העניין עם דיוויד פוסטר וואלאס הוא שהוא אני. אני לא מתכוונת לזה שהוא כותב על החיים שלי. כי בכל זאת הוא כותב על שיט תענוגות בקריביים, לא משהו שאני עושה כל יום. אני גם לא מתכוונת לזה שהוא כותב אליי, משל הייתי איזו קוראת אידיאלית ענוגה, רכת שדיים אך חריפת שכל, שמשתזפת על סיפון בקריביים. לא, אני מתכוונת לזה שהוא הוא, דיויד גופא, הוא אני.

אני מתכוונת לזה שדיוויד פוסטר וואלאס הוא אני באותו אופן שבו את פוגשת אדם חדש, ואם נוצר ביניכם החיבור הנכון, את חושבת שהוא את, עד שאת חופרת עוד ועוד לעומק, ומגלה, מעבר לקווי הדמיון הברורים והמזדקרים לעין, את נקודות השוני הזעירות, ומגיעה למסקנה שהוא בעצם לא את. ותהליך החפירה והגילוי הזה, מחוזק בתהליך מתיחת קווי הדמיון, הוא התהליך שמוביל פעמים רבות להתאהבות (אם מתווסף אליו האלמנט הגופני שאני חשה שחסר במערכת היחסים ביני לבין דיוויד [אין לי מושג איך הוא נראה, אבל יש לי תחושה ברורה של הנוכחות הגופנית המשוערת שלו]) ופעמים רבות אחרות מוביל לחברות אמיצה.

אז אני ודיווד חברים טובים, והפעם נפגשנו בספר "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" שזה עתה ראה אור בתרגום לעברית (הוצאת הקיבוץ המאוחד, בתרגום אלינוער ברגר). וכשאני אומרת נפגשנו אני מתכוונת שבאיזשהו אופן עצרנו את הכל, הוא את המוות שלו, ואני את החיים שלי, כדי להיפגש באיזה בית קפה, נטול מזג אוויר, ובמשך יממה וחצי הוא סיפר לי כל מה שקרה לו בשיט תענוגות לקריביים, סיפור שאינו בלתי דומה למסה מבריקה נוספת שכתב על פסטיבל הלובסטריים במיין (כאן באנגלית, ובספר "ילדה עם שיער מוזר" בעברית).

ובמשך היממה וחצי האלו הוא סיפר לי הכל: על מספר הסיפונים באנייה, על המהירות אותה מסוגלת האנייה לפתח, על התיעוב שהוא חש (וגם אני!!!) כלפי מושג הפינוק בתרבות האמריקנית נרפית הגוף, על השכנות היהודיות המזדקנות אך החביבות שלו לשולחן ארוחת הערב במסעדת חמשת הכוכבים שעל האנייה, על סוגי הכחול במים הקריביים וסוגי החול בחופים הקריביים, על יממה שלמה שבה ניסה לקחת חלק בכיף המאורגן כולל ירי בצלוחיות מעופפות ומשחק פינג פונג, על מחשבותיו על התיירים האמריקאיים (תיירות זו מחלה אנושית נוראה שאין איך להימלט ממנה, ויכולה לקרב לבבות בצ'יק צ'ק), על נותני השירות השחומים מן העולם השלישי ועל מה לא.

במשך היממה וחצי האלו הרגשתי ייאוש עמוק ובלתי ניתן לניחום, כי העולם מנקודת מבטו של דיוויד הוא עולם שמחק מעצמו את תחבולות המין האנושי שנועדו לאפשר לאנשים לתקשר זה עם זה בנינוחות, והותיר רק את הצרכים והרגשות העירומים של כל אדם, שזה מחזה נעים בערך כמו שוק חסרת שערות ברגלו של גבר מזדקן. ובמשך היממה וחצי האלו פרצתי בפרצי צחוק רבים ובלתי נשלטים, כי העולם מנקודת מבטו של דיוויד הוא עולם שבו באמת הבל הבלים הכל הבל, וכל מה שנותר לאדם הוא לתהות על קנקנה של מערכת יניקת האוויר בבית השימוש שלו ולגבב – פרט אחרי פרט – את הבחירות התמוהות של העולם.

אני לא רכושנית כלפי החברים שלי, אז אני מספרת:

1. "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" הוא הספר הכי מצחיק שקראתי הרבה הרבה זמן
2. "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" הוא האסקפיזם האלגנטי ביותר שפגשתי זה זמן מה
3. "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" הוא הדיווח המדוייק ביותר שקראתי אי פעם על חוויה תיירותית
4. "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" הוא אחד הספרים האחרונים בעולם שהייתי לוקחת אתי לאי בודד
5. "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" נכתב על ידי חבר שלי, דיוויד פוסטר וואלאס