לבנות דמות, לאפיין דמות, פירושו לייצר אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) ידע על הדמות.

ידע על דמות שונה מידע על אדם ממשי בעולם: את עצמה הקוראת מכירה מבפנים, ואנשים אחרים היא מכירה ביחס אליה, דרך היחסים (הממשיים והאינטרסנטיים) שלה איתם (בתור 'אימא שלי', 'חבר שלי', 'קופאית', 'מניאק שעוקף מימין'. גם עם היחס משתנה, למשל 'מניאק עוקף' הופך ל'חבר שלי', עצם קיומו של יחס נותר על כנו). את הדמות היא מכירה בלי יחסים איתה.

כלומר, צריך ליצור אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) פסאודו-יחס אל הדמות, הכרות-נטולת-אינטרס של הדמות. נראה לי שיש שתי צורות בסיסיות לייצר ידע כזה, ופסיכולוגי וסוציולוגי הן מילות קוד לא ממש מדויקות לשתי הצורות האלו.

א. "סוציולוגי": לסווג את הדמות אל קבוצה שמוכרת לקוראת, שיש לה ידע עליה; למקם אותה בעולם החברתי ביחס למיקומה החברתי של הקוראת. ×–×” יכול להיות באופן ישיר – "על המדרכה ממול עמד ערבי, שהתבונן במיכל בעיניים חודרות" –  או באמצעות מיטונימיות, אפיונים שהקוראת יודעת לשייך אל הקבוצה הזאת – "על המדרכה ממול עמד בחור שחום עם כאפייה", או "על המדרכה ממול עמד בחור נאה עם אוזניות. 'מה אתה שומע', שאלה מיכל. 'אום כולתום, מכירה?' ×¢× ×” הבחור במבטא קל ובחצי חיוך"

ב. "פסיכולוגי": אפיון דמות באמצעות האישי, ליתר דיוק אפיון דמות כמימוש של אפשרויות מסויימות מתוך האנושי-אוניברסלי, זהות או שונות לאלו שמימשה הקוראת, כך שבין הקוראת לדמות נוצר יחס של זהות, או של שוני על בסיס זהות. נניח: "כשהיתה בת חמש, מתה אימה של מיכל. מיכל לא בכתה על כך מעולם. גם כשגדלה, ואהובים אחרים יצאו מתוך חייה, היא לא בכתה מעולם." הקוראת יכולה לתת משמעות לאינפורמציה הזאת על בסיס הידע שיש לה לגבי איך מרגישים אנשים שאימהותיהם מתות או אהובים יוצאים מחייהם, והעובדה שמיכל מממשת בנקודה זאת אפשרות אחרת (או זהה?) של התמודדות-עם-אבל מאשר הקוראת בנסיבות דומות, להבין את מיכל דרך זה, להזדהות איתה או לסמפט אותה דרך זה.

האבחנה הזאת בין סוגי ידע על אנשים רלוונטית גם לגבי העולם האמיתי, אבל שם ×–×” אחרת: צורות הידע תמיד מעורבות לעומק, ×›×™ היחסים הממשיים בינינו לבין אנשים אחרים הם תמיד גם אישיים וגם חברתיים. אמנם, בהכללה אפשר לומר, שככל שאנשים מתקרבים אלינו יותר, כלומר הקשר × ×”×™×” יותר אישי, אנחנו מכירות אותם יותר דרך ×”'פסיכולוגי' מאשר דרך ×”'סוציולוגי' (×–×” נכון בפרט לגבי עצמנו) (ולהפך, כמובן: יותר קל ליצור קשרים אישיים עם אנשים שדומים לנו סוציולוגית, בין השאר ×›×™ קל לשכוח את הסוציולוגיות של תכונות שגם אנחנו חולקים; מי שאוהב אותה מוזיקה כמונו יש לו 'טעם טוב' או 'אישיות'; מי שאוהב מוזיקה אחרת מספיק מאופיין על ידי כך כשייך לקבוצה חברתית אחרת ("מוזיקה של ערסים")). אבל הצורות תמיד נשארות מעורבות לעומק; שוב – כיוון שאנחנו תמיד מכירות את האחר דרך היחסים בינינו, כלומר דרך המיקום שלנו ביחס לאחר.

בספרות אין את היחס הזה. כפיצוי, הספרות מתיימרת לאפשר לקוראת (ולפני כן למחברת) ליצור יחס שהוא בחיים בלתי-אפשרי, ולהכיר מבפנים אדם שאיננו היא. אבל זה בדיוק מה שמכשיל לעתים קרובות כל-כך את התערובת.

שטרנברג נוהג לציין לטובה את העובדה שג'יין אוסטן לא כותבת מתוך התודעה של גברים, ×›×™ היא יודעת שהיא לא יודעת איך ×–×” להיות גבר, אז היא כותבת על גברים מבחוץ ועל נשים מבפנים. לפיכך הדמויות שלה אמינות. – אבל, אפשר להקשות, היא גם לא התחתנה, אז איך היא יכולה לכתוב מבפנים על אישה שעומדת להתחתן? ובכלל, הרי כל עוד את כותבת על דמות שהיא לא בדיוק עצמך, את לא יודעת איך ×–×” להיות היא מכל הבחינות שבהן היא שונה ממך; אז מה, את אף פעם לא יכולה באמת לכתוב דמות מבפנים? – האמת שלא. אבל מימזיס ×–×” לא אמת אלא דמיונלאמת, אז את יכולה להחליק את ×–×” על ידי כך הפרדה: לכתוב מבחוץ על ההיבטים של השוני ולכתוב מבפנים על ההיבטים של הדמיון. – מה השוני ומה הדמיון? – הדמיון מתקיים בתוך הטווח שבו הסוציולוגי שלכם משותף (במקרה של אוסטן, שתיכן נשים מהאצולה הנמוכה הבריטית במאה ×”), או בטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי אלא טווח-האפשרויות-שבתוך-האוניברסלי (את יכולה לדמיין איך ×–×” להתחתן אפילו אם ×–×” לא קרה לך). – אבל מה הטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי? –הוא נקבע, כמובן, על ידי הנורמות התרבותיות, הסוציולוגיות בעצמן, לגבי מה הוא האנושי הכללי, ואם אין תיאום בין הנורמות של הקוראת והמחברת, אז הדמות 'לא אמינה'. תחשבו על סרטים הוליוודיים הסטוריים שהם, למרות התלבושות התקופתיות והכל, 'לא אמינים' ×›×™ ברור ש 'פעם היו מושגים אחרים של אהבה' או 'של יופי' וכו'; זו אי-הסכמה על הגבול בין האנושי-הכללי והסוציולוגי. – אבל בהינתן נורמות שהקוראת והמחברת מסכימות עליהן, אז הטווח של האנושי-אוניברסלי ×–×”×” תמיד, ורק הסוציולוגי גדל אצל דמויות שקרובות לך יותר? – לא: ככל שיותר סוציולוגי משותף לך ולדמות, יש יותר מקום שבו הסוציולוגי לא רלוונטי, כיוון שהרזולוציה שמתאפשרת לך גדולה יותר.

טולסטוי, נגיד, הוא אציל ובעל קרקעות רוסי בסוף המאה ×”-19 (גם אם הוא מפנטז על להיות איכר, הוא אציל ובעל קרקעות שמפנטז על להיות איכר). אז האפיון של קונסטנטין לוין, הגיבור של "אנה קרנינה", הוא דרך הסוציולוגיה שלו כאציל בעל-קרקעות רוסי בסוף המאה ×”-19, שמתחברת אל הפסיכולוגיה האישית שלו באופן עמוק – נגיד, הוא נפגש עם חברים ומדבר איתם בעניין על מה שמעניין בעלי קרקעות רוסיים בסוף המאה ×”-19, כמו הרפורמה בקרקעות או ספיריטואליזם, אבל אומר דברים קצת אחרת מהם ×›×™ הוא אדם אחר – אותנטי ועקשן, נאמר (שזה תכונות מתוך טווח האפשרויות האנושי-אוניברסלי). מה שמעניין הוא, שהאפיון של האיכר שלוין קוצר יחד איתו איזה בוקר ×™×”×™×” גם כן אישי וסוציולוגי שמחוברים באופן עמוק, בדיוק אותו אופן. האופן פשוט ×™×”×™×” הרבה יותר מוגבל על ידי היכרותו המוגבלת של טולסטוי עם איך ×–×” להיות איכר. הוא לא יודע מה הם אומרים ×–×” לזה כשהם לבד.

אז מה אחרת בספרות העברית? נדמה לי שהתשובה פשוטה: העניין הוא שלספרות העברית יש דומיננטה הסטורית חזקה ועיקשת של נטייה להכחיש את הסוציולוגיה של המחברים והקוראים שלה.

אפשר לומר במרקסיסטית שזה בגלל שבתנאים של מאבק על הגמוניה, הקבוצה ההגמונית נוטה להעמיד פנים של כלליות. או לא במרקסיסטית: זה בגלל הניסיון ההיסטרי, הו כו היסטרי במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, להבחין בין ספרות 'פוליטית' לספרות 'לא פוליטית'.

כתוצאה מההכחשה של הסוציולוגיה 'שלנו', המחברות והקוראות, נוצרת דיכוטומיה עמוקה בין שתי דרכים לאפיון דמות, ששתיהן בלתי-מספקות בקריטריונים ריאליסטיים: ×”'אנחנו' שמתוארים מבפנים ובאופן פסיכולוגי, וה'הם' שמתוארים מבחוץ ובאופן סוציולוגי – הטווח שבין 'הצעיר התלוש' לבין 'דמות הערבי'.

זה לא עובד, כמובן, הדיכוטומיה הזאת, כי ברור שהמאפיינים הסוציולוגיים של ה'אנחנו' חייבים לעלות בין השורות, ראשית כל עבור כל מי שאינם 'אנחנו', אך גם עבור מי שהם כן, ולו רק על דרך השלילה. אבל המאפיינים מוכחשים ומטושטשים ככל האפשר. אורה הבורחת מבשורה, למשל, היא אשכנזית, שייכת לעשירון העליון, ומצביעה כנראה למר"צ, אבל לא נתעכב על הפרטים האלו -גרוסמן, שמתאר באריכות את דעותיה ולבטיה הפוליטיים כמאפיינים אישיים-פסיכולוגיים, לא יכתוב במפורש אף פעם שהיא מצביעה למר"צ. כי זה מיקום סוציולוגי, קבוצתי, לא אישי, שיכריח גם את הקוראים ואת המחבר למקם את עצמם ביחס אליה, לזכור את מקומם במפה החברתית.

או שמות. תחשבו רגע על שמות. מישהי שעוד צריכה נקודות לתואר יכולה לכתוב על זה סמינר כמותי בנזונה בספרות מתישהו: לעבור על כריכות אחוריות ולבדוק שמות של גיבורים ואז לחלק לקבוצות ולספור. גם בלי לעשות את זה, אפשר לציין בנפנוף ידיים שלחלק ניכר מגיבורי הספרות העברית לא יהיה בכלל שם ('הוא הביט דרך החלון, ליבו מלא חששות. מיכל היתה אמורה להגיע, והוא לא ידע האם הוא יכול לספר לה על אתמול', וכו'), ואם כבר יהיה להם שם, אז רק שם פרטי, סתמי ונפוץ ככל האפשר, או שכן יהיה שם משפחה, אבל הוא יהיה משהו כמו 'פלד'. לא שם מזרחי חלילה, או ערבי או רוסי או משהו אחר של ה'הם', אבל גם לא שם אשכנזי מובהק כמו 'סוקצקי', אלא שם כאילו לא מאופיין סוציולוגית, שם ישראלי אוניברסלי. והרי הוא בעצם מאופיין לגמרי, אשכנזי-חילוני-מהאליטה-הישנה לא פחות ואפילו יותר מאשר 'סוקצקי', אבל 'אנחנו' יכולות תוך כתיבה וקריאה לא לחשוב על זה.

ואז כמובן באות תגובות-הנגד, המהלכים ששוברים את זה, כמו:

א. לעשות סוציולוגיזציה של ה'אנחנו', לתאר גם את ה'אנחנו' מבחוץ וכשבויים על ידי הסוציולוגיה שלנו, ולוותר על לאפשר לקוראת להכיר מבפנים (כי מבפנים כל אדם הוא יותר פסיכולוגי מסוציולוגי). עין לפרטים, קוראים לזה.

ב. לעשות פסיכולוגיזציה של ×”'הם' בידי סופר/ת שהיא 'מהם'. ואז יתברר לך שגם ל'הם' יש מאפיינים אוניברסליים, ומזל, שהיתה מנקה בתים ומכינה ×’'חנון בשבתות, מתה כשביתה מיכל היתה בת חמש, ואמרה לה על ערש דווי לא לבכות אף פעם, וכו'. הבעיה היא שגם ות כזאת במידה רבה נוטה להכחיש את הסוציולוגיה של עצמה, אם ×›×™ באופן אחר (את היותה ספרות על מזרחים-עניים שמיועדת לאשכנזים-בורגנים, ×›×™ כאלו קוראי הספרים ומבקרי הספרים וכזה הקורא המובלע של הספרות העברית). ואולי מלכתחילה אין לה ברירה, כל עוד התפרים בין הפסיכולוגי והסוציולוגי נשארים גסים, אלא לאשרר מחדש את ההבחנות הישנות (אם 'גם מזרחים הם בני אדם' ברור ש'אשכנזים הם בני אדם קודם-כל') – ואותו דבר נכון לגבי הסוג הקודם (×›×™ המחברת והקוראת לא באמת מוותרות על הסובייקטיביות הפסיכולוגיות שלהן לעולם).

משני הכיוונים אפשר, עקרונית, להגיע לאפשרות השלישית, שהיא חיבור-עומק מחדש של הפסיכולוגי והסוציולוגי. וברור שיש סופרות ישראליות שעושות את ×–×” במידה מעטה או רבה. מי אלו שמצליחות, ×–×” גם עניין של טעם אישי, של מה הצרימות החברתיות שאת אישית (לא-)רגישה אליהן. בעיני הישראליות המצליחות ביותר במעלל הספרותי הספציפי ×”×–×” כוללות נגיד את יעקב שבתאי, רונית מטלון, עמליה כהנא-כרמון המאוחרת, אסף ענברי. אבל כל דיבור נעשה ביחס לשיח הקיים ומשתלב בתוכו בעל-כורחו, ומול הדומיננטה של הכחשת הסוציולוגיה של המחברות והקוראות, והדיכוטומיה העמוקה הנלוויית לה  ×©×œ פסיכולוגיה וסוציולוגיה בספרות העברית, קשה לתערובת של הפסיכולוגי והסוציולוגי להתמצק לכדי תרכובת אמיתית בכל רומן ישראלי ספציפי.

= = = =

שתיים ועשרים בלילה, אך לפחות הרווחתי ביושר את הזכות לסובב בחגיגיות את הבקבוק: ובכן: הקשיבו הקשיבו! אני מזמינה בזאת את ערן חכים לכתוב פוסט שכותרתו "העולם לא יעיל פארטו", ו/או פוסט על ההגרלה.

1. גנזיס

יש שיחלקו עלינו, אך פרוייקט הפורנו בא לעולם בעקבות שיחת קפיטרייה בינינו. התרחיש ×”×™×” ×›×–×” –

פ': אגב, אני רוצה להודיע גם לךְ שחשבתי על זה והסקתי שאני בכיר האינטלקטואלים בישראל.

א': נכון. ואני רוצה לבשר שחיי המין שלי השתפרו לעין ערוך מאז שגיליתי את פורנוטיוב.

פ': פורנוטיוב! וואו! מזה זמן מה אני מתלבט מתי זו תהיה אופרציה קבילה להעלות את הנושא הזה בשיחה.

א': ובכן, הגיע הרגע. ויום אחד נכתוב על זה פוסט.

2. הנחות יסוד

2.1 אוננות: אנחנו מאוננים. אני מאוננת, אתה מאונן. (לא כרגע). (אולי פיגורטיבית). מאוננים כי אפשר, כי זה כיף, כי מותר, כי יש עשרים דקות עד שהפרק של ורוניקה מארס ירד; כי הלילה לבן והבוקר שחור. כי נתקענו באמצע סיכום הרפרט, כי הצלחנו לכתוב עוד פסקה בסמינריונית ומגיע לנו פרס. אוננות או נמות. מישהו בטח אמר את זה קודם.

2.2 שיטוט ברשת: אנחנו גולשים. אני גולשת, אתה גולש. (כרגע). מסיבות דומות להדאיג לאלה שגורמות לנו להחליק יד לכיוון הנכון [וראו סעיף 2.1], אך ללא סיפוק: בתזזית, בריבוי חלונות. מה התחדש בעולם? קיבלנו אימייל? מישהו אמר משהו מצחיק בניו-יורק? ומה אומרים על כך בסין.

3. היפותזה: פורנוטיוב

3.1 אוננות בעידן השיעתוק הטכני: נתיבים ביוגרפיים שונים ורבים הובילו אתכם ואותנו להפוך לצרכני פורנו. ילידי שנות השבעים ומטה אולי זוכרים הרפתקאות וידאו בתוליות בפרבריהם המפוייחים של ערי קיט צפוניות עלומות; אחרים נחנכו הישר אל המעבר המבורך מסרטים מופרכי עלילה שיש לקוות שיֵרדו מקאזה לפני שההורים חוזרים הביתה – אל סרטונים זערורים בסטרימינג. התוצאה ×–×”×”: בנקודה הטנטיבית הזאת, רבים מאיתנו נמצאים בשלב ההתוודעות לפורנו של תוכן גולשים, ומגלים בהדרגה שמבנה הסיפוק משתנה. במילים אחרות, התמורה שחלה במדיום משנה את הדינמיקה של הליבידו; ובעברית: מול הרשת, אנחנו מאוננים אחרת.

3.2.1 צבירה כמותית במקום עינוג טלאולוגי: האתר "פורנוטיוב" (ודומיו) מותאם היטב לצרכי הגולש. יד אחת עלי עכבר, האחרת בָּאיבר; אך כאן שתיהן זזות כל הזמן, שלא כבסרטי הפורנו העלילתיים, הנייחים. הסרטונים קצרים ביותר, ולא פעם – אוויליים: שלוש נערות שחות על ספה, ובישבניהן נעוצים זיקוקים בוערים (?); אופה מעלס עלמה בריאת בשר על השיש, מקמח אותה ושובר עליה ביצים תוך כדי; ואפילו הסמוראי האחרון. אתם יודעים, גם אתם צפיתם. הממ. מעניין אם אמרו על ×–×” משהו מצחיק בניו-יורק.

אם בעבר האכילו אותנו בפורנו במבנה סיפורי, עתיר תלבושות וקרטוני פיצה שנפתחים בתנופה, לשרשר פרטים לווייניים ×–×” מזה – הרי שהיום נטשנו את הפיקארסקה ועברנו מנרטיב (רעוע) לרצף שרירותי של תמונות רוטטות. האצבע על העכבר והסרטון קצר, וכך הופכת האוננות למטווה של קליקים ושברי פנטזיות. וכמו הקלט הפורנוגרפי, גם כלכלת התענוג משתנה. למרות שהאורגזמה הפורנואית היא מייצור עצמי, האינסטינקט הטבעי הוא להתאים את עצמנו למדיום. בעבר, בפורנו הבערך-נראטיבי, גמרנו בערך בסוף (של האקט, של הסרט – יש יותר ממחלף אירוטי אחד). הפורנו החדש מכתיב אוננות חדשה: אין תבנית השלם; יש רק אחדות המאונן.

3.2.2 אחדות המאונן: איזה חלק של התענוג שלנו בצפייה כרוך בהזדהות (עם דמות שעושה, עם דמות שעושים לה)? והאם יש להפריד בינו לבין התענוג שבהצצה? או בפינטוז-עצמך אל תוך הסרט? גם אם לא ניתן להכריע, דבר אחד ברור: נקודת התצפית של המאונן ערקה לצד התלת-ממדי של המסך. אמנם אין קונסזצנזוס על כך שבפורנו הישן, הצופה נהג תמיד לבחור לו דמות כסוכן אירוטי שפועל בשמו וחווה במקומו; אולם כך או כך, בפורנו החדש הדבר בלתי-אפשרי. מהבזקי הדמויות והרגעים לא ניתן לבנות אלא סוכן מעין-קוביסטי של הפעולה המינית. וכך הפך האדם המאונן לתבנית נוף האינטרנט שלו.

4.1. ריבוי כהיפותזה: פורנוטיוב הוא וריאנט מעניין על יוטיוב, היבריד בין פורנו לתוכן גולשים. זהו, על כל פנים, האופק האידאי: כשלנגד ×¢×™× ×™ הגולש מופיעה סדרה של ת'אמבים מגרים בצבע גוף, ולצדם ענן תגיות שאין יפה ממנו להפריך את הקיטוב הפרוידיאני בין נורמלי וסוטה. הפנטזיה אינה עוד שאלה של זהות אלא של טעם, ולמעשה – טעמים.

4.2 אנטיתזה: למרבה הצער, פורנוטיוב נמצא עדיין בשלב המגושם והנערי שבו האיברים דיס-פרופורציונליים וטרם נעים בתיאום מלא. כך, התיוג של הסרטים באתר עדיין נצמד לקטגוריות ישנות, ובראש דף הכניסה אף ניתן לבחור בגלישה סטרילית להומו/סטרייטופובים (“View straight content”/”View gay content”). על אף שרבים וטובים משתמשים באופציה זו, (ובהם מחצית מכותבי הפוסט), מדובר בבחירה מודעת לצמצם את שדה הראייה ופוטנציאלית, גם את התענוג; פונקציונאלי ואף לגיטימי, אין ספק, אבל לא כל כך אוטופי.

לעומת זאת, מצער באמת שכנגד כל סרטון ביתי מוקלקים שבעה עשר טריילרים שדופים ומגולחים לאתר פורנו מקצועי בתשלום. תוכן גולשים בפורנוטיוב נוקז, משום מה, לקטגוריה הנושנה "חובבנים", והגם שאין לכותבים כל התנגדות לצפות בעיקר בברביות נאנקות, (אח, ברביות נאנקות) – חבל שכיום הגולשים נוטלים חלק פעיל פחות בעיצוב ×”-(סליחה)-שיח המיני. רוצה לומר, בפועל אנחנו עדיין יותר צרכנים מאשר יצרנים של פנטזיות. חברים, קרבה השעה למהפכה האירוטית! הבה נשחרר את אמצעי הייצור!

5. פוסט מורטם

5.1 ציפת הנחות מובלעות: a) ניצול נשים בפורנו הוא סוגיה אמפירית ולא א-פריורית, אך גם אם זהו המקום המתאים לדון בה – בהיעדר המידע הדרוש, לא אנו (=הכותבים) האנשים המתאימים. b) אוננות אינה כישלון. c) יפניות נהנות יותר – או הרבה פחות, קשה להכריע.

d) פורנו כמאגר של דימויי פנטזיה מזין לא רק את מעשה האוננות אלא גם, הידד, את הארסנל המיני – אם כרפרטואר פעלולים מאתגר ואם כערוץ תודעתי להפעלה שוטפת במהלך הסקס.

5.2 טיפ לסיום או – "הנחיות בטיחות": ראו ויקרא ×™"×—, 6 ואילך.