ארכיון תגיות: הנפילה

מה אפשר ללמוד מהיטלר

לקח לעיתונים זמן, אבל בסוף אפילו הם עלו על וריאציות יוטיוב ל"הנפילה", הסרט על ימיו האחרונים של היטלר. האינטרנט געש קצת, כולם סיפקו קישורים לכמה מהלהיטים, וניצולי השואה מחו. לא מעניין.

למי שפספס: אחת מהסצינות בסרט, שבה היטלר יושב בבונקר ומגלה שאין לו את הכוחות שאמורים היו להיות לו, הפכה לבסיס תוכן גולשים, הרבה בזכות העובדה שהסרט נעשה בגרמנית. מישהו, היכנשהו, גילה שאפשר להחליף את הכתוביות, והסצינה הזו פתאום נפתחה. פתאום אפשר היה לעשות איתה דברים.

מסתבר שהסצינה הזו עובדת עם הכל, כל עוד שומרים על הנרטיב הבסיסי – אשליה, התפכחות, התפרצות זעם, השלמה. המבנה מושלם, כמעט אריסטוטלי. אם הגרמנית אפשרה לכולם (מלבד הגרמנים, כנראה) להכניס מלים לפיו של היטלר, האוניברסליות של הנרטיב הפכה את המעשה למפתה במיוחד.

ובניגוד להו-הא שהלך כאן, זה דווקא די מרתק. קיבלנו, בפרק זמן של שנה, הצצה לדרך שבה העולם פועל על יצירות, מה הוא משנה ומה הוא משאיר. התהליך שעבר על "הנפילה" אינו חדש. הוא עבר גם על התנ"ך, הברית החדשה והאודיסיאה, והוא חל, בצורה אחרת, גם על צירופים כבולים – פתגמים, ביטויים, שמות יצירות – שהפכו לתבניות לשוניות יצרניות ("ומי לא בא? שר החקלאות", "מותו של סופר", "מי מפחד מג'יימס ג'ויס"). הרשת פשוט גורמת לווריאציות להיעשות מהר יותר ולהיות נגישות יותר.

לא לגמרי עקבתי אחרי ההיסטוריה של הסרטונים, אבל נראה שבהתחלה היה היטלר. האפקט הקומי הועמד על האנכרוניזם (היטלר מוגלה מוויקיפדיה) ועל ההנמכה (היטלר מפסיד את המלחמה -> היטלר שונא את ה-X-Box). אחר כך, לפחות בעולם דובר האנגלית, הפך היטלר להילארי קלינטון, אובמה, מק'יין, וכל מי שהיוצר רצה לבנות עליו סאטירה. כאן, החשיבות של היטלר היתה יותר סמלית מאשר קומית. היטלר, במלים אחרות, הכרחי כדי שאפשר יהיה להשוות אנשים להיטלר. לא מפתיע, אגב, שבישראל טרם פנו לטכניקה הזו.

אבל זה רק מבנה הבסיס. הסצינה מלאה רגעים קטנים, שמכל אחד מהם ניתן לייצר אפקט. בסרטים הישראלים היה קל לזהות זאת. אני חושב שסרטון היטלר העתודאי היה הראשון שהשתמש ב"אחי" ו"גבר" במקום "פיהרר". הוא היה גם הראשון שהשתמש במזכירה הבוכיה של אדולף לאפקט קומי ("את לא שמנה"). ובכל פעם שסרטון כזה השתמש בעוד פרט, בנה קומדיה על עוד דמות או קטע בסצינה, הטכניקה הזו זרמה הלאה, לסרטונים הבאים. פתאום גם היטלר מחפש חניה בתל אביב משתמש במזכירה וב"פיהרר", וכל הסרטים משתמשים במפה שבהתחלה.

כל קטע בסצינה חייב להפוך לאנלוגי למשהו אחר, הבעיה רק למה. כולם השתמשו ישר במפה בהתחלה ובהתפרצות הזעם, אבל אף אחד שראיתי טרם הבין כיצד ליצור אפקט מוצלח מהקטע שבו היטלר מגרש את הגנרלים. ברגע שזה יקרה, הטכניקה תחזור שוב ושוב.

האיש הראשון שהשתמש בכתוביות לסצינה, פתח אותה לשאר היוצרים. ומשם, כל אחד הלך וסלל בה נתיב משלו. וכל נתיב כזה סגר את האפשרויות עוד קצת, יצר מסורות קטנות, שאי אפשר להתעלם מהן. עכשיו היטלר יכול להיות הכל, אפילו סטודנט בבאר שבע. אבל גם סטודנט בבאר שבע לא יכול להתעלם מהחובה לתרגם את "פיהרר". אם אפשר היה לדעת אלו סרטונים עלו לרשת ראשונים, אולי יכולנו ליצור היסטוריה של אינטרטקסטואליות; יכולנו לראות כיצד אפשרויות נפתחות ונסגרות, בד בבד; כיצד חופש הופך למסורת, ומסורת לשעמום, ושעמום לחופש. כמו בשפה, כמו באמנות, כמו תמיד.