בבריטניה שורץ זוג אחים, ×’'ייק ודינוס צ'פמן, שלהם יש אספירציות אמנותיות כלשהן. התמחותם של השניים היא, כמסתבר, בתיאור סצנות של עינויים או הטלת מום. ההתעניינות שלהם בתחום חורגת מכלל התעללות בחומרי גלם שאינם מסוגלים להגיב: ×’'ייק צ'פמן דיבר על "העונג הליבידי" שבצפיה בתמונה של אדם אחר מעונה, ואל רוצחיו של הפעוט ×’'יימי בולגר – רצח שזעזע את בריטניה – הוא התייחס ×›"מי שבצעו שירות חברתי חשוב". על פניו, התשובה המתבקשת צריכה להיות "נו, שיהיה": אף אחד לא מכריח אותי לצפות בזוועות שלהם, ובשוק חופשי, זכותם של שוטים לשלשל מצלצלים לקופתם של בהמות כמו הצ'פמנים היא כמעט מקודשת.

אלא שלמרבה הצער, כמות המרשרשים המצויה בכיסם של הצ'פמנים עומדת ביחס הפוך לטעם הטוב שלהם. לאחרונה הם רכשו סדרה של ציורים של אמן וינאי זנוח למדי, אחד אדולף היטלר. עד כאן, זכותם.

אלא שבסוף מאי החלו השניים להציג את ציוריו של היטלר, לאחר שהתעללו בהם, כציוריהם שלהם. תחת הכותרת "If Hitler was a Hippy, how Happy Would we Be", הצ'פמנים העלו מחדש את ציוריו של היטלר, כשהפעם מצורפות להם משיחות מכחול פסיכדליות. הציורים המקוריים, הם הסבירו, משעממים. ×’'ייק – בעליל הדפוק או חובב השערוריות שבין השניים – טען ש"הרעיון לגאול את היטלר הוא רע, הרעיון לגאול את עבודתו הוא גאוניות עוצרת נשימה".

הוונדאליזם של הבורגנים המפונקים לא נעצר בהיטלר. ב-2003, הם הטילו מום בסדרת איורים של גויה – שיש לשני החרטטנים יותר מדי כסף, כבר אמרתי? – והוסיפו להם פני ליצנים. השחתת הציורים של גויה, כתב ×’'והאן הארי במאמר קטלני וחשוב, איננה מקרית: היא מכוונת כהתרסה כנגד תקופת הנאורות, והיא נשענת על היפוך-המחשבה הצפרדעי המכונה פוסט-מודרניזם. שנאת האדם של טיפוסים כמו בטאי או פוקו הפכה, ולא במקרה, דווקא את דה סאד (שהארי מזכיר יפה, ומדהים שיש צורך בתזכורת הזו, שהיה "אנס אריסטוקרטי שצד נשים ממעמד העובדים") לגיבור של המאה ×”-18, ל"חוצה גבולות".

לקח לי הרבה זמן לכתוב את ×–×”. אתה חושש להיראות בלתי מבין, בור, שמרן – אבל, לעזאזל, שיהיה: מה בדיוק ההבדל בין ×”"אמנות" של הצ'פמנים ובין ואנדליזם פשוט? הם לקחו יצירות קיימות והרסו אותן. אילו רצו לצייר את גויה בעצמם ולהוסיף פרצופי ליצן – לגיטימי לחלוטין. אבל מתגנב החשד שהם לא מסוגלים לצייר כמו גויה, או אפילו לחקות את ציורי הרחוב השגרתיים כל כך של שיקלגרובר – ושגם אם היו מסוגלים, "יצירות" כאלו היו מעוררות רק פיהוק, וודאי לא היו מכניסות.

להגנת הוונדאלים המקוריים, שבט גרמאני שלא היה סימפטי פחות משבטים אחרים, אפשר לפחות לומר שהם לא היו מודעים למה שהם עושים: היו שם יצירות אמנות שהם לא הבינו, שהיו עשויות מחומרים יקרים, אז הם התיכו אותן או השתמשו בספרים כחומר בערה. הצ'פמנים יודעים היטב מה הם עושים, והארי מציין שהם נשענים על מסורת מכובדת של אנטי-אנושיות שמגיעה יפה עד מישל פוקו, מעריצו המושבע של חומייני, שמילת הביקורת היחידה שלו על רוצח ההמונים הזה היתה שהוא חושש שהוא יפנה לדמוקרטיה, כי כולם יודעים איך זה נגמר.

ראוי לציין שסדרת המאמרים המתלהבים של פוקו מאיראן של שנות הסוף השבעים לא תורגמה לעברית או אנגלית. כנראה שחסידיו השוטים, שלמרבה האסון עדיין נותנים את הטון (אם כי מתקבל הרושם שהאופנה ההרסנית הזו מתחילה לחלוף מן העולם), לא רצו שהאמונות הפוליטיות האמיתיות שלו תיחשפנה.

הממסד האמנותי הבריטי קונה את ה"יצירות" של הצ'פמנים כמו לחמניות חמות, ומבקרי האמנות מתמוגגים. אף אחד לא קורא להגן על יצירות האמנות של העולם ממסע הוונדאליזם המכוון והמדויק של שני הברברים חדורי האידיאולוגיה, אף אחד לא קורא לאספנים ולמוזיאונים להפסיק למכור להם יצירות מופת, להפסיק לאפשר להם להשאיר את חותמם הנלעג על ההיסטוריה שלנו. כמה שמרנים נלעגים תולשים את שערותיהם, וזהו.

ויש בזה נחמה מסוימת, ×›×™ הגלגל מסתובב, והאחים צ'פמן הם ההוכחה הסופית שמה שהתחיל בקומץ של משת"פים נאצים – היידיגר, פול דה מאן – והוכתר בתרועה כמהפכה חשיבתית, הוא בעצם המשכה, באמצעים דומים להפליא, של אותה מהפכה שונאת אדם, אותה רומנטיקה פרימיטיביסטית מאכלת תבונה, אותה הערצת להט, אותה כמיהה לניהיליזם ולחורבן סופי, אותו יאוש מן התרבות. הצ'פמנים, לצערם, אינם יכולים להגדיר כל אמנות שאיננה עונה על טעמם הזעיר בורגני ×›"אמנות חולנית", ולאסור עליה או להשמידה; על כן הם קונים אותה ומשמידים אותה. ואת סופה של חגיגת השוטים הזו כבר ניתן לראות.