1.

אנחנו נוגעים בזרים כל הזמן, באופן שאפשר להגדיר אותו אינטימי: כל יד מורמת באוטובוס קיצי צפוף היא מפגש עם בית-שחי, במסיבה או פאב יתחככו בנו אגנים ושדיים שלא פגשנו מעולם, תפיסת מקום בקולנוע מקיימת את דילמת התחת-או-מפשעה של סיינפלד. יש מעין מנגנון נפשי שמאפשר לנו להתגבר על הסלידה, או לעשות סובלימציה למיניות, במגע רגיש המתרחש במרחב משותף. סטריליזציה מלאה הרי לא אפשרית, ואנחנו חיים בתרבות לבנטינית, ייטען, אין משמעות למרחב האישי, אז את קווי ההגנה אנחנו מציבים בין אמצעי החישה לתודעה. כך אנחנו לומדים לנתק את האזורים הארוגניים של גופנו ממשמעותם היצרית בהתאם לסיטואציה ומיקום. אין ברירה אחרת, צריך שיהיה סדר, אנחנו צריכים אותו בשביל לא להשתגע.

2.

המופע "טטריס" של קבוצת מחול × ×¢×” דר מציב את הקהל באזור הארוגני של היצירה. מתוך פתחים בבמה מוגבהת, מציצים ראשי הצופים והמופע מתנהל בין ומעל ראשיהם. כל מה שחוצץ בין הראש המבצבץ והרקדנים הוא כלוב ברזל אישי (שגם הוא נוסף לפי דרישת מהנדס בטיחות). הרקדנים צצים מהרצפה, זוחלים בין הצופים, מדלגים מעליהם, מרעידים את קרשי ×”×¢×¥, מישירים מבט אל הפרצופים שמביטים בהם בתימהון מלמטה. ×–×” נשמע קצת כמו גימיק, ואולי ×–×” גם קצת ×›×–×”, אבל גם הרבה מעבר. שבירת ×”×—×™×¥ המקובל בין חלל המופע לחלל הצופה מקבלת את עוצמתה משבירת ×”×—×™×¥ האישי, הפנימי, אצל הקהל – וגם אצל הרקדנים.

במופע נעשה שימוש בשני חושים שבדרך כלל אינם באים לידי ביטוי בחווית צפיה באמנות מיצג, הריח והמישוש. פתאום אפשר להריח את ×”×–×™×¢×” של הרקדנים, או יותר נכון, אין ברירה אלא להריח, הם הרי זוחלים סביבך וגוהרים עליך, משאירים כתמים לחים על הרצפה. כשהם רצים מתחת לבמה כדי לצאת מצידה השני, הם מתחככים בצופים (מישהי בקהל פרצה בצחוק נבוך וטענה אחר כך שקיבלה צביטה בתחת). לא במקרה, לדעתי, אלו שני חושים שהורחקו מחווית הצפיה הנורמטיבית – יש להם קשר הדוק עם תפישת הסטריליות בחברה המערבית, ×”×—×™×¥ המדובר אינו מורגל בניתוקם.

נקודת המבט של הצופים מביאה אותם להסתכלות קרובה על הרקדנים והרקדניות. הצופה פוגש ממרחק של כמה סנטימטרים כפות רגליים, מפשעות, פטמות זקורות, שערות על גב הבנים, זקיקי גילוח בלתי נראים-כמעט אצל הבנות. גם כשהרקדנים לבושים לגמרי החוויה היא חוויה של עירום, כי המבט על הגופים הנעים הוא כל כך שונה וישיר, שהם נדמים חשופים לגמרי.

האיסטניס יחוש גועל, הפוריטן יחוש פריצות, מי שאינה בטוחה בגופה תחוש שמץ חילול, זה שאינו מורגל באינטימיות יסבול מפרצי צמרמורת וחדוות גילוי, והחרמן יתחרמן. כולנו נופלים לאחת הקטגוריות לפחות. המחסום נשבר, אפשר להתחיל לדבר אמנות.

3.

שבירת המרחב, המשחק עם המטא-מופע, משפיע ומזין גם את המופע עצמו. אלמנטים של מגע ומרחב אישי, אלימות, עירום, רטיבות, מבט חודר, סקס, משחק – כולם מקבלים ביטוי במחול של "טטריס". עולם האמנות עסק מאז ומתמיד בשאלה, איך עובר רגש בין היוצר לקהל. נדמה שכאן נענתה השאלה הזו באופן יוצא דופן ומוצלח, לא רק בחווית הקהל, אלא גם בחווית היוצר, וזה מעניין אותי במיוחד.

הקהל שנשלף מהחושך, שנשתל כחלק מבמת המופע (שהיא אזור ארוגני בפני עצמה בשביל הרקדן), משנה באורח קיצוני את חווית האמן ושוברת גבולות נורמטיביים בתפקיד האמן. אותה שבירת חיץ נדרשת מהרקדנים באופן אקטיבי: הם משתמשים בגופם, כלי אומנותם, בכדי להגעיל, לחרמן, לאיים ולרגש את הקהל. אבל יותר מכך, הם משתמשים בקהל בכדי להגדיר מחדש את אומנותם ומחויבותם אליה, מכיוון שנדרש מהם להפעיל אותם יצרים שאינם בהכרח חלק מהחוזה הלא-כתוב בינם לבין קהל הצופים.

במילים אחרות: אם במופע האמנותי הרגיל, המופיעים הם אינסטרומנט של הצופה המשתמש בהם לשם הנאתו, הרי שב"טטריס" הקהל הוא אינסטרומנט של המופיעים, המשתמשים בו בכדי להרחיב את גבולות יצירתם.

4.

למה הדבר דומה? או, איך אפשר לשחזר את חווית האמן הזו? בדמיוני עלו סופרים המקריאים את ספריהם לקורא במיטתו, שחקנים המציגים ריב משפחתי בסלון הבית של הצופה. אבל אלו רק העתקים דהויים. שיחזור נאמן יותר יהיה, אולי, סקס באוטובוס צפוף. בסופו של דבר אנחנו שבים לגבולות, שבדרך כלל איננו רוצים לפרוץ אותם. זו חוויה מתישה מדי מכדי שנרצה לחוות אותה בתדירות גבוהה, ומרגשת מדי מכדי שנרצה לשחוק אותה. מה גם שהיא יכולה להיות די מגעילה. מי שבכל זאת מחפש, "טטריס" עולה אחת לכמה זמן בסטודיו של נעה דר. מומלץ מומלץ מומלץ.