ארכיון תגיות: הפוך על הפוך

לידתו של ההפוך על הפוך

(מוקדש לתל-אביבים באשר הם שם) חשדה של גיתית יאנגמן התעורר כאשר חברה לספסל הלימודים, ×¢.ב.[1], הצהיר בפעם השניה, בנחישות יוצאת דופן, אך תוך חוסר-יכולת ממזרי להסתיר זנב-חיוך, שהוא עיקש בדעתו להיות נוכח השנה בטקס יום הזכרון לחללי צה"ל של בית-הספר[2]. "אני חושב שזה חשוב" אמר בפשטות, "אלו בכל זאת בוגרי בית-הספר שנפלו במלחמות, הם הקריבו את חייהם בשביל שאנחנו נוכל להמשיך את שלנו, וזה המינימום, לדעתי, שאני יכול לעשות בשבילם."[3] במאמר מלומד שפרסמה תוך שבוע בבטאון בית-הספר[4], היא בישרה, כנקבת-נשר ארוכת-רואי, את לידתו של ההפוך-על-הפוך: "בנסיון נואש להחלץ מקלישאה, להתחמק מכל מה שכבר נאמר, נעשה, נחווה, נחשק – ואף שוכפל ושובט – חוזרים אלו מאיתנו שמחוייבים, מטעם עצמם, למאבק ל"אותנטיות" ולקיום "מקורי" (אם כלל ניתן עוד להשתמש במילים הללו[5]) אל הקלישאות הקלאסיות, הבסיסיות ביותר, שמכיוון שמעמדן כקלישאות ותיק כל-כך, דווקא אימוצן המחודש מעיד על סוג סוטה של מקוריות. כאשר הקונצנזוס עצמו, תוך נסיונות פתטיים משלו להיות "IN"[6] – דוחה בלעג נכסי-צאן-ברזל שורשיים (לדוגמא, מצהיר ×›×™ הוא רוצה להיות ×’'ובניק, או, כמובן, ×›×™ ×›×£ רגלו לא תדרוך בטקסי יומ"×– או שואה), חייב האווגארד לשעוט עוד קדימה – אלא שמכיוון שקדימה יותר אין[7], מבצע החלוץ דווקא היפוך לאחור ורוכב שנית את האידיליה הסוכרינית של ילדותו. זהו, רבותי, אחד מביטוייו העיקריים של ההפוך-על-הפוך."[8] המורה שהיה אחראי על ההעמדה בשנה שעברה ×”×™×” אחראי גם השנה, ולכן הטקס כולו הדהד כמעין מחווה חנפנית לזה דאשתקד. עם זאת, התלמידה ששרה את אחי-הצעיר-יהודה התעלתה על עצמה, וגם אלו ששרו למי-שאינו-מאמין-קשה-לו-לחיות-השנה היו מצוינות. משורת ההורים השכולים נשמעו קינוחי-אף. ×¢.ב. פער עיניים מרותקות ופיו מלמל "איזה יופי, איזה יופי". במאמרה ממשיכה יאנגמן ומראה כיצד "קירבה מחודשת זו אל מחוזות ינקות אינה ×–×”×” כלל[9] לאותה אמונה תמימה שעוררו אותם כדורי נירמול שוטפי-מוח, שכן אז היו "אמיתות" אלו ברורות ומובנות מאיליהן, תוקפן לא פוקפק ולו לרגע ומשמעותן לחיי כולנו פעמה בחזנו עם כל דפיקת לב. כעת, מאידך, החזרה אליהן היא מודעת, פקוחת-עיניים ונטולת-תמימות, כאל הורה קשיש, חיוור ומפרפר. לכן, באופן אירוני, החוויה המתיימרת לאותנטיות אינה שלמה ואורגנית: אין באמת התרגשות של אמונה נאיבית, ולמרות חותמת המקוריות על הבקבוק, תוכנו מזוייף כחיוך מאולץ"[10]. "אני שונאת אותך" לחשה גיתית לע'. "ואני לא חושב שביום ×›×–×” צריך להתעסק בחיכוכים אישיים", הביט בה הוא בעיני דבש. — [1] השם המלא הוא עומרי בובסון. [2] בית-הספר מור-ילין, ק. אונו, הטקס של שנת 98'. [3] כך באמת אמר! [4] "לידתו של ההפוך-על-הפוך", לומדימסבבה, גליון 19, 11.5.98, עמ' 5-6. [5] "ועצם העלאת הספק ועיטורן במרכאות מכשיר, כמובן, את השימוש המילים" – הערה שהוספה ×¢"×™ המחברת בכתב-יד על טיוטת המאמר. [6] = מגניב. [7] פולחן השטן דבילי מדי. [8] שם,שם. [9] הדגש במקור. [10] שם,שם.

הסאב-טקסט הוא מפלטו של הגזען

מידי יום ביומו אנו שומעים וקוראים על הטרנד הנפלא: הסאב-טקסט.

מידי שישי בערב, עד לפני מספר שבועות, התקבצו בני ישראל לראות מערכון (לא מצחיק במיוחד), בעל תוכן גזעני להפליא על ארבעה פועלים זרים מרומניה ותרנגולת. מצד אחד, ברור כי מערכון זה הוא לכל היותר המחזת ההומור העדתי הנחות באריזה טלוויזיונית יפה. מצד שני, מבקרים מלומדים מסבירים לנו כי למעשה מדובר במערכון שנון וחכם מעין כמוהו, המפנה זרקור לפינות הגזעניות האפלות של הנפש הקולקטיבית הישראלית, וכי אם נתעמק בסאב-טקסט נבין כי מערכון זה למעשה צוחק עלינו. ובאמצע עומד עבדיכם הנאמן, שהיה בטוח כי הגזענות הישראלית אינה פינה אפילה אלא פסל ענק הנמצא על שולחן הסלון, מגרד בפדחתו ומחפש אחרי הסאב-טקסט האבוד.

הוא מוצא אותו, לכאורה, במגזין בלייזר. ששם, מתחת לשוביניזם, סקסיזם, הומופוביות וגזעניות, יש (לפי העורך המלומד) ביקורת על הקורא. לפי אותו עורך (בפרפראזה), למעשה "ברור לכל מי שמעמיק שאנחנו צוחקים על עצמנו כשאנחנו צוחקים על דנה, בוריס, או אחמד". ושוב, עבדכם הנאמן לוקח את מעדרו הנאמן , ויוצא לחפירות בין המילים. לאחר חיפוש ארוך ומיוזע, לא נותר אלא להכריז כי שוב חמק לו הסאב טקסט המופלא, כאילו היה סנארק.

כאן המקום להכריז, כי איני קורא לתקינות פוליטית מכל צורה, וכי לדעתי צריך לצלוב את כל מכבסי השפה ("מאותגרי הניסוח") של שנות התשעים. מבחינתי, מותר לאדם להיות גזען, הומופוב ו/או שוביניסט, באותה מידה שמותר לי לעמוד מולו ולנעוץ סיכות מילוליות בעכוזו. הדבר המגעיל אותי הוא חוסר יכולתם של צרי המוח להודות בגזענותם, והצורך שלהם להתחבא מתחת ל"הפוך על הפוך", כאילו היותך מטא-הומופוב מסתירה מאתנו את העובדה שאתה פשוט לא מסוגל לכתיבה מאתגרת יותר מאשר בדיחות על נושכי כריות.

האם זה מוגזם לצפות כי לפני שאדם משלב סאב-טקסטים, ילמד הוא לפחות כיצד כותבים טקסט?