פרולוג

התלבטתי ארוכות אם לכתוב את הפוסט הזה. הוא התגלגל לי בראש מרגע שמיטל הכריזה על הפרויקט, וככל שעבר הזמן הוא נראה לי יותר ויותר כמו קטע "יומני היקר" ולא כמו תרומה הולמת לפרויקט מכובד.

ואז התחילו הפוסטים של הפרויקט להתפרסם, ומשהו הטריד אותי. אתמול הבנתי. איכשהו, אצל כולם, הספרות הורסת את החיים בסטייל, עם ז'ורז' פרק, עם מלוויל, עם פוליטיקה ותככים של כתבי עת וערבי שירה. אז הבנתי שאולי אין לי תובנות משמעותיות לתרום לדיון, אבל מישהו הרי צריך לדבר גם בשם אלה שהספרות הרסה להם את החיים עם אלריק ממלניבונה והחרב השחורה שלו, בלי לדעת אפילו שיש מלוויל.

לעניין

לפעמים אני חושב שהייתי רוצה לחזור לכתה ט', ×”×™×” משהו מופלא בשנה ההיא, זו הייתה השנה שבה גיליתי את חדוות העשייה, את הקסם שבלהיות שייך למשהו. הייתי חבר פעיל במרכז חניכים אזורי של השומר הצעיר. אחת לשבוע נשא אותי אוטובוס מרמת אביב אל פאתי התחנה המרכזית (הישנה, רק ישנה הייתה אז), ומשם חמש דקות ברגל לבית ×”×”× ×”×’×” הראשית ברחוב בצלאל יפה (די ×”×™×” בגלגול של שני השמות האלה על הלשון אז כדי להלך עליי קסם – "×”×”× ×”×’×” הראשית", "בצלאלא יפה"). שם נחשפתי לראשונה למגוון המפעים של השקפות שיכולות להסתופף תחת הכותרת האמורפית של שמאל, שם הרגשתי כאילו מצאתי את מקומי, מתגייס כל כולי לארגון של פעילות חברתית ופוליטית.

לשיאה ×”×’×™×¢×” השנה ההיא עם המועצה הארצית שנערכה בבית אבא חושי בחיפה (ושוב, די ×”×™×” בגלגול השם ×”×–×” על הלשון – "בית אבא חושי"). בהיותי הנציג היחיד של הקן נבחרתי גם להיות ×–×” שיישא את דגלו אל הבמה בערב הפתיחה. חולצה כחולה, שרוך לבן, דגל אדום בוהק, אניצים מוזהבים, המנון התנועה, הלמות הלב. חזרתי מהבמה אל הכיסא המבודד שלי, נתתי למראה הצועדים להמשיך ולהגביר את תחושת השכרון שלי. אולי ישבתי לבד בפינה, אבל הייתי חלק ממשהו, משהו גדול ממני.

אחר כך פינינו את האולם הגדול, הלכנו לאולם התעמלות שהוסב לחדר שינה המוני, שקי שינה נפרשו על פני הרצפה כולה. ואז, כפי שראוי שיקרה באולם גדול שבני עשרה רבים מספור נדחקים אליו, התפוגג לו ההיי הקולקטיבי, שאולי, ככל הנראה, היה מלכתחילה רק שלי. המנון התנועה הומר בשירים אקראיים שנוגנו בחובבניות במעגלי גיטרות מזדמנים, פה ושם נשלפו פחיות בירה אסורות, היו גם מי שיצאו החוצה לגנוב כמה שאיפות מסיגריות שנשלפו מהתיקים, זוגות, הורמונים, אתם יודעים.

אכזבה שטפה אותי, ויחד איתה נשטף גם ההיי ההוא. בתוך ההמולה הסתובבתי אל הקיר, מתוך התיק שלפתי את הכרך האחרון של טרילוגיית אגדות רומח הדרקון. שום דבר לא יכול היה לחדור בהמשך הלילה אל הבועה שיצרתי לי, עד שצלחתי את מאתיים העמודים האחרונים.

כן, למחרת עוד הרמתי את כרטיס המצביע שלי בכל מיני החלטות שנראו לי חשובות, אבל כבר ידעתי שהגורל של שני תאומים שמדלגים קדימה ואחורה בזמן בעולם שיש בו שלושה ירחים בצבעים שונים הוא אמיתי בשבילי הרבה יותר מכל מה שיתקבל או יידחה על ידי באי המועצה. וכן, אפילו אני, אפילו אז, ידעתי שמדובר בספר מחורבן במיוחד.

אפילוג

הרבה שנים אחר כך, אוטובוס אחר נשא אותי פעם בשבוע לפגישה עם הפסיכולוגית שלי. פעם, בעיצומה של תקופה סוערת במיוחד הקדמתי בכחצי שעה. ישבתי על ספסל מחוץ לבית וקראתי את 1985 של אנתוני ברג'ס* עד שהגיע הזמן.

"יש כל כך הרבה דברים שאמורים להטריד אותי עכשיו" אמרתי כשנפתחה הפגישה, "אבל לפני שנכנסתי ישבתי כאן בחוץ וקראתי ספר, והייתה שם קבוצת אנשים שהדליקה מדורה."

לרגע קצר אחד נבקעה ארשת האדישות המקצועית שלה שליוותה אותי כבר למעלה משנה, ובהלה אמיתית התפשטה על פניה. לקח לי כמה שניות להבין ולהרגיע אותה, "בספר, בספר, אל תדאגי אף אחד לא מדליק כאן מדורות בשכונה באמצע היום."

אחר כך, ולמרות שכבר הרגשתי מטופש המשכתי למלמל "ואיכשהו, הרגשתי את המדורה הזו, והחום שלה, יותר ממה שאני מרגיש את כל הדברים האלה שאמורים להטריד אותי."

* שהוא בעצם ספר מחורבן כמעט כמו אגדות רומח הדרקון, וכולו רק ניסיון לכתוב מהתלה שהיא דיסטופיית תשובה ל-1984 של אורוול (האח הגדול, הייתי חייב).