ארכיון תגיות: הדברים

אני שונאת אותו

הכירו את סילבי וז'רום, גיבורי הספר "הדברים" מאת ז'ורז' פרק (תרגום: דן דאור. הוצאת בבל). סילבי וז'רום הם זעיר בורגנים. הם התחתנו בגיל צעיר, עזבו את הלימודים, וכעת מתפרנסים מלערוך סקרים בנושאים שונים: משחות שיניים, אבטיחים, כורסאות, שואבי אבק. סוקרים. את רוב חייהם הם מבלים בלחלום על כסף. לא מעניין אותם איך. הם רוצים כסף, והם רוצים אותו עכשיו. לקנות דברים יפים. לעבור לדירה גדולה יותר. להתלבש כמו "אנשים הגונים". לא שהם עושים משהו מיוחד בעניין. אבל הם רוצים.
 
אה, אנחנו מכירים כאלה, אתם בטח אומרים לעצמכם. הם רואים ארץ נהדרת וחולמים על פלזמה 42 אינטש. הם גרים ברמת גן וחולמים על רעננה. הם עובדים בעבודות לא מעניינות ואומרים לעצמם שעוד מעט הם יתקדמו ואז הם יוכלו לנסוע לחו"ל פעמיים בשנה, ובינתיים הם מבלים בכנרת. אנחנו לא כמוהם. אנחנו אפילו קצת בזים להם ובוודאי נעלים מהם.
 
 
הצחקתם את פרק. המצב לא כזה פשוט. שימו לב, למשל, לתיאור מפגשיהם של סילבי וז'רום עם חבריהם.
 
"הם הקדישו לפעמים ערבים שלמים לשתיה, צפופים מסביב לשני שולחנות שצורפו במיוחד לשם כך, ודיברו, עד אין קץ, על החיים שהיו רוצים לחיות, על הספרים שיכתבו יום אחד, על העבודות שישמחו לקחת על עצמם, על הסרטים שראו או שעמדו לראות, על עתיד האנושות, על המצב הפוליטי, על חופשותיהם הקרובות, על חופשותיהם הקודמות, על נסיעה מחוץ לעיר, על טיול קטן לברוז', לאנטוורפן, או לבאזל" (עמ' 43).
 
היי, הם מדברים על ספרים. הם מדברים על המצב הפוליטי. הם מדברים על העבודה שהם רוצים. הם לא כל כך גרועים בעצם.
 
וזה ממשיך:
 
"מעל הכל היה הקולנוע. וזה היה ללא ספק התחום היחיד שבו היתה רגישותם מלומדת, שבו לא היו חייבים דבר לדגמי-מופת. הם היו שייכים, בתוקף גילם, בתוקף חינוכם, לאותו דור ראשון שעבורו הקולנוע, יותר משהיה אמנות, היה משהו מובן מאליו: הם הכירו אותו מתמיד, ולא כצורה מגומגמת, אלא בבת אחת עם יצירות המופת שלו, עם המיתולוגיה שלו" (עמ' 45).
 
אוקיי. אז הם אוהבים ספרים. ואוהבים קולנוע. ויש להם חברים שאוהבים את אותו דבר. אז הם סך הכל החליפו את ארץ נהדרת בבוניואל. או בהיצ'קוק. אבל אולי בסך הכל הם פקידים קטנים שרוצים להתעשר.
 
אז זהו, שלא.
 
"חבל, חשבו לעתים קרובות ואמרו לפעמים ×–'רום וסילבי, מי שלא עובד לא אוכל, כמובן, אבל מי שעובד לא ×—×™. הם חשבו שכבר התנסו בכל שבועות אחדים. סילבי נעשתה מתעדת במשרד מחקר, ×–'רום קידד ופיענח ראיונות. תנאי העבודה שלהם היו יותר ממתקבלים על הדעת: הם הגיעו מתי שרצו, קראו את העיתון במשרד, ירדו לעתים קרובות לשתות בירה או קפה, ואפילו חשו חיבה לעבודה שביצעו, בעצלתיים, חיבה שעודדה ההבטחה המעורפלת מאד שיזכו למשרה קבועה, לחוזה הולם, לקידום מואץ. אבל הם לא עמדו בזה זמן רב… הם הרגישו כלואים, לכודים, כמו עכברושים. הם האמינו עדיין שכל מיני דברים היו יכולים לבוא אליהם, שעצם הסדירות של לוחות הזמנים, הימים, השבועות הבאים בזה אחר ×–×”, נדמו להם כמכשול שלא היססו להדביק לו את התואר שטני"
 
אז הם בעצם אוהבים חירות. הם אנשים חושבים. הם לא מוכנים לקבל כמובן מאליו את המסלול הזעיר בורגני הרגיל. רגע, אז במה בעצם הם שונים מאיתנו?
 
 
 
זהו, הבנתם את זה. מה שפרק עושה פה הוא לתאר אותי ואתכם. נעזוב רגע אתכם, כי בכל זאת, כמה אני כבר מכירה אתכם. אותי, לעומת זאת, אני מכירה. וסילבי וז'רום הם אני. לא רוצה כסף, כמובן, רק רוצה נוחות. לא רוצה פלזמה, רק רוצה חופש ליצור. אם אפשר רק קצת כסף לטייל בעולם. אולי לקנות איזה טישירט או שניים. בלי לעבוד. בלי לבזבז את הזמן שלי על דברים תפלים. רק לשבת בבתי קפה ולדבר על ספרות מצחינה. נו, סילבי וז'רום.
 
ובא פרק ולוקח את החיים שלי, ושל סילבי, ושל ז'רום, וגורס אותם עד דק במטחנת האין-תקווה. במטחנת הבוז. במטחנת מבט-העל הביקורתי. הוא יכול לעשות את זה. הוא סופר. יושב לו שם, עם מכונת הכתיבה שלו, והזקן שלו, והאבחנות החדות שלו, והכישרון המופלא שלו לפרטים ולנפש האדם, וטוחן. טוחן עד דק. בלי להותיר גרגר אחד שלם של יכולת התחמקות.
 
ומה בן אדם קורא אמור לעשות מלבד לפתח את אותו מבט-על ביקורתי? מה? אז הוא מפתח אותו. ואז כל דבר שהוא עושה בחיים – קורא, כותב, עובד, מובטל, ×¢× ×™, ×—×™ ברווחה יחסית, אוכל, משתין, בז, × ×”× ×” – נתון באותה מטחנה של מבט-על. בכל רגע בחייו הוא נמצא במקום עצמו ובמקום שבדיוק מעליו. וזה הכל בגלל אנשים כמו פרק שהוסיפו לו את הרובד ×”×–×”, הרובד המופלא של המטחנה.
 
אז תקשיב לי, אדון פרק, ותקשיב לי טוב. אני בעמוד 108. יש לך עד עמוד 120 להציע לסילבי וז'רום איזה מוצא. משהו שהם יכולים לעשות כדי להפוך את החיים שלהם לבלתי-כלואים או לפחות לבלתי-מודעים. אם לא תעשה את זה, ותשאיר אותם לעד במבוך עם המראה, אני פשוט לוקחת את עצמי, באה לפריז, וגוזרת לך את השפם ואת החיוך המגניב שלך.