< הערת פתיחה >

אני קורא ותיק של הבלוג, אבל מעולם לא כתבתי בו. אפילו לא תגובה. הרבה פעמים רציתי לכתוב פה פוסטים סמי-תאורטיים. אבל הנה, דווקא עם הפוסט הזה, התיאורי, אכנס אל השיח.

הטקסט הזה הוצג במסגרת שיעור "יצירה אישית" באוניברסיטת תל-אביב. זהו טקסט משוער. כלומר, השתמשתי בו בתור מתווה לטקסט שנאמר בשיעור, אבל רק בתור מתווה. בפועל הצגתי טקסט קצת שונה, מאולתר בקצוות, "דיבורי", אבל עקבתי אחרי הקווים הכלליים של הטקסט המופיע כאן.

אני רוצה שתנסו לדמיין את הטקסט כאילו הוא נאמר לכם. הוספתי קצת "הערות בימוי" [בסוגריים רבועים] אבל הן מתפקדות רק כסימון של כיוון. בפועל, רוב התיאורים לוו בתנועות גוף שממחישות אותם. אני מקווה שתצליחו להבין. תתאמצו.

<\ הערת פתיחה >

[כל הסטודנטים עומדים, אני מוביל אותם אל אחד מקירות הכיתה. החלל ריק, אין בו שום חפץ]

אני מתחיל, תסתכלו עלי.

חמש

אני רוצה שתנסו לדמיין את מה שאני מתאר לכם עכשיו. הכיתה היא עדיין הכיתה, חדר 206 ב הוא עדיין חדר 206 ב. ועדיין, אני רוצה שתנסו לדמיין את מה שאני מתאר לכם.
זה חדר. נמצאים בו עכשיו עשרה בני-אדם. מתוכם שישה ילדים. אני לא יודע איך קוראים להם. כאן, עכשיו, אין להם שמות. כאן [מצביע] נמצאת דלת הכניסה לחדר. יש בו רק דלת אחת. בקיר שלידה יש חלון [מצביע אל מאחורי הסטודנטים]. רק חלון אחד. אין בו זגוגית. כלומר, יש בו זגוגית, אך היא לא בחלון. הנה היא, פה [מסמן עם הרגל], על הרצפה, מפוזרת.
יש על הרצפה שלושה מזרונים. נניח אחד מהם פה (בפינה הרחוקה מהדלת, רחוקה מהחלון). השני צמוד אליו, ניצב לו. השלישי נמצא שם.

ארבע

אני רוצה שתנסו לדמיין את המזרון הזה. אבל אל תעצמו עיניים. אני רוצה שתסתכלו על החלל הריק הזה פה, ותראו בו מזרון. החלל הוא מזרון. על בד המזרון (שהוא מזרון די דק בסך הכול, בערך בעובי כזה [מסמן עם הידיים]) יש דוגמא פרחונית בצבעים שבין אדום דהוי לבין כתום דהוי, שאולי מלכתחילה הוא בכלל היה חום, אני לא בטוח. המרקם שלו קצת מחוספס, אבל לא מאוד. כזה שאם נעביר עליו את היד כשהיא פרוסה, בעדינות, נרגיש בצמרמורת קלה, אבל לא בלתי-נעימה.
ילד, בערך בן 10, או אולי 12, אני לא כל כך בלהעריך גילאים, אבל הוא לא ממש גדול, אבל מצד שני גם לא כל כך קטן. בכל אופן הוא די רזה. רזון כזה של ילדים, שגורם להם להראות שבירים, ולמרות זאת הם יכולים ליפול ולהפצע ולקום ולהמשיך לרוץ ולשחק כאילו שום דבר לא יכול לקרות להם.
בכל אופן הילד יושב כאן, בפינה. יכול להיות שהוא בדרך כלל מעדיף לשבת ליד פינות, אני לא בטוח בזה. אבל נדמה לי שבדרך כלל כשהוא ישן זה עם הפנים לקיר, יחסית קרוב, כשהאף לא נוגע בקיר אבל יכול להרגיש את הקרירות שלו. טוב, לפעמים הוא גם ממש נוגע.
הילד נמצא פה בערך [מתיישב במקום בו נמצא הילד]. הוא נשען על הקיר, אבל נוגע בו רק בנקודה אחת, בערך באמצע הגב [מדגים]. הרגליים שלו כפופות ונוגעות בחזה, והוא מקיף את הרגליים עם הידיים, מכווץ. אבל הרגליים לא לגמרי ישרות, הן נוטות טיפה הצידה, כפות הרגליים מופנות כלפי הקיר. הוא לבוש בג'ינס, די בהיר, כחול בהיר, אפילו כמעט אפור, די מלוכלך למען האמת, אבל לא מאוד, כלומר זה לא מאוד בולט, הכתמים לא מאוד גדולים, וגם די בהירים, אז לא רואים אותם מרחוק. הג'ינס יחסית גדול עליו. גם, לא מאוד גדול עליו, אבל הירכיים שלו נראות מהזווית הזו הרבה יותר רחבות ממה שהן, וזה נראה קצת מצחיק.

שלוש

המזרון יחסית די קשה, אבל עדיין הוא שוקע במקום שבו התחת שלו מונח. לא הרבה, ככה שהוא לא ממש מקבל את הצורה של התחת אלא רק מן שקע כזה כללי. אני יושב על הרצפה, אבל אתם זוכרים שבעצם יש כאן מזרון. הג'ינס והמזרון לוחצים אחד על השני והקווים שעל הג'ינס מתערבלים אל תוך הקווים שעל המזרון, שהם טיפה יותר רחבים מהם. יכול להיות שאני רק מדמיין, כי אחרי הכול אין לפסים האלה הרבה נפח ממשי, אבל נדמה לי שיש פס אחד של הג'ינס שממש נכנס בין שני פסים של המזרון.
יש לו טי-שירט אפורה. הצווארון שלה קצת קטן מדי, כזה שצריך לדחוף את הראש די חזק כדי להכניס אותו דרכו, ואז השיער מתבלגן. חוץ מזה גם החולצה הזו די רחבה, אבל היא מונחת על החזה, נוגעת וגם לא נוגעת, קצת מדגדגת. נדמה לי שהילד לא ממש אוהב את המגע של החולצה על העור. לפעמים המגע הרופף הזה משגע אותו. אבל אני לא בטוח, יכול להיות שזה פשוט בגלל שאני בתור ילד תמיד השתגעתי ממנו. במקום שבו החולצה נוגעת בג'ינס היא פונה קצת החוצה, כלומר קצת מקופלת כך שהשוליים הפנימיים הם אלה שבחוץ. יכול להיות שבקפל הזה יש לו כמה פירורי לחם. תמיד נשארים עליו המון פירורים אחרי שהוא אוכל. יש גם כמה על המזרון, לידו. [קם]

שתיים

חוץ מהילד יש על המזרון גם ילדה ואישה מבוגרת. שאר האנשים נמצאים בשאר החדר. הם לא נמצאים פה הרבה זמן, וגם לא נשאר עוד הרבה זמן. אתמול פינו אותם לפה, ועוד מעט כבר תיפול הפצצה. יכול להיות שאחד מהם מציץ דרך החלון, הנעליים שלו לחוצות על הזכוכיות, אבל הוא בטח לא עומד אלא כורע. אז אלה רק הבהונות שלוחצות. ובטח יש את החריקה הלא נעימה של רעש זכוכיות המתחככות ברצפה.
אבל אנחנו במזרון, אז בואו נחזור אל המזרון. אל תשכחו את הילד, תמשיכו לדמיין אותו פה, אבל בואו נעבור אל הילדה שלידו, שאולי היא בעצם אחותו. היא מכווצת, שוכבת על הצד כשהראש שלה מושען על האישה, שיכולה להיות אמא שלה אבל יכולה גם שלא [מתיישב ומדגים את התנוחה של הילדה]. הגב שלה פונה אל הילד, שעדיין נמצא שם, לא שכחתם אותו. הראש שלה נמצא על הבטן של האישה, כך שלחי ימין צמודה רק בקצה אל הבד, והחלק האחורי של הראש שקוע קצת בתוך החזה. לאישה יש בטן קטנה, לא הריון או משהו כזה, סתם קצת שמנמנה, והלחי נשענת על שניים או שלושה קפלים של שומן. זה די נעים לילדה, וכנראה שהיא יכולה לשמוע גם את הקרקורים של הבטן. אני ממש אוהב להקשיב להם, זה מאוד מרגיע, בעיקר אצל כלבים, שהרעשים בבטן שלהם עוד יותר מצחיקים. אבל זה לא קשור.
אחת מהידיים של הילדה אסופה אל הבטן שלה, והשנייה (יד שמאל, העליונה) מונחת על הרגליים של האישה, כך שהאצבעות שלה, שהן לא פרוסות אבל גם לא מאוגרפות, אלא רפויות, כך שהכריות שלהן נוגעות בשמלה, נמצאות קצת מעל הברך. הרגליים של האישה מתוחות קדימה, והנעליים נוגעות ברצפה. [עובר להדגים את תנוחת האישה] וגם השמלה. אבל לא הרגליים.

אחת

יד שמאל של האישה מחבקת את הילדה. כלומר, המרפק שלה מונח על המזרון, וגם הוא, כמו התחת של הילד, יוצר בו שקע קטן. כף היד מחזיקה את היד, מקיפה אותה כמעט לגמרי. הילדה לובשת סווטשירט אדום. המגע שלו ממש נעים, רך וכיפי כזה. זו החולצה האהובה עליה כנראה. כף היד של האישה לא ממש לוחצת על הזרוע של הילדה, אבל בכל זאת היא יוצרת שקעים בבד של החולצה, שמבצבצת לה בין האצבעות. בכלל, היד של האישה היא יד די כבדה, עם אצבעות קצת מגושמות אבל לא חלשות, והוורידים שלה די נפוחים. קצת יותר משלי. אבל העור שלה הרבה פחות מקומט משלי באזור הפרקים. נראה לי שזה בגלל שאני נוסע הרבה על הקטנוע בלי כפפות, וזה מיבש את העור. טוב, אני גם גבר, בדרך כלל העור בגב כף היד אצל נשים הוא יותר חלק.
היד השנייה של האישה מונחת רפויה על רגל ימין, מעל היד של הילדה. היא רפויה והאצבעות פונות למעלה. ככה. הן בטח נמצאות בקצה גבול הראיה של הילדה, בחלק העליון שלו. והן מאוד קרובות, אז אם היא תפנה לשם את המבט היא בטח תוכל לראות אפילו את טביעות האצבעות של האישה. טוב, אולי אני מגזים, היא לא רואה כל כך טוב, נדמה לי שיש לה מספר קטן אבל היא אף פעם לא שמה משקפיים. בכל מקרה העיניים שלה עצומות עכשיו.

אתם מדמיינים את כל זה? לא שכחתם גם את הילד, גם את הילדה וגם את האישה? אל תעצמו עיניים, אני רוצה שתסתכלו על הרצפה ועל הקיר, אבל תנסו לראות גם אותם. אני יודע שזה קשה בעיניים פקוחות, אבל תנסו. עכשיו תתקרבו קצת. ועכשיו בלי לשכוח אותם, כשהם עדיין פה, תסתכלו לי בעיניים. אם תסתכלו מקרוב תראו די הרבה נימים אדומים, אני לא ישן כל כך הרבה בזמן האחרון. אתם מסתכלים? וזוכרים לדמיין? תתרכזו. תתאמצו.

אפס

[עוצם עיניים]

[נשאר קפוא, בעיניים עצומות, לשתי דקות. אז פותח אותן, ויוצא.]

חלק ראשון: על המסלול – השיעבוד לבדיון בראי דמותה של הדוגמנית האידאלית

בעבר אני נמלטת אל העתיד.

בעתיד אני בורחת אל העבר.

ובהווה, העבר והעתיד רודפים אותי.

מי אני?

 

אם אי פעם צללת כמוני למעמקיה של סדרה בת-עונות מרובות (ואתה ×—×™ במאה הזאת אז בודאי שזה קרה לך), אזי אתה מכיר ולו בחוש את התופעה שבה אדון עתה. ×–×” לא קורה לך בפרק הראשון וגם לא בשני, אבל בפרק החמישה-עשר של העונה הראשונה תחושת הקלישות שמגרדת בבטנך מתחילה להסגיר את ×–×”. למרבה המזל, בשלב ×”×–×” עדיין אפשר להימלט ממנה; אנחנו עוברים לפרק הבא, וממנו אל ×–×” שאחריו. העונה השנייה כבר הסתיימה, אבל עדיין לא גמרנו. הרי ×”×™×™, האוזן פתוחה – וכך המרדף ממשיך… עונה אחרי עונה, ארבעים ושתיים דקות רודפות ארבעים ושתיים דקות.

וכבר עכשיו אפשר לעצור ולתהות, מי מתחקה אחרי מה?

תחושת הקלישות הולכת וגוברת ומגיעה לשיאה המצופה רק בעונה השישית או השביעית, כשהסדרה שכבר נמתחה הרבה יותר מכפי שאשת הגומי הייתה חולמת להימתח מסתיימת. ברגע ×”×–×”, לאור הסוף שצורתו התעוותה בגלל השימוש המוגזם להפליא של יוצריה רודפי הממון בחומרי הגלם הזולים של העלילה (נשימתנו כבר נסחטה כל כך הרבה פעמים) – לאור הסוף ×”×–×”, איננו יכולים שלא לתהות, מדוע בזבזנו את זמננו ×›×›×”? ולרגע אחד קצר ×× ×• מתבוננים ×‘אמת על חיינו בהווה. למרבה המזל חבל ההצלה תמיד בהישג-יד; מאות סדרות חדשות רק מצפות שנשלוף אותן מהמדף, וגם אם במקרה שבת היום הרי בכל זאת את הכול, ברוך השם, אפשר להשיג (הרבה יותר בזול) באינטרנט.

כדאי לציין שהשעבוד לבידיון אינו מתרחש רק בתחומי הסדרות השונות. בקלות אפשר לראות שהסדרה רק דוגמא אחת טובה מבין רבות בנות זמננו. חלקנו מכלים את מיטב השעות בימים אלה על משחקי מחשב מופלאים באיכותם. ובמה בעצם שונה כל כך הארי פוטר (1-6) מכל אלה? ולמען הגילוי הנאות אי אפשר להמנע מלהצביע גם על פרוסט ואבידן – גם הם ממלאים עבור רבים מאיתנו תפקיד דומה. הרבה פנים יש לו לשעבוד. עיתונים ומאמרים, קטעי הגות פילוסופיים שאינם באמת משמעותיים עבורנו. את כולם מסמן הרגע ×”×–×” של הסוף: כשסדרת הטלויזיה הסתיימה, כשהמשחק נגמר או מוצה, כשהמיאוס מהעיתונים ×”×’×™×¢ לשיא בלתי-נסבל, כשהפסקנו לרגע אחד לנסות להבין את קאנט ולשניות מעטות מיקמנו את עצמנו בעולם; בחדר ×”×–×”, בכיתה הזאת, במשרד ×”×–×”, והבנו ששום דבר לא השתנה אצלנו. הספר לא מנע מאיתנו להיות כמו ההורים שלנו, ולא הפך אותנו לחכמים יותר, ולא לטובי-לב יותר – ובעיקר – בעיקר לא לאנשים מאושרים יותר. הוא רק העניק לנו הפוגה קצרה ובלתי מספקת מכל ×–×”. למזלנו, הרגע ×”×–×” הוא לעולם לא יותר ממה שהוא. רגע קצר אחד שבו איננו שקועים בהבלי הבידיון. אחד מתוך תקופות ארוכות של בהייה, נבירה וחיטוט.

רק רגע אחד שבו ההצמדות לאובייקטים נחלשת, ובו אנחנו נאלצים, לעלות חזרה מתוך מצולות הבדיון אל המציאות, וההכרה העגומה שבמציאות ה'מאהבת' שלנו קצת יותר רחבה ממוניקה, וקצת פחות חזקה מבאפי, והרבה פחות שנונה מקארי. רק רגע אחד שבו המרדף אחרי הריגוש הבא; הדיעה החדשה או הספר החדש, הנעליים החדשות או העגיל החדש, יצירת המופת החדשה או הבית החדש, התגלית החדשה וכו'; שבו המרדף הזה נבלם. ואז כאמור, נאלצים, לצוף מתוך מצולות הבדיון אל המציאות.

אי-אפשר להימלט. מכל מקום ×–×” מזרזף ודולף ומטפטף אלינו. אינטלקטואלים אקדמאים, נוטים למצוא מחסה תחת המטריה השברירית של קאנון ×›×–×” או אחר; אבל מטריות נוטות להיות שבריריות מאוד, ואף אם לא תשברנה ברוח ובגשם, הרי שעדיין הן נוטות ללכת לאיבוד מהר מאוד. כך הולכות להן יצירות מופת. כך אובדים ומסתרסים רעיונות מופלאים, ושיטות פילוסופיות חובקות כל… כולם מתחילים לשעמם ולהתעוות – הזמן שובר אותם. כך אבד הקלח על שפינוזה, ואבד הקלח על קאנט. היום דלז ומחר באטלר.

אך כאמור זה המרדף ולא ההפוגה שמעניין אותנו. ההפוגה רק מסמנת את המרדף. המרדף הזה הוא מרדף עתיק יומין. אבל כאן נדון רק בציביון היחודי שהוא לובש בימינו. צביון זה מתגלם היטב בדמותה האידאלית של הדוגמנית. הדוגמנית בלתי-נפרדת היא מזוהרו של הזרקור. אור הזרקור עוטף אותה. ממון ותשוקה מצטברים סביבה; לכן, לַעולם היא מופיעה תמיד כיותר מעצמה- יותר מאדם. חשוב מזה, אפילו עבור עצמה המסכנה מופיעה כיותר ממה שהיא. לכן העתיד רודף את הדוגמנית. הדוגמנית יודעת שמעברו של הזמן מצביע על התעמעמותו האיטית והבלתי-נמנעת של זוהר הזרקור שלה, ויחד איתו כל אשר הביא עימו. הלא יופיה המוגדר של הדוגמנית האידאלית הוא מה שיש לה. חיותה, נעוריה, בטנה המתוחה וחיוכה המשוייף, הם כל מה שיש לה. לפיכך מהלכת הדוגמנית על חבל דק. קמט קט, דוק של עצב, קפל שומן ומיד חדלה הדוגמנית להיות דוגמנית. ומה הייתה הדוגמנית לפני שהייתה דוגמנית?

יש להודות – שאפתנות שאולי נדמית יחודית ממבט ראשון אבל למעשה היא תופעה שכיחה היא שיצרה את הדוגמנית שלנו. לא בכדי ריכזה סביבה הערכה, תשומת לב ומזומנים בלי שהדבר יעלה לה במשהו. סביב איכות מולדת, בלתי-מוסברת. סביב החיצוני. היא מרגשת בלי מאמץ. היא מושכת בלי שתצטרך אפילו לקרוץ. מצמוץ אחד שלה והעולם צוהל. והנה, מקור כוחה הוא מקור חולשתה. היא זוכרת את הקיום העלוב שהיה לה לפני שהילת הזרקורים אפפה אותה, ומתעבת אותו. מאז ילדותה חשקה רק לעלות על המסלול ולהתאחד עם ההילה.

כך שהעבר רודף אותה ממש כמו העתיד. היא רוצה להיות כל ×—×™×™×” כמות שהיא כעת: על המסלול או על המגזין, כשכל העיניים שותות אותה. לכן, אני אומר, שהדוגמנית היא תמיד בשיא. תמיד היא מענטזת על המסלול רצוא ושוב. למרבה הצער, הידיעה שהזרקור מסתובב בקלות לעולם אינה משה באמת מליבה. מעת לעת כשאור הזרקור מופנה אל אחרת היא הופכת מודעת יותר לזה שבסיבוב הבא יתכן שהזרקור ידלג עליה. אבל גם ברגעים שבהם האימה כמעט קשה מנשוא היא זוקפת את ×”×—×–×” ומותחת את החיוך. בגלל ×–×” היא הדוגמנית האידאלית. היא אחד האלילים של בני זמננו. היא מקיימת מופת עבורנו; אנחנו מקנאים בגורלה, חושקים במעמדה ואימתה מרטיטה את ליבנו. אותה אימה שמתעוררת בה בכל פעם שהזרקור מרצד לרגע או כשהוא חולף מעליה. אותה האימה שמבריחה אותנו אל הסרטים, אל הסדרות, אל המשחקים, אל הספרים ואל העיתונים. אותה אימה מתדמיתנו העצמית המשיאה אותנו לנוס לעבר חיים אחרים – לעבר שיא שהוא תמיד מחוץ להישג יד. לעבר חיים יפים משלנו, חכמים משלנו וטובים משלנו, ומעל לכל – מאושרים משלנו. הלא השיא תמיד מחכה מעבר לפינה. בלעדי הצפייה לשיא – הסדרה תפסק בשעה שהיא נמשכת, המשחק יחזור להיות אסופה של אורות וצלילים והסרט יהפוך בחזרה לגיבוב של תמונות.

אם הלכת יחד איתי עד לכאן אתה יכול כבר לראות שהתלות בזרקור היא מה שמכונן את הפן הנורא בסיפורה של הדוגמנית. הזרקור הוא מה שנמצא מחוץ לשליטתה. המרחב אשר בו הדוגמנית היא יותר מאשר אדם משורטט על ידי אורו של הזרקור. הזרקור הוא מה שמאשר את הווייתה של הדוגמנית כדוגמנית. עבור הדוגמנית האור המסנוור של הזרקור הוא כמו שהקוגיטו בשביל דיקרט – אני קיימת, אני נמצאת, ×›×™ אני דוגמנית. האור מן העולם החיצון, אור התהילה, החשק והמזומנים, מתקף את הדוגמנית; באותה צורה שאותו משחק-מחשב, שעליו השחקן מכלה את ימיו ולילותיו, מתקף את השחקן כשהוא מנצח למשל יריב דימיוני. אדון עתה בעוד שני היבטים המשותפים לפן ×”×–×” בחוויית השחקן והדוגמנית, והם המשותפים לחווייתם של כל שאר אובדי הדרך שטבעו יחד איתנו במצולות הבידיון; מלאכותיות וחיצוניות.

את המלאכותיות ניתן לזהות די בקלות. אנחנו מתרגשים מדברים שלא קיימים. השחקן במשחק המחשב מרגיש טוב ×›×™ דמות מצויירת כרעה ארצה וכתובת מלוטשת האומרת ניצחת הופיעה על המסך. רק בעמקי ליבו אומר לו קול קטן שלא באמת הביס את 'כוחות הרשע', ושהלכה למעשה כילה שעות מובחרות מיומו ומנה גדושה מכוח הפעולה העומד לרשותו לריק. בכל פעם שהוא מוריד את עיניו מהמסך ומעבירן אל הכיור הגדוש בכלים מלוכלכים או אל כותרות העיתונים מבשרות הרעות הופך הקול הקטן לרעשני יותר ומטריד יותר. בכל פעם מודיע לו הקול ×”×–×” שבמשחק האמיתי הוא מפסיד – שוב ושוב. כמוהו גם הדוגמנית, המופת שלנו – גם היא יודעת שיופיה הוא סוג של אשליה, כמו חייו של פרפר כפרפר. היא יודעת שהזרקור אינו יודע מי היא ומה היא, ושכמו שהגיע אליה כך הוא יכול ללכת. היא יודעת היטב, איך אומרים, 'שאינשטיין היא לא' – שלא הרוויחה את הניצחון שלה. לפעמים היא מביטה במראה ויודעת שאין כל סיבה לכל הרעש שמקימים סביבה; אוחזת בשדיה הקטנים ומגחכת על מאמציהם התפלים של צלמי הפפארצ'×™. זהו הפן של המלאכותיות שהדוגמנית האידאלית היא התגלמות מוחשית שלו. ההסתפקות בניצחונות לא אמיתיים, בסיפורי אהבה שאין לנו כל חלק בהם, בעצב על סבלם אנשים הקיימים רק בין דפי הספר. כל זאת בשעה שהעולם מתרחק והולך מאיתנו, ואנחנו הולכים ושוקעים בד בבד בשיגיונותינו.

ההיבט השני שמתגלם בזרקור הוא התלות בחיצוני. הדוגמנית היא נרקומנית, ההילה היא הסם שלה והזרקור הוא הדילר שלה. על ארבע היא תכרע בשבילו. את גופה היא תערטל ותערסל כדי שינגה עליה; יופיה, שלמותה העצמית, הווייתה הצבעונית, את כל אלה מזין לה הזרקור כמו אינפוזיה; אורו השופע של הזרקור מעביר אליה את ×¢×™× ×™×™ הגברים מלאי התאווה ואת מבטי הקנאה של שאר הנשים, את תמונות השער במגאזינים ואת ריחו של הכסף – את כל אלה היא מוצאת באורו השופע של הזרקור שמאיר את הילוכה ×”×—×™× × ×™ ואת רגליה הארוכות. היא משועבדת להילה ותעשה הכול כדי להשהות את אור הזרקור הלוהט והנוטף על גופה לעוד כמה רגעים. כמוה שחקן המחשב שנלחם בעד עוד רגעים של תהילה בשביל אותו קול מכני שמונה את ניצחונותיו. גם הוא יעשה כל שביכולתו כדי לגרום למשחק להמשך רק עוד כמה דקות. כמוהם המתלמד השאפתן, הכותב מאמר ועוד מאמר, העובר בין כתב-יד אחד לאחר, כדי שעיניו המעריכות של הממסד יופנו אליו; הוא כבר לא מתרכז במשמעות עבודתו – בטיבה של היצירה אלא בייצור עצמו ובתוצאותיו הנקודתיות. ההישג הבדוי ניצב מעל לחווייה כפי שהיא, הניצחון מאפיל על התוצאה והריגוש חשוב בהרבה מההרגשה.

זהו בעצם מצבנו עכשיו. עכשיו, אחרי שהעשייה עצמה שקעה תחת מימי הבדייה. ועלי להודות שלעיתים אני תמה האם כל מה שנותר לנו הוא לפרפר בייאוש ולפלל להפסקת חשמל אמיתית.

הערה פרווקטיבית

כדי להעביר תובנה באמת ובתמים יש לעשות הרבה יותר מאשר לכתוב אותה, ואפילו כדי להפנימה (יאמינו לי או לא האקדמאים מביניכם) יש לעשות הרבה יותר מאשר לכתוב אותה. דברים אלה אינם יותר מאשר תמרור המצביע לעברה, ואף אם דברי הסיטו אותך לרגע מהמסלול שעליו אנחנו צועדים אחרי הדוגמנית איני תולה בהם תקווה רבה; בימים אלה רובנו עוסקים בעיקר בלהתרגש מתובנות ובמריבות איתן, מעטים מאיתנו משתמשים בהן ומחכימים מהן. אז אנא ממך – אל תניח לי להפריע לך – עבור לפוסט הבא.

נספח: הדוגמנית פונה למאהבה

 

אתה מהמם אותי

אני מאוהבת בך

אתה מרגש אותי

אני מביטה בך משתאֲה

אתה מענג אותי

אני מתענגת

אתה מפסיק אז

אני הולכת

 

אתה לא אני

אני אני