"ימות החמה" מאז ג'. מ. קוטזי (בתרגום אברהם יבין, בהוצאת עם עובד, 2009) הוא ספר על הימנעות. ההימנעות מתחילה במבנה. אחת הקונבציות החזקות באוטוביוגרפיה היא השילוש הקדוש: המחבר, המספר והגיבור אמורים להיות אותו אדם. כך אפשר היה לצפות שקוטזי המחבר יכתוב ספר בקולו של קוטזי המספר אודות חייו יוצאי הדופן של קוטזי האדם. ב"ימות החמה", המחבר אינו קוטזי משום שהוא כבר מת. המחבר הוא גם המספר והוא וינסנט, חוקר ספרות אנגלי בלתי חשוב ובלתי ידוע, שחוקר את חיי הסופר. גם הגיבורים אינם קוטזי עצמו אלא חמישה אנשים שהיו לכאורה חשובים בחייו, אך הראיונות שנערכים עימם חורגים בהרבה מיחסיהם עם קוטזי. וכך מדיר עצמו קוטזי מכל שלושת התפקידים הרלוונטיים לאוטוביוגרפיה.

ההימנעות ממשיכה בתוכן. וינסנט חוקר את חייו של קוטזי לאחר שזה נפטר לאחרונה באוסטרליה. הוא מחזיק בכמה מחברות מעזבונו של קוטזי, שבעזרתן הוא מגיע לשתי מאהבות, בת דודה, אימא של תלמידה ועמית אחד לעבודה באוניברסיטה בתקופה שבין 1972 ל-1975, התקופה שבה, לפי מה שכתוב בספר, חזר קוטזי לקייפ טאון מארצות-הברית וגר עם אביו המזדקן בעודו מנסה להחיות את הקריירה שלו כמורה וכסופר.

ראשית, ההיסטוריה הזאת אינה ההיסטוריה הנכונה של קוטזי. ב-1972 היה קוטזי רחוק שנות אור מהירקבות הדרגתית עם אבו החולה בבית מטה לנפול בקייפ טאון, שאותו יש לשמר בעבודת כפיים שאינה מתאימה ללבנים. קוטזי האמיתי היה כבר נשוי עם שני ילדים צעירים, ואמו שהעצב על מותה שרוי על הספר, חיה בשלום עד 1985. ההתרחקות מן האמת האוטוביוגרפית היא כל כך גדולה, שנדמה שקוטזי מנסה לפטור את עצמו מהשאלה הצפויה: עד כמה הסיפור הוא אמיתי ואותנטי. עזבו אותי מהאותנטיות, נדמה שהוא מנסה לומר, אני סופר. והחיים האמיתיים שלי הם לא מעניינכם. מה שמעניין אתכם הוא מה שכתוב בספרים שלי אודות החיים שלי. כי אני לא חשוב, אלא מה שחשוב הוא האני כסמל, כמטאפורה, כתוצר בידיון ספרותי.

שנית, ההימנעות ממשיכה במה שמספרים עליו האנשים המרואיינים. ראשונה היא ×’'וליה, אישה נשואה שחיפשה את הבגידה הראשונה שלה. היא מצאה את הזין של קוטזי ולא הקדישה הרבה מחשבות לקוטזי האדם. השנייה היא מרגוט, בת הדודה של קוטזי, שבילתה איתו את ילדותה בערבות הרחוקות של דרום אפריקה, שבהן התוודה בפניה על אהבתו אליה, אהבה שכמובן לא יצא ממנה דבר בשל קרבת הדם. מאז גדלו לא פגשה את קוטזי, וכל מה שהיא יודעת עליו הן השמועות שמספרים עליו במשפחה. השלישית היא אדריאנה, גולה מברזיל שהיא אלמנה המגדלת את שתי ילדותיה באגרוף של ברזל ויחסיה עם קוטזי מסתכמים באמירת לא: לא, אני לא ארשה לך להתעסק עם הבת שלי. לא, אני לא ארשה שלך להתעסק אתי. לא, גם לא אם תתעקש ממש. הרביעי הוא מרטין, מרצה עמית לספרות באוניברסיטה, שמעיד ×›×™ קוטזי אולי חשב שהם חברים אך האמת היא שיחסיהם התמצו בשיחות מסדרון חביבות ותו לא. והחמישית היא סופי, מרצה לצרפתית שהיא היחידה שמפגינה איזושהי חיבה לקוטזי, אבל גם היא מסכמת: "באופן כללי אני יכולה לומר שרק מי שיש לו נוכחות חזקה יכול להטביע חותם עמוק, ולג'ון לא היתה נוכחות חזקה…"

אז למה?

למה שמישהו יכתוב ספר שמציג עצמו כאוטוביוגרפי אך ידיר עצמו מכל התפקידים המרכזיים בספר ויותיר במרכזו דמות שמצויירת רק בעזרת אנשים שלא אהבו אותו מעולם ושהמאפיין הכי חזק שלה הוא חוסר הנוכחות שלה? אני חושבת שהסיבה לכך היא דיון פוליטי עמוק בהימנעות: קוטזי מנצל את האוטוביוגרפיה שלו כדי לשאול מה קורה כאשר אדם נמצא במדינה שעושה מעשים שהוא אינו מסכים להם, והתגובה שלו אינה ניפוץ שמשות והיקשרות לטנקים, אלא הימנעות מן החיים הפוליטיים, הרומנטיים והאישיים? האם הימנעות היא תגובה פוליטית חזקה דיה, כך שהאדם יוכל לחיות בשלום עם עצמו לאור העוולות שנעשות סביבו? האם הימנעות, התגובה הבורגנית הנוחה שבמרכזה האמירה "אני לא חלק מזה, זה לא מייצג אותי", מספיקה?

זו אינה הפעם הראשונה שקוטזי מתעסק בהימנעות. במרכז הספר "חרפה", הספר אשר הביא אותו אל המודעות העולמית, עומד פרופסור לורי, מרצה שהזדיין עם תלמידה אבל מסרב להתוודות על חטאיו, ונמנע מן הנרטיב המצופה ממנו של בקשה וקבלת מחילה, בדרום אפריקה של ימי "ועדות האמת והפיוס". לורי מגיע לחווה בה גרה ביתו לוסי, ושם היא נאנסת על ידי שלושה כושים, שהיו בעבר עבדים שלה. גם היא נמנעת מן הנרטיב המצופה הממנה של האשמה. היא מסבירה לאביה שברצונה "להתחיל מאפס. בלי כלום. לא 'בלי כלום חוץ מ'. בלי כלום. בלי קלפים, בלי נשק, בלי רכוש, בלי זכויות, בלי כבוד". שניהם משלמים מחיר כבר על הימנעות שלהם, טוען קוטזי, וזה מספיק. הם עשו את שלהם.

אבל קוטזי המבוגר יותר, שכותב את "ימות החמה" מהרהר שוב בהימנעות, ומגיע למסקנה אחרת. חייו של קוטזי הנמנע, הגיבור המרומז של הספר, הם רצופי כשלונות ולא מובילים לדבר מלבד אכזבה: אכזבה שלו מעצמו, אכזבה של אביו ממנו, ואכזבה של הנשים מחייו ממנו ומנוכחותו המינית הנעדרת. הפוליטי הוא כמובן גם האישי, והימנעות במובן הפוליטי, ההסתכלות מן הצד ואי נקיטת העמדה, מחלחלת עד למערכת היחסים האינטימית ביותר בספר, מערכת היחסים עם האב, שמסתיימת בריקנות על סף חוסר האנושיות.
"ימות החמה" הוא ספר שכתוב נפלא. הוא מצליח לתאר כל אחת מהדמויות בו בצורה מעוררת אמפתיה, ובין הדמויות האנושיות מצטייר גם הפיל הלבן הגדול: המצב הפוליטי שכל כולו חוסר תקווה, שלא מותיר לאנשים שחיים בו שום אופציה לפעולה אמיתית.

והקוראת? היא נמצאת בישראל של שנת 2015, שבה לוקחים ילדים ערבים למרתפי חקירות ומפליאים בהם מכות. היא קוראת, ולה אין כבר תרוץ: ההימנעות שלה היא אסון.