הם לא זוועת האנושות כמו מקנולטי. כמו כן, החיים שלו אינם ציפייה למוות כמו החיים של כל אחד מהעוסקים בסמים. בקיצור, יושב לו שם, הכושי השמן הזה, עושה את עבודת הבילוש שלו, מעשן את הסיגר שלו, שותה את הבירה שלו, אם נקרית בפניו ההזדמנות, מפלטט עם איזו אישה, ושמח! אחת הדמויות.
אז לזכרו של באנק, תרגמתי ראיון ארוך שפורסם ב- The believer באוגוסט 2007, בו ניק הורנבי מראיין את דיוויד סימון, יוצר הסדרה. הראיון ארוך מאד ולא ×”×™×” לי מושג איך לחלק אותו לפוסטים. בסוף החלטתי שכיוון ש"הסמויה" בגימטריה ×–×” 126, אחלק את ×–×” למקטעים של 1260 מילה, שזה עשר פעמים הסמויה, וגם עשר פעמים אלמנה (לא באמת ממש דייקתי). ועכשיו, ניק ודיוויד. 

באנק, בחיוך אופייני. (תמונה: avclub)

לפני שלוש או ארבע שנים, קיבלתי מייל מחבר שבו תיאר את "הסמויה" כתכנית הטובה ביותר שראה בטלוויזיה מעולם, "חוץ מ-Abigail's Party". זו הייתה המלצה שנועדה לתפוס את תשומת הלב של כולם. שום אזכור ל"בית הלבן" או "הסופרנוס" או "תרגיע" או כל סימן היכר אחר של ביקורת טלוויזיה עכשווית; רק קריצה מתחכמת למחזה הקלאסי של מייק לי ב-BBC  מ-1977. אותי, בכל מקרה, ×–×” סקרן, והלכתי לקנות קופסת די.וי.די של העונה הראשונה.
מעולם לא שמעתי על הסדרה. היא לא ממש מדוברת או מוקרנת פה בבריטניה, למרות שבכל פעם שמתחילה עונה חדשה, אפשר למצוא כתבה באיזה עיתון גבה-מצח שמכנה אותה "התכנית הטובה ביותר שמעולם לא שמעתם עליה", ולא ידעתי למה לצפות. מה שקיבלתי לא דמה כלל ל-Abigail's Party", כצפוי, והיה בעל דמיון קלוש לתכניות משטרה אחרות. בשלב מסויים הייתי מכור בו זמנית ל"סמויה" ול-Bleak House, וקלטתי שדיקנס משמש נקודה טובה להשוואה; דייויד סימון וצוות הכותבים שלו (כולל ×’'ורג' פלקנוס, ריצ'ארד פרייס ודניס ליהיין) הסתערו מגבוה לנמוך, ממשרד ראש העיר לפינת הרחוב – והסוחרים בפינת הרחוב מעוררים יותר אמפתיה וחמלה מכל דמות דומה שנעשתה בעבר. באבלס האומלל, שלנצח גורר איתו עגלת קניות מלאה בסחורה גנובה, הוא התשובה הבולטימורית לג'ו מטאטא הרחובות (Joe the Crossing Sweeper).
דיברנו באמצעות האימייל. כמה שבועות לאחר מכן, נפגשנו בלונדון – דיוויד סימון יוצר תכנית על המלחמה בעירק עם השכן שלי ממול (באמת. הוא באמת עושה תכנית על המלחמה בעירק, והמפיק באמת גר בדלת ממול). דיברנו הרבה על ספורט ועל מוזיקה.
ניק הורנבי.

ניק הורנבי: אני יכול להתחיל בלשאול אותך משהו על הכתיבה? איך התחלתם? לכל העונות יש קצב וצורה מאד לא קונבנציונליים, אני חושב. האם היה לכם בראש משהו אחר לפני שהתחלתם, או האם השוני התרחש במהלך יצירת הסדרה?

דיוויד סימון: אני חושב שמה שאתה מרגיש ב"סמויה" הוא שהיא מפרה הרבה מהקונבציות והדימויים של סדרות טלוויזיה בהמשכים. היא לא ממש בנויה כמו תכנית טלוויזיה, אלא שואבת את צורתה מרומן מודרני מרובה קולות. מדוע? בעיקר משום שהיוצרים והתורמים לסדרה אינם תסריטאי טלוויזיה בהכשרתם או בנטייתם. למעשה, זוהי עובדה מעט יוצאת דופן שבסופו של דבר הגענו לעשות דרמת טלוויזיה ב-HBO  או בכל מקום אחר. אני בהכשרתי כתב בעיתון שכתב כמה נרטיבים מרובי קולות לא-עלילתיים, Homicide ו- The Corner. הספר הראשון ×”×™×” הבסיס לדרמה של NBC שנשאה את אותו השם. את השני הצלחתי להפיק כמיני סדרה עבור HBO, ששודרה בשנת 2000. שתי היצירות נבעו מדחף עיתונאי; הראשונה מתארת שנה שביליתי עם מחלק הרצח של משטרת בולטימור, והשנייה מתארת שנה שביליתי בשכונה רווית סמים במערב בולטימור, בה עקבתי אחר משפחה נרחבת המעורבת בעסקי הסמים. אד ברנס, התסריטאי השותף ב- The Corner, ויוצר שותף ב"סמויה", ×”×™×” בלש במחלק הרצח ששירת במשטרת בולטימור עשרים שנה, ולאחר מכן, במשך שבע שנים, ×”×™×” מורה בכיתה ×–' בבית ספר ציבורי בבולטימור. שאר הכותבים – ריצ'רד פרייס (Clockers), דניס ליהיין (Mystic River) וג'ורג' פלקנוס (The /night Gardener) – הם סופרים ברמה הגבוהה ביותר של ×–'אנר המתח. ביל זורזי כיסה את תחום הפוליטיקה העירונית והלאומית עבור העיתון בולטימור סאן במשך עשרים שנה; רפאל אלברז, עוד בוגר הסאן, עבד בצי הסוחר, והוא נצר לשני דורות של עובדי נמל. אז כולנו מגיעים ממקומות שאינם הוליווד.
קיבלנו את התכנית משום שהעיתון שלי נקנה ונרצח בידי רשת עיתונים שאינה מבולטימור, והאנשים שהפכו את הספר הראשון שלי לתסריט הציעו לי לכתוב תסריטים, במטרה ללמוד, בסופו של דבר, איך להיות מפיק טלוויזיה. קיבלתי את ההצעה ובסופו של דבר הצלחתי להפיק את הספר השני ל-HBO  בעצמי. בעקבות אותה מיני סדרה, HBO הסכימה להסתכל על התסריט של "הסמויה". אז עשיתי שינוי בלתי סביר, ובמידה רבה גם בלתי מתוכנן, מעיתונאי/סופר למפיק טלוויזיה. ×–×” לא ×”×™×” שינוי צפוי מראש ובאיזשהו אופן ×–×” משעשע אותי שהשינוי אכן התרחש. לו הייתה לי תכנית, הרי שהיא הייתה להזדקן ליד שולחן בבולטימור סאן, לגנוב סיגריות מכתבים צעירים ולספר שקרים על הימים בהם עבדתי עם H. L. Mencken ו-William Manchester.
סיבה נוספת לכך שהתכנית עשויה לגרום לתחושה שונה מתכניות טלוויזיה רבות אחרות: המודל שלנו הוא לא שייקספירי כמו הרבה התרחשויות איכותיות אחרות של HBO. "הסופרנוס" ו"דדווד" – שתי תכניות שאני בהחלט מעריץ – מתבססות על מקבת או על ריצ'רד השלישי או על המלט, בכך שהן מתמקדות בייסורים ובמזימות של הדמויות המרכזיות (טוני סופרנו, אל סוורינג'ן). נדמה ×›×™ הרבה מהתיאטרון המודרני שלנו נטוע בגילוי השייקספירי של המוח האנושי. אנחנו, לעומת זאת, גונבים מתוצר מוקדם יותר ומוכר פחות – היוונים – ומעתיקים את התפיסה התמטית שלנו, כמו שהיא, מאייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, ויוצרים גיבורים מוכי גורל שמתמודדים עם משחק מכור ועם עובדת מותם הצפוי. המוח המודרני – במיוחד ×–×” שלנו החיים במערב – סבור ×›×™ פטאליזם ×›×–×” הוא עתיק ומביך, אני חושב. אנחנו קהל של פוסט-מודרנים מעודכנים שמעריצים את עצמם, והרעיון לפיו למרות כל המשאבים וההכנסה והפנאי שלנו, הגורל שלנו עדיין נקבע בידי אלים אדישים, מרגיש לנו עתיק ומלא באמונות תפלות. אנחנו כבר לא תופסים את האלים שלנו ככאלה; רובנו, מלבד הפונדמטיליסטים שבקרבנו, לא מעניקים אפילו ליהווה עצמו כזו מנה של סמכות מתערבת ושלוחת רסן. 
אבל במקום האלים הישנים, "הסמויה" היא טרגדיה יוונית שבו המוסדות הפוסטמודרניים הם הכוחות האולימפיים. זוהי המשטרה או כלכלת הסמים או המבנה הפוליטי או המינהל הבית-ספרי או הכוחות המקרו-כלכליים שזורקים את הברקים ובועטים לאנשים בתחת ללא כל סיבה הגיונית. בהרבה מהטלוויזיה, וגם מהמחזות, היחידים מוצגים כמתנשאים מעל המוסדות כדי להגיע לקתרזיס. בדרמה הזאת, המוסדות תמיד מוכיחים שהם חזקים יותר, והדמויות שיש להן מספיק היבריס כדי לקרוא תיגר על התוצר הפוסטמודרני שהוא האימפריה האמריקאית מושמות ללעג, מוצאות אל מחוץ לגבולות החברה או נמחצות. הטרגדיה היוונית של האלף הבא, אפשר לומר. בגלל שכל כך הרבה מהטלוויזיה עוסק בסיפוק קתרזיס וגאולה וניצחון הדמויות, דרמה שבה מוסדות פוסטמודרניים מנצחים את האינדבדואליות ואת בני התמותה ואת הצדק נראית אחרת במובנים רבים, אני חושב.
ההשראה שלנו גם מסבירה מדוע אנחנו מקבלים הרבה ביקורות טובות, אבל יש לנו פחות צופים מסדרות דרמה אחרות. בעידן של אנרון, וורלדקום וקטרינה, אנשים רבים רוצים שהטלוויזיה שלהם תבדר אותם, כדי להסיח את דעתם מחולשת החברה בה אנו חיים. מה שמביא אותי לסיבה האחרונה מדוע "הסמויה" מרגישה שונה. הבחורים שעושים אותה חיים בבולטימור, או כמו פרייס, פלקנוס וליהיין, כותבים את היצירות שלהם על מקומות מהוהים מהחוף המזרחי כמו ג'רזי סיטי, צפון מזרח וושינגטון או דורצ'סטר, ולא על מנהטן, ג'ורג'טאון או על שכונת בק ביי בבוסטון. אנחנו מגיעים מאמריקה אחרת או מאמריקה שנשכחה מאחור בעידן הפוסט-תעשייתי. אנחנו לא גרים בלוס אנג'לס, לא הולכים למסיבות שם. אנחנו לא עושים את מה שאנחנו עושים כדי לזכות בניצחון בעולם הטלוויזיה הבידורית ולהגיע ללהיט אמיתי, ולפגוש את האנשים היפים ולקבל את השולחן הטוב ביותר ב-Ivy. לעזאזל, בפעם האחרונה שג'ורג' ואני הגענו ל-Ivy במהלך טיול, חיכינו ארבעים חמש דקות לשולחן. אנחנו לא שייכים לשם ואנחנו לא צריכים את הכסף או את הפרסום הדרושים כדי להיות שייכים לשם. אנחנו מסתובבים בבולטימוריות של העולם, כותבים מה שאנחנו רוצים לכתוב, ולעולם לא מקדישים תשומת לב לשאלה האם התסריט שלנו ימכור כמו דרמה שהיו בה, נניח, יותר פרצופים לבנים או יותר נשים עם ציצים גדולים ויותר דברים שמתפוצצים או מתיזים ממש הרבה דם.
הדחפים שלנו נובעים מתגובות טבעיות של סופרים שחיים בקרבה לחוויה אמריקנית ספציפית – עצמאית מהוליווד – ומנסים ללכוד את החוויה הזו. וגם זו החלטה לא סבירה, בהתחשב ברמת הבידוד של תעשיית הבידור האמריקאית בדרך כלל. אני לא מתכוון שדבריי ישמעו כמו הצהרה מתנשאת של פסאודו-פרולטר קלאסי, אבל אני מתכוון אליהם. אני ×—×™ בבולטימור. על כמה יאכטות אני כבר יכול לעשות סקי מים בנמל של בולטימור? לעזאזל, אני שמח שמשלמים לי על תכנית טלוויזיה שעוסקת בנושאים שעליהם בדרך כלל הייתי כותב כתבות מגזין וסדרות כתבות בעיתונים. והכותבים האחרים מרגישים די אותו דבר.
אז אנחנו לא מתאימים. ולמרות שאנחנו מקווים כי הסדרה היא מבדרת דיה, אף אחד מאיתנו לא חושב על עצמו כספק בידור. כאמור, הדחף הוא עיתונאי או ספרותי. אני מקווה שהתשובה עוזרת ולא נשמעת חבוטה ופומפוזית כמו שאני חושב שהיא נשמעת. תסלח לנו על כך שאנחנו באמת חושבים על כל החרא הזה; אנחנו יודעים שמדובר בטלוויזיה, אבל אנחנו לא יכולים להימנע מזה. אבל כמו שאתה בעצמך יודע מאהבת המוזיקה שלך, לפעמים שלושה אקורדים והסולו גיטרה הנכון והפזמון הנכון יכולים להיות הכל.