המשך תרגום הראיון עם דייוויד סימון שפורסם ב-The Believer

• חלק ראשון
• חלק שני

==

ניק הורנבי: אני חייב לשאול אותך על הליהוק, והאם השחקנים תרמו משהו לדמויות שלהן. משום שנדמה לי שהיכולת לשרטט דמות של סוחר סמים מפינת הרחוב בדייקנות כפי כעשיתם, כך שהם לא נראים כמו צבא של אנשים אלימים וחסרי תקווה שאי אפשר להבחין ביניהם, מצריכה כמות אדירה של סבלנות ותבונה. האם הכל היה בתסריט? עד כמה היית מעורב בליהוק? ראיתי את The Corner, אז אני יודע שעבדת עם כמה מהשחקנים בעבר (זה תמיד מאד מטריד, אם רואים קודם את "הסמויה" להיתקל בשוטר או בפוליטיקאי שכבר ראית בעבר מעשן קוק). אבל מה חיפשתם? האם יש שם הרבה ילדים מבולטימור? ואיך קרה שששכרתם כל כך הרבה שחקנים אנגליים? ממש לא יכולתי להאמין כשגיליתי שאידריס אלבה, שמשחק את סטרינגר בל, הוא למעשה אנגלי.

דייוויד סימון: ליהקנו בזהירות, ואני מעורב – כמו גם המפיקים המובילים האחרים – בכל החלטה שקשורה לכל תפקיד מתמשך. אנחנו מנסים להימנע מהרגעים האלו שבהם שחקן ידוע מופיע על המסך וזורק את הצופים מההרגשה ש"הסמויה" היא תרגיל דוקומנטרי. כתוצאה מכך, אנחנו לא שוכרים הרבה שחקנים מלוס אנג'לס. אנחנו משתמשים יותר בשחקנים מניו-יורק או אפילו שחקני תיאטרון מלונדון, ובכל פעם שאנחנו יכולים, אנחנו נעזרים בתושבי בולטימור עצמם, עבור תפקידים קטנים. שחקנים מקצועיים שמשחקים אנשים אמיתיים הופכים את העולם שאנחנו יוצרים להרבה יותר אפשרי וחד-פעמי, ועל כן גם לאמין יותר.
בנוסף, האמת היא שאפיון הדמות של רוב, אם לא כל, הדמויות המרכזיות נובע מאנשים שאנחנו מכירים או שהכרנו בבולטימור – או שאד בורנס נתקל בהם כבלש במשטרה או לימד אותם כמורה, או שביל זורזי או אני עצמי כתבנו עליהם. ×–×” לא אומר שיש יחס של אחד לאחד בין אנשים אמיתיים והדמויות הפיקטיביות. לסוחר סמים יכולות להיות תכונות של שניים שלושה אנשים מהמציאות, ואנחנו גונבים הסטוריה של סוחר נשים אחד ומעבירים אותה לאחר, או מתאימים ומערבבים. אבל הדמויות נטועות במציאות, ואני מאמין שהדבר מוביל לפורטרט ייחודי. הרבה מזה נמצא כבר בתסריט ואנחנו בדרך כלל דוחקים בשחקנים שלנו להיצמד לתסריט. אבל השחקנים הם מקצועיים והם הופכים כל תפקיד לתפקיד שלהם. לפעמים הם מציעים פרשנות חופשית שמהווה שיפור או העשרה של הסיפור, ואנחנו משתמשים בה. לפעמים אנחנו דוחקים בהם להיצמד לתסריט. אבל מפיק נמצא על הסט בכל סצינה כדי לקבל את ההחלטה הזו ולהבטיח ×›×™ מכבדים את התסריט, והשחקנים שלנו הם מאד מקצועיים, ובשלב ×–×” הם גם כבר מאד סומכים על החומרים שאנחנו מביאים להם.
בנוגע ל-The Corner, או אפילו ל-Homicide – ×–×” נכון שברגע שאנחנו מוצאים שחקן חזק, אנחנו זוכירם מה עשינו. ומכיוון שהשחקנים האלו עובדים בחוף המזרחי, אנחנו נוטים להיעזר בהם כשאנחנו יכולים. קלארק פיטרס, שמשחק את לסטר פרימון, בילה את רוב הקריירה שלו על במות לונדון (הוא מבצע שם עכשיו את פורגי ובס), וראינו אותו בעיבוד של קווין ספייסי ל-The Iceman Cometh בברודווי. גם את איידן גילן ראינו על הבמה בניו-יורק. דומיניק ווסט הקליט את עצמו בלונדון ועשה קריאה נפלאה של מקנולטי, אז קראו לו חזרה לפה. ואידריס כסטרינגר? הוא בא וקרא את התפקיד בניו-יורק ופשוט שיחק אותה. אנחנו לא נפלה שחקן בריטי שעושה את הקריאה הטובה יותר, ולא משנה מה זונות כמוכם עשו לבירה שלנו ב-1812. וכמובן שאחד היתרונות של שחקן בריטי, אלא אם כן הוא נחשף יתר על המידה בתקשורת האמריקאית, הוא שמעניק אמינות לבולטימור מרובת הפנים שלנו, בהנחה שהוא יכול לשלוט במבטא. הפרצופים שלהם לא מוכרים ולכן פחות סביר שהם יוציאו את הצופה מהחוויה.
התחלנו לצלם בשלהי מרץ (2007) והמשכנו עד אמצע אוגוסט האחרון. זו תהיה העונה האחרונה שלנו. זה מצחיק. לקח לקהל האמריקאי ארבע עונות כדי לגלות אותנו, אבל בעונה האחרונה משהו קרה והם גילו אותנו. כמה שנים אחרי שהסדרה תרד מהממסכים היא כבר באמת תהיה להיט. בחודשיים האחרונים, גם הניו-יורקר וגם המגזין של הניו יורק טיימס ביקשו לשלוח כתב ללוות את הצילומים כדי לכתוב כתבות לפתיחת העונה החמישית, שתשודר רק ב-2008. אנחנו הבולטימורים רגילים שמתעלמים מאיתנו. ההתעסקות בנו קצת מטרידה אותנו, אבל אנחנו נשתדל להסתדר עם זה.

בולטימור. לא חרא הוליוודי (תמונה: spike55151)

ניק הורנבי: אני ממש מתעניין במערכת היחסים שלך עם בולטימור – אני מתכוון, ברמת הפרקטית. האשמת כמעט שכבה שלמה של הממשל בשחיתות, באדישות, בנקמנות וכך הלאה, מה הייתה התגובה הרשמית? האם המקומיים כותבים? ואיך מגיבה על כך העיתונות? אני לא חושב שיש עיר אמריקאית כלשהי שנלאצה להתמודד עם אנשים כמוכם…

דייוויד סימון: התשובה הקצרה היא שעובדים או אנשים בדרג הנהלה בינונית נוטים לקבל בשמחה את הסדרה, יותר מאשר האנשים שמנהלים את העניינים. ראש העיר – שהוא היום מושל המדינה, לאחר שנבחר בבחירות בסתיו האחרון – די בבירור שונא את הסדרה. בהתחלה, אחרי שהעונה הראשונה שודרה, הוא הקפיא את היתרי הצילום ואמר לכל משרדי העירייה לא לשתף עמנו פעולה, ובשיחת טלפון אתי אמר לי שבולטימור "רוצה לצאת מכל עסקי 'הסמויה'". הזכרתי לו שלפני שהגשתי את התסריט ל-HBO, אכלתי אתו ועם ראש הצוות שלו ארוחת צהריים ואמרתי להם שהדרמה הבאה של HBO, אם אכן תיבחר, תציג חזון קודר הרבה יותר ומציאותי יותר של העיר ושל הבעיות שלה. אמרתי לו שאני מבין שבולטימור כבר חטפה פעמיים ב-Homocide וב-The Corner, ואם הוא רוצה, אני בהחלט יכול להעביר את התסריט לעיר תעשייתית אחרת. ×–×” כמובן נכון; הבעיות שאנחנו מתארים אינן ייחודיות לבולטימור. "לא", הוא אמר. "אנחנו גאים בתכניות האלו. צלם אותה כאן".
אחרי שהזכרתי לו את השיחה הזו, ראש העיר שאל אם אוכל להעביר את הסדרה לעיר אחרת. אמרתי לו שאי אפשר לשנות מקום בעונה השנייה (כבר בנינו את סט הצילומים לעונה השנייה, ורשות הנמלים במרילנד שיתפה איתנו פעולה ופתחה בפנינו לוקיישינים לסצינות של פועלי הנמל), אבל מייד לאחר מכן אנחנו עוברים לפילדלפיה
"האם התכנית תעבור לעסוק בפילדלפיה"?
לא, הסברתי. כבר גיבשנו את הדמויות של מקנולטי וכל האחרים כשוטרים במשטרת בולטימור, והעיר המתוארת הייתה בולטימור. "אני תקוע, ואתה תקוע. ניהלנו את השיחה הזו לפני שנתיים, כששאלתי אותך את השאלה הזו בארוחת הצהריים, זוכר"?
"אז פילדלפיה תקבל את הכסף על הצילומים, אבל הסדרה עדיין תעסוק בבולטימור".
"בדיוק"
הייתה הפסקה ארוכה, ואחריה: "אני אשקול את בקשתך להיתרי צילום".
ואז הוא ניתק. אבל ייאמר לזכותו שאחר כך הוא הפך שלו ושקט בנוגע לסדרה, ומשרדי העירייה – שבגללו הפסיקו לשתף איתנו פעולה – הפכו את פניהם. והתשתית הפוליטית והתאגידית של בולטימור התנהגה באופן מקצועי לחלוטין בשלוש העונות שלאחר מכן. אני נותן לראש העיר קרדיט על סוג מסויים של התבגרות. אנחנו שומעים דעות משוטרי רחוב, מילדים ממזרח העיר, מסוחרי סמים, מסוורים ומפונקציונרים פוליטיים בדרג הנמוך – מאלו שעוקבים אחרי הסדרה, ואומרים שהם אוהבים אותה. ייתכן שלא כולם אוהבים אותה – אחרי הכל, אנחנו רק שומעים רק מאנשים שאנחנו פוגשים ואולי אלו שלא נהנים במיוחד או מעריכים במיוחד את מה שאנחנו עושים מנומסים איתנו. אבל כאשר עומאר או סטרינגר או בודי יצאו מהטריילרים שלהם בסט הצילום במזרח העיר, הם זכו בקבלת פנים חמה ובנאמנות האנשים שחיים בשכונות האלה. יש תחושה שהאמריקה "האחרת" או המוזנחת זוכה סוף סוף לדרמה טלוויזיונית שמקיפה את העולם בו הם חיים.
באופן מרשים, אחרי ששודרה העונה הראשונה וראש העיר התרגז, מועצת העיר קידמה החלטה על ביצוע קמפיין יחסי ציבור לשיפור הדימוי של בולטימור, על בסיס הדימוי השלילי שנוצר לבולטימור בדרמות טלוויזיה עכשוויות, דרמות שכוללות סדרה אחת בלבד. לא הייתה לי בעיה עם שום דבר שהעיר עושה כדי לשפר את התדמית שלה (כולל התייחסות אמיתית למספר העצום של הבעיות החברתיות והכלכליות שלה, כמובן), ומאחורי הקלעים, באמצעות ראש וועדת הקולנוע של המדינה, עודדנו את מקדמי ההחלטה להדגיש את הפעילות הממשית ולהימנע מכל התייחסות, ישירה או עקיפה, ל"סמויה". טענו ×›×™ הממשלה לא צריכה לעסוק בתגובה – כאקט ממשלתי, יחידים יכולים לומר מה הם אוהבים או לא אוהבים – על ערכו של כל סיפור שנכתב בידי כל אחד בכל עניין. מקדם ההחלטה התעלם מאיתנו והחלטה עברה להצבעה בוועדה.
הגעתי לדיון והצגתי את עצמי לא כדייוויד סימון, מפיק בפועל של "הסמויה", או כדייוויד סימון מ-HBO, או אפילו כנשיא "דדליין מוחמץ הפקות". פתחתי את דבריי בכך שאמרתי שאני גר ברחוב וויליאם במחוז ההצבעה הראשון ותושב בולטימור, ואני מתנגד ל… באופן מפליא, אני חושב שהם ממש הופתעו לראות אותי שם. אני באמת חושב שהם האמינו שעברתי ללוס אנג'לס או חרא ×›×–×”. בכל אופן, הרגזתי אותם אפילו יותר בהופעה הזו שלי, דבר שכנראה הוביל לשיחת הטלפון הזועמת עם ראש העיר, משום שמקדם ההחלטה ×”×™×” בעל ברית פוליטי שלו. אבל הבנתי שאם הם יורים את ×”×—×¥ הראשון לעברך, אתה צריך, אם אתה יכול, לירות אחד בחזרה.