(סיפור חניכה אישי כפול. לחלק הראשון)

אמצע העשרה: צ'אטים

הכללת פתיחה: מה שמוזר בגיל ההתבגרות במובן הקלאסי, התיכוניסטי שלו, זה שמצד אחד איטס אול אבאוט בניית זהות, ומצד שני ברור לך שהחיים האמיתיים עדיין לא התחילו, ולפיכך, שהזהות שאת בונה עכשיו איננה (ולא צריכה או יכולה להיות) הזהות האמיתית והקבועה והנמשכת-בזמן שלך, מי שתהיי כשתהיי גדולה.

זה מאפשר ליצור בגיל הזה כל מיני יחסים מעניינים בין הזהות האישית והזהות החברתית, וכלפיהן.

אני, למשל, כמו כמה מידידי הבדויים והבשרדמיים הטובים ביותר, עברתי את גיל ההתבגרות מתוך תחושת פער מוחלט ומובן-מאליו בין זהות אישית (“מה אני”) לזהות חברתית (“מה אני עושה"). הזהות האישית שלי פעלה, ראשה ורובה, בצ'אטים באינטרנט, והיא היתה אמיתית ונצחית, והזהות החברתית שלי פעלה, קירבה וכרעיה, בתיכון, והיא היתה שקרית ונסיבתית.

הפער הזה היה רע וקשה בכל מיני אופנים, שמתוכם אופן צפוי אחד בלט בהעדרו המפתיע: הוא לא היה מפחיד. היה ברור לי שהוא ייסגר כשאני אגדל. כשאהיה גדולה אוכל (ועד אז אלמד ואחשוב ואנתח ואבין איך) לחיות ולפעול בעולם האמיתי מתוך הזהות האמיתית שלי, זו שבינתיים אני יכולה לחיות ולפעול מתוכה רק בעולם-שמחוץ-לעולם של הצ'אט, וזה בסדר, כי "בינתיים" אלו שנים אמורות להיות עולם-שמחוץ-לעולם.

למתבגרים אחרים יש חוויות אחרות. אבל נדמה לי שאפשר לטעון טענה דומה למדי גם עבור מתבגרים שבניית הזהות שלהם היא חווייה חברתית ביסודה. הזהות החברתית של גיל ההתבגרות היא אישית מאוד. איזו מוזיקה את שומעת, מה את לובשת, מה את אוהבת. אלו בדיוק השאלות ששואלים גם בצ'אטים. אין הצטברות של מעשים. הכל זו הפעם הראשונה. מי שאת זו מי שאת עכשיו.

סביב עשרים: בלוגים

הכללת אמצע: מוזר להיזכר בזה מחוץ לעולם המלאכותי והמופרך הזה, אבל מתבגרים יהודים-ישראלים, ובמידה פתוחה גם מתבגרות יהודיות-ישראליות, תופסים את הצבא, עוד מהגיל שבו הוא רק גוש אפל אי שם באופק אחרי הבגרויות המיתיות בפני עצמן, אבל גם במהלכו, בתור כניסה חדה אל החיים האמיתיים, מה שהופך אותך לישראלי אמיתי, לגבר אמיתי, עם כוח בידיים לעשות דברים אמיתיים בעולם. זה לא ככה באותה מידה לכולם כמובן, ובטח שלא לכולן, אבל לרוב משהו מזה שם, נדמה לי. אני, בכל אופן, הלכתי כמובן מאליו לצבא, וחוויתי אותו ככה באופן חלקי, ככניסה (אבל רכה) אל העולם האמיתי, ראשיתו של רצף שהמשיך אל הזמן שאחרי השחרור, אל להיות 'בחורה צעירה' בכל מיני הקשרים, ואחר כך 'סטודנטית צעירה'. גרעין הרצף היה בדיוק מה שחיכיתי לו מראש בתיכון: התחושה שהזהות האישית הולכת ומתאחדת עם הזהות החברתית, ש"מה שאני עושה" מתאים ל"מה שאני". פתאום אהבתי מישהו שהכרתי בעולם ולא באינטרנט (הבועה האישית-חברתית המוזרה הזאת של זוגיות סטנדרטית), "דיברתי באמת" עם חברים מהצבא, הייתי מוקפת ב"אנשים כמוני", עשיתי "דברים מעניינים”. כל זה התחיל בצבא, התעצם בשנתיים שאחר כך והגיע לשיא בתקופה הראשונה באוניברסיטה.

אבל זו לא היתה הזהות הסופית של להיות מה שאת עושה, עוד לא: כן בתוך עולם המבוגרים אבל עוד קרוב לסף, הבטחה לעתיד אבל עדיין בלי חסכונות של מעשים צבורים: הרי כשתהיי גדולה לא תהיי חיילת ולא סטודנטית, אבל להיות חיילת וסטודנטית זה כבר הגרעין מה שכן תהיי, ולפיכך שאלת הזהות היא לא "מה את" ולא "מה את עושה" אלא שאלת הביניים "מה את עומדת (מסוגלת, עתידה, מתכוונת) לעשות", באיזו שמלת זהות אישית את נכנסת לראשונה אל החברה, מה בסיס הקבע שאת מגבשת ומציגה לזהות המצטברת העתידית שלך. לכן מרכז הכובד של מה שעשיתי, של מה שעשינו כולנו, היו מערכות יחסים אישיות מכל מיני סוגים, ולדבר בלי סוף על עצמנו ועל העולם, כמו תיכוניסטים, אבל הפעם בתחושה שזה לא מהיציע אלא סופסוף מעל הבמה.

באותו זמן הפסקתי להיכנס לצ'אטים הגוועים והתחלתי לקרוא בלוגים.

חלק ממי שקראתי כתבו בשמות בדויים כמו בצ'אטים (למשל miss_cast, זו ש, אקס אקסטרימיסטית), ואילו אחרות, רבות יותר ויותר עם הזמן, כתבו בשמות אמיתיים כמו בעולם (למשל מיטל שרון, איתמר שאלתיאל, איה מרקביץ'). אבל לא היה הבדל גדול כל כך בין אלו לאלו. את כולן היכרת דרך זהות וירטואלית ארוכת טווח ומובחנת שהיתה בבירור קשורה אל זהותן היומיומית ובבירור שונה ממנה. האינטרנט של הבלוגים היה עדיין נפרד מהעולם היומיומי אך לא עוד מנותק ממנו: לא עולם פנטזיה ולא העולם האמיתי אלא עולם אמיתי אחר, מערך אחר של עמדות אפשריות.

ובגלל שמה שבלוגריות עשו בעמדות האלו היה לדבר בלי סוף, על עצמן ועל העולם, בגלל שהקשרים שהתנהלו ביניהן היו מערכות יחסים אישיות מכל מיני סוגים, לפיכך היה ברור שביחס לעמדות החברתיות הקיימות בעולם האמיתי, עמדת הבלוגרית הרבה יותר מאפשרת ודורשת "לדבר באמת", “להיות מי שאת", לאחד בין הזהות האישית לזהות החברתית. וכיוון שהיו הרבה קשרים בין העולמות, היה אפשר להעביר (כמו זן-בודהיסט מת לסטימצקי) פיסות מהזהות המאוחדת הזאת, שחושלו (ושיכלו להתחשל רק) באינטרנט, אל חיי היומיום. כשהכרתי את איתמר האדם כשנתיים אחרי שהכרתי את איתמר הבלוגר, המעבר היה קל ורציף (ומצד שני, הקשר בין קרן של הבלוג לאיתמר של הבלוג מתקיים עד היום בצורה אוטונומית חלקית מהקשר בין קרן לאיתמר).

אמצע העשרים: פייסבוק

ביומולדת עשרים וחמש קפץ עלי משבר גיל התבגרות משונה. הייתי בסיני, היה לי זמן לחפור בזה, אז הרצתי זכרונות אחורה והגעתי לסיפור לפיו מה שהשתנה בדינמיקה של הקבוצה החברתית שסביבי בתקופה האחרונה, ובעצם בשנה-שנתיים האחרונות, הוא שהפכנו לאיטנו לאנשים מבוגרים, במובן הבורגני של הזהות החברתית המצטברת: לאט לאט מצטבר אצלך הון ראשוני של דברים שכבר עשית בעולם – נסיון תעסוקתי, אקדמי, פוליטי, אמנותי, טיולי, מיני, רשתות קבועות למדי של אנשים, של מסמכים, של זכרונות – ופתאום, בוקר לוהט אחד, את מגלה שכולן מסביב מסכימות, כהנחת מוצא מובנת מאליה, שמי שאת זה מה שאת עושה. (והגיע הפאקינג זמן ובאותו זמן היי, חכו רגע.)

בחודשים האחרונים למדתי לומר דברים כמו "תואר שני בספרות" במקום דברים כמו "התכנית הבינתחומית".

בחודשים האחרונים למדתי לחשוב דברים כמו "אם עד כה ניהלתי רק מערכות יחסים כאלו, כנראה שאני אדם של מערכות יחסים כאלו".

בחודשים האחרונים פתחתי פייסבוק.

האינטרנט לפי פייסבוק, להבדיל מהאינטרנט לפי הבלוגים, הוא חלק אינטגרלי מהעולם האמיתי, והזהות שלך בו היא הזהות החברתית המצטברת שלך. מי שאת זה לאן את שייכת, כלומר אוסף העמדות שאת ממלאת בעולם, כלומר מגוון הדברים שאת עושה ומצבור הדברים שעשית. נכון שגם בפייסבוק יש טקסטים, אבל העניין הוא לא דיבור, לא באותו אופן כמו בבלוגים, אלא הפרפורמטיביות (אביטל אמרה בסיני ש“פתאום שמתי לב שכל הקשרים המשמעותיים שפיתחתי בתקופה האחרונה היו סביב לעשות משהו ביחד”): לא לדבר את האישיות הפנימית שלך, אלא להציג את אישיותך החברתית, להצהיר על מה שיש לך ללא הרף, או לפחות לעתים קרובות מספיק, בפני איש המכס מרובה העיניים שאיננו ישן לעולם. כל האינטרנט הזה הוא מזוודת זהות פרושה פתוחה על השולחן, מלאה בבלגן מחושב של קשרים חברתיים, חוויות מצולמות, תחומי מומחיות, תחומי עניין, קבוצות מטופשות, רטוויטים.

(פעם היה פה קרקס אבל הוא בדיוק מקפל את האוהלים והטרמפולינות שלו וצועד בטור איטי במורד הרחוב אל מחוץ לעיירה, אל החוץ הגדול והלבן. של מי הנביחות האלו? את באה איתי או לא?)