"האם עלינו לפחד מגוגל", שרץ עכשיו באינטרנט שלכם, הוא סרט גרוע למדי. ראשית, עם כותרת כזו בומבסטית, אתה צריך להביא לפחות קטעי וידיאו מגורענים של לארי וסרגיי בני עשרים, יושבים בסטנפורד וחולמים על היום שבו ינקמו בכל הילדים ששונאים אותם בכך שיספרו לנשים שלהן שהם צופים בפורנו. כל דבר פחות רשע מזה כבר נאמר. שנית, זה מסוג הסרטים האלו, שמשלבים קטעי וידאו ויראליים. ולא סתם, הם עושים את זה בתוך מסגרת, שמסביבה מטאפורה חזותית של האינטרנט, משהו עם קווים וצמתים. ולא סתם 2, הם משלבים הרבה כאלו, ובכולם נאמרת איכשהו המילה גוגל, לא תמיד בהקשר שבו דן הסרט. שלישית, מעטים הדברים החדשים שנאמרים בסרט הזה, והוא בעצם מהווה מדריך בסיסי לשאלה מה מדאיג את השמינטרנט בעניין הגוגל.

 

ובכל זאת, בין מוזיקה מפחידה המלווה את השאלה האם זה פייר מצד גוגל לסרוק את כל הספרים בעולם למוזיקה מקפיצה המלווה את התצלומים המסורתיים של עובדי גוגל שוחים בבריכה, עולה תובנה מעניינת: גוגל, אומר שם מישהו שאיני זוכרת את שמו, אבל יכול להיות שזה הפרופסור הצרפתי שכל משפט שלו התחיל בביטוי "חברי הטוב פוקו אומר", ללמדך שלא רק באקדמיה הישראלית נהוגה שיטת הניימדרופינג, אותה גוגל מבוססת על ההנחה כי אם יימצא אלגוריתם חזק מספיק אפשר יהיה לעשות סדר בעולם. כלומר, האינטרנט, הספרות, הגיאוגרפיה, התמונות, הצילומים, קטעי הוידיאו, האקדמיה, כולם יושבים שם בחוסר סדר דיגיטלי, ומחכים ללארי ולסרגי, עם האלגוריתם הסופר סודי שלהם, שיעשו סדר, שימצאו משמעות ומובן, ויגישו לנו אותם, על דף לבן יחסית.

 

ההנחה הזאת מזכירה הנחה אחרת, שימי הזוהר שלה התרחשו בין שתי מלחמות העולם, וקראו לה מודרניזם. כן, אותה תנועה גורפת שחשבה שאם רק נמצא את התיאור המדוייק להכל, ונסיר ממנו את כל הקישוטים, נוכל לספק מזור להמונים. או כפי שמתאר זאת JG Ballard, בדברו על ארכיטקטורה: "הניסיון של המודרניזם לבנות עולם טוב יותר בעזרת המדע והטכנולוגיה נדמה עכשיו כמעט הירואי. ברטולט ברכט, שלא היה חסיד של המודרניזם, העיר כי הבוץ, הדם והטבח שהתרחשו בשוחות מלחמת העולם הראשונה הותירו את פליטי המלחמה כמהים לעתיד שמזכיר אמבטיה לבנת אריחים. ארכיטקטים הנהיגו תנועה חדשה, שאותה הובילו לה קורבוזיה ובית הספר של הבאוהאוס. המודלים הישנים נזרקו. התפקיד הגדיר את הצורה, שנבנתה בגיאומטריה טהורה שהעין יכלה לתפוס במלואה בקלות. ויותר מהכל, אסרו על הקישוט. 'Less is more' הייתה קריאת הקרב, שעליה העיר פעם רוברט ונטורי, סמל הפוסט מודרניזם השובב, שהעניק לנו את אגף סיינסבורי בנשיונל גלרי: ' Less is a bore'".

 

 

 

וזה מזכיר דבר אחר, מנוגד. הרומנטיקה של האינטרנט, זאת שהנחתה את ראשית ימי האינטרנט, כשכולם עוד נפעמו מהיכולת הזאת של כל ישראלי להכיר כל כורדיסטאני, ושל כל כורדיסטאני להכיר כל בחורה מכל קאסטה בהודו. או כמו שאומרים על הרומנטיקה של הספרות והאמנות: "הרומנטיקנים הצהירו על חשיבות האינדיבדואל, הייחודי, אפילו האקסצנטרי. לכן הם התנגדו לטיפולוגיית הדמויות של הדרמה הניאו-קלאסית. כמובן שבדרך אחרת הרומנטיקה יצרה טיפוסים ספרותיים משלה. האמן-גיבור כבר הוזכר; היו גם את הטיפוסים השמיימים, מפרומתיאוס ועד קפטן אחאב, את הנוודים מקיין ועד יורד הים הישיש ואפילו הסטר פרין… בסגנון, הרומנטיקנים העדיפו את ×”×”×¢×–×” על פני התשוקה לאיפוק של הדור שקדם להם, את החושניות על פני הרעיון הניאו-קלאסי של טוהר, את ההתנסות החופשית על פני 'חוקי' הקומפוזיציה, ×”×–'אנר והצניעות, והם קידמו את רעיון האמן כיוצר 'בעל השראה' על פני רעיון האמן ×›'יוצר' או כמאסטר טכני". ×–×” לא נשמע לכם בדיוק כמו עידן הלכל-אדם-יש-עמוד-בגיאו-סיטיז? את הרעיון ×”×–×” שכל אדם הוא תחנת שידור סופר מוכשרת שתעזור לנו להבין את העולם טוב יותר, להיות הומניים יותר, ולשים סוף סוף את האדם הקטן במרכז? ועל ×–×” אמר פעם כמה, אייזק, "מאד מעניין מה שאמרת. תודה".

 

אז כבר עברנו את הרומנטיקה. וגם את המודרניזם. אנחנו בערך בסוף שנות ה-30. אין מלחמת עולם שתחריב את האוטופיה עדיין, לא כל עוד גוגל מרוויחה הרבה כסף, ובכל זאת, תנועות נגד נוטות לצוץ. ואותי בעיקר מעניין איך ייראה הפוסט-מודרניזם של האינטרנט.